בתום מבצע "עם כלביא" ועם הפסקת האש שנכנסה לתוקפה הבוקר (יום רביעי), ההערכה היא שישנם כ – 10,000 מפונים מביתם כתוצאה מפגיעת טילים בליסטים בעורף הישראלי. אחרי שהפכו למרכז מפונים של אנשי העוטף ולאחר מכן של תושבי צפון הארץ, מלונות ישראל במרכז הארץ מלאים בתושבי המרכז שבתיהם נפגעו מטילים ואינם ראויים למגורי אדם. מפוני המערכה האחרונה מצטרפים ל- 143,000 מפונים תושבי הדרום והצפון, שפונו מביתם על ידי המדינה כתוצאה מהשבת השחורה ומלחמת חרבות ברזל.
אמנם ברוב המקרים, המפונים לא נפגעו פיזית מהתקיפה, אך משלמים מחיר נפשי כבד נוכח העקירה ונטישת הבית. הנטישה הפתאומית של הבית שמהווה אי של יציבות, נחשבת לטראומה בפני עצמה.
מה מרגיש אדם שנעקר מביתו
כאשר אדם נעקר מביתו, לצורך העניין כתוצאה ממלחמה, הוא חווה את אחת מהחוויות הנפשיות הקשות ביותר שניתן לעבור שמשלבת אובדן, חוסר שליטה, חרדה קיומית וניתוק מהשגרה והזהות. שלבי התגובה הנפשית לאירוע עקירה ופינוי מלחמתי כוללים ברבים מהמקרים שוק וטראומה מיידית, כמו גם חשיפה למראות קשים והתכנסות ל"מצב הישרדותי” (fight/flight). במוח מופעלים ברגעים הישרדותיים אלו מנגנוני סטרס (קורטיזול, אדרנלין) שמגבירים דריכות אך גם פוגעים ביכולת לחשוב בהיגיון. בנוסף חש המפונה אובדן תחושת הביטחון מכיוון שהבית נתפס אצל רבים כ”מבצר הנפשי”. אלו מהווים אובדן משמעותי שגורם לערעור עמוק של תחושת ביטחון כשאליו מתלווים אובדן שגרה, אובדן רכוש אישי, ולעיתים קשרים חברתיים או קהילתיים.
בנוסף, התושבים המפונים חשים אבל ועצב על מה שאיבדו: בית, חפצים, שורשים, ולעיתים גם אנשים יקרים - כשבמקרה כזה, מדובר באבל לא רק על דבר מוחשי אלא גם על תחושת שייכות וזהות שנקטעה באכזריות.
לעיתים הם סובלים מחרדה מתמשכת שכוללת חרדות לילה, פלאשבקים של אזעקות/הפצצות, קשיי שינה, דיכאון, תחושת חוסר ערך או חוסר תקווה ואצל ילדים נוכל לצפות בתסמינים של רגרסיה (הרטבה, פחד להתרחק מההורים, חרדות פרידה). לכל אלו נוספות תחושות תלישות והיעדר שליטה, מכיוון שהעקירה מביאה אתה תחושת חוסר שליטה מוחלטת על החיים, תלות באחרים, בממשלה ובגורמים הומניטריים – מה שעלול לפגוע בתחושת הערך העצמי, בייחוד אצל מבוגרים האחראים על משפחה. בחלק מהמקרים המפונים מביתם יתמודדו גם עם השפעות ארוכות טווח כמו הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) – פלאשבקים, התקפי חרדה, הימנעות ממקומות מסוימים, דיכאון כרוני, בדידות, ותחושת “הזנחה” מצד המדינה או החברה, בעיות בתפקוד – בזוגיות, עבודה, הורות, לימודים כשאצל ילדים נוכל לזהות בטווח הארוך בעיות התפתחות, קשיי ריכוז ולמידה, בעיות חברתיות.
"גם כוחות ההצלה לא נתקלו בזירה כזו"
ליהי ארז, רווקה ומתגוררת עם אמה, פונתה מזירת הבניין שנפגע בפגיעה ישירה בממ"ד בפתח תקווה. היא מתגוררת בשגרה בקומה העשירית של אחד הבניינים במתחם. "כל המתחם הרוס לגמרי, אנחנו אבודים. כרגע אני מתגוררת אצל אחי הגדול. לא רציתי להתפנות למלון או לבילינסון כי אני מתמודדת עם מחלה תורשתית נדירה ופחדתי שיתנו לי כדורים שיתנגשו עם הכדורים שאני לוקחת ביומיום. לפי מה שאני יודעת, אנחנו אמורים לחזור לגור בבניין בטווח של בין חצי שנה לשנה, תלוי במצב הבניין".
כשהיא מספרת על הלילה בו נפגע המתחם היא מתארת תרחיש אפוקליפטי: "מדובר ברעש שלא שומעים אף פעם, והיה ברור לפי הרעש שהכול הרוס מחוץ לממ"ד. פחדתי לצאת מהממ"ד, אבל כשהגיעו כוחות ההצלה והצליחו להוציא אותי התגלה מולי מראה נוראי. יצאנו מלאי פיח, שחורים לגמרי, לתוך דירה הרוסה מלאה בשברים ובאבק, ברגע הראשון לא באמת הבנתי איפה אני". ארז מתארת שמרוב לחץ לא יכלה לעמוד על רגליה בזמן החילוץ: "השכנים עזרו לי לרדת במדרגות, לא יכולתי לעמוד על רגליי מרוב לחץ. אמא שלי לא שומעת ללא מכשירי שמיעה, היא לא שמעה את האזעקה ואני כל כך שמחה שהתעקשתי להעיר אותה להיכנס איתי לממ"ד. כולם היו בלחץ, גם הפראמדיקים, כל כוחות ההצלה הגיעו והם בעצמם לא נתקלו בזירה כזאת שטיל חדר ישירות לממ"ד והרג אנשים. היה לי קשה כי אמרו לי כל הזמן 'לנשום' ולהירגע, אבל קשה לנשום כשכולם עליך. מזל שאחי היה אתי ועזר לי לתקשר איתם".
את כועסת?
ארז: "כואב לי מאוד על ההרס והחורבן, אבל מה יעזור לי אם אני אכעס? זה לא יעזור. מה שהכי הדהים אותי זה שהפמוטים מחרס עדין שקניתי לא מזמן עמדו שלמים בלי סדק או שריטה על המזנון בסלון שנהרס לגמרי. יצאנו לסלון הרוס ושבור ורק הם נשארו שלמים".
איך את ברמה הנפשית?
"ברור שזה משפיע עליי. אני בן אדם מאוד פעיל בשגרה. אני עובדת במשרה מלאה ובמקביל מתנדבת עם משפחות מעוטות יכולת. לפני הנפילה אצלנו, גייסתי את כל עובדי "הדיה", החברה בה אני עובדת לשפץ בתים של מפונים, כמה שאני יכולה אני מתנדבת בקהילה כי זה עוזר לי להתמודד. רמי גרינברג, ראש עיריית פתח תקווה ראה אותי בזירה והבין שאני מתקשה לתקשר. הוא רשם לי הודעה יומיים אחרי לשאול על מצבי ולראות מה שלומי. עניתי לו: "רמי, אני מתנצלת שנטשתי אתכם ושאני לא יכולה לעזור, תסלחו לי". כך היא מתארת תחושות אשמה קשות, "בלק אאוט" והרבה פלאשבקים, "בשעות הראשונות בכלל לא ברור לך מה קורה אתך" היא אומרת, "המוח שלי השתבש, ספגתי טראומה מאוד קשה. אני כועסת על עצמי כי יש לי המון אחריות ואני לא מסוגלת לעשות כלום כרגע".
במה את נעזרת להרגעת המצב?
"אני לוקחת כדורי הרגעה. האובדן לא פשוט. הכרתי טוב את השכנים שלי דסי ויעקב בלו ז"ל שנהרגו בממ"ד, גדלתי עם האחיין שלהם באורנית. כל צליל, טלפון, רעש, אופנוע או צלצול בדלת מקפיצים אותי ואני ישר צועקת. אני כל הזמן אני נזכרת, וכל דבר מחזיר אותי למקום ולפגיעה. יש לי רגשות אשמה קשים", היא מתארת ולבסוף מסכמת: "בסופו של דבר אני אדם אופטימי ואמצא את הדרך להתגבר על האסון".
"תחושה של סוף העולם"
ניר חג'בי (51) במקור מקיבוץ כיסופים, הוא מפונה ותיק. חג'בי חבר הקיבוץ ב- 15 השנים האחרונות, שהה בחו"ל בעת האסון, אך בנו נרצח במתקפה וביתו המשותף לו ולגרושתו נפגע ופונה בשבת השחורה. "איבדתי את הילד שלי במתקפה על "יכיני" בשבת הארורה. בני יהונתן שהה אצל סבא וסבתא עם תחילת המתקפה ונרצח על ידי מחבלים. הייתי עם הסבא על קו הטלפון כשגסס במשך שלוש שעות. ברגעיו האחרונים ביקשתי מהם לומר לו שאני אוהב אותו", הוא מתאר בקושי.
חג'בי, חירניק מחטיבת דניאל, מג"ד במילואים, נחת יום אחרי בארץ, סייע בפינוי משפחתו והתגייס למלחמה מיד ועוד לפני שהספיק לקבור את בנו: "הבית שלי בכיסופים לא נהרס לגמרי, אבל מחבלים נכנסו אליו ובאופן כללי פינו את כל הקיבוץ". חברי קיבוץ כיסופים פונו תחילה לים המלח ותשעה חודשים מאוחר יותר עברו לאתר הקראווילות שנבנה עבורם בעומר. "הקראווילות הם בית לכל דבר ועניין, כולל ממ"ד, אין לנו צפי חזרה עדיין, ישנו פער בין רצון המדינה והרשויות שמעוניינות להחזיר את התושבים לביתם לבין רצון חברי הקיבוץ שמבקשים לחזור רק בתנאי ביטחון מלאים". חג'בי אומר שכרגע מדברים על חזרה ליישוב רק באוגוסט 2026, אבל מדגיש שבסופו של דבר זו החלטה אישית של כל חבר וחבר: "אני גרוש עם ילדים יחסית גדולים אבל ישנם אנשים עם ילדים, ואנשים מבוגרים שמפחדים לחזור. זה גם תלוי מה כל אחד חווה באותו היום".
איך הרגשת בימים הראשונים של הפינוי?
"בימים הראשונים התחושה הייתה שסוף העולם הגיע. התמודדנו עם אובדן של חברים ומשפחה ללא קורת גג וללא אופק. לאט עם הזמן למדנו להתמודד עם האירוע. הימים עוברים ומבינים שזה 'רק' רכוש ושצריך להגיד תודה. הדרך להתמודד עבורי היא לחשוב חיובי, אני אומר לעצמי שנכון איבדתי ילד וזה המכה הכי כואבת שאפשר, אבל יכולתי לאבד שלושה ילדים או לאבד ילד וששתי בנותיי יהיו חטופות", הוא מספר ומוסיף ששתי בנותיו היו גם הן בחו"ל בשבת השחורה וניצלו מהתופת כי המחבלים נכנסו לבית שלהן ושברו אותו לגמרי.
"על מה שקרה אנחנו לא יכולים להשפיע, לא בחרנו את זה, זה מצב נתון. השאלה צריכה להיות מה אני בוחר לעשות עם המצב הנתון. היום אני עושה הרצאות תחת הכותרת "דרך יהונתן". ההרצאה מדברת על דרכו של יהונתן, שהוא הבן שלי. בתוך סיפורו אני שוזר את הערכים עליהם גדל ומסייע לאנשים להבין איך קמים מתוך החורבן ומנהיגים לדרך חדשה. הברירה היא בין לשבת לבכות ולא לתפקד לבין לקום על הרגליים ולבחור בחיים. מותר לבכות, לפרוק ולהיות עצובים אבל בסוף לבחור לקום מהשבר.
איך אתה מצליח לראות משהו חיובי בתוך התהליך הקשה?
"גישה חיובית לעולם תועיל יותר. לדוגמה, בעוד תקופה נכנס לבית חדש לגמרי שככל הנראה יהיה שווה יותר כסף. נכון היה משבר, הייתה התמודדות קשה אבל העתיד לא לגמרי שחור". מתוך השבר, החליט חג'בי ללמוד אימון אישי ולאמן אנשים שנפגעו מהתופת, "מה שקשה היום", הוא אומר, "יהיה בעתיד המתנה שלנו. אני פשוט בוחר במודע להגדיל את האור. גם הבחירה להתנדב מיד למילואים הייתה מושכלת לגמרי, מתוך האמונה שלי שלהמשיך להילחם יעשה לי הרבה יותר טוב מלשבת לבכות ולהתאבל".
בטוח גם היו רגעי שבירה
"אחד הרגעים ששברו אותי היה בשבת הראשונה אחרי האסון. עשיתי קידוש לחיילים שלי בעזה והם שרו את הניגון "שלום עליכם מלאכי השלום". עוד לא קברתי אז את יהונתן, וכל מה שעבר לי בראש זה למה הם שרים שמלאכי השלום מברכים אותי?. הרגע הזה שבר אותי ברמה האישית. שלוש דקות בכיתי מול החיילים, אבל אחר כך התאוששתי. נזכרתי ששתי הבנות לא נפגעו ושאני חייב לחשוב בצורה חיובית. לכל אחד דרך התמודדות אחרת. אני חבר בקבוצה של משפחות שכולות, ואני רואה שיש כאלה שלא מצליחים לקום בבוקר. כל אחד מתמודד אחרת ולוקח את זה בפרופורציה אחרת".
"בזמן משבר בני אדם מוצאים את הכוחות להתמודד"
מי שחקרה את נושא חוסן המפונים מאז השבת השחורה היא פרופ' ברוריה עדיני, ראשת החוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב. המחקר – "חוסן ומנגנוני התמודדות של האוכלוסייה בישראל", שנערך בשיתוף עם חוקרים מהמכללה האקדמית תל חי ומציג בחלק מהמקרים ממצאים חד משמעיים לגבי מצבם הנפשי ותחושת החוסן והביטחון של אוכלוסיות המפונים השונות מאז תחילת המלחמה. שאלת המחקר התמקדה, כאמור, ברמות החוסן של המפונים ברמה האישית, הקהילתית, החברתית והלאומית ופילח סוגים של מנגנוני התמודדות שליליים כמו תחושות דחק, תחושות סכנה ואלמנטים חיוביים של תקווה ומורל. במחקר נערכה השוואה בין המפונים לכלל האוכלוסייה, תוך ירידה לרזולוציות של זירות פינוי ספציפיות, כמו הנגב המערבי וצפון הארץ. המחקר מצביע על כך שמנגנוני ההתמודדות השלילים כמו כעס, עצב, תסמיני חרדה גבוהים יותר אצל המפונים ואילו המנגנונים החיוביים כמו תקווה ומורל נמוכים יותר.
"חוסן אישי הוא היכולת שלי להסתגל למצב החדש שנכפה עלי, להתמודד ולגייס כוחות להמשך תפקוד", מתארת פרופ' עדיני. "ראינו שרמת החוסן האישי של המפונים במלחמה לא הייתה שונה באופן מובהק משאר האוכלוסייה שלא התפנתה. כבני אדם דווקא בזמן משבר מאוד גדול, אנחנו מוצאים את הכוחות שלנו להתמודד ומגייסים כוחות. ניתן לראות דוגמה מובהקת אצל משפחות החטופים ששואלים אותם כל הזמן מאיפה הם שואבים את הכוחות והם עונים: אין לנו ברירה אנחנו חייבים להילחם להשבת הבנים. תוצאות המחקר הראו שהחוסן האישי, היה אמנם נמוך יותר אצל המפונים מאשר אצל אלו שלא פונו אבל כאמור, לא באופן מובהק".
"קיבוצי העוטף חסינים יותר בגלל הקהילה שעוטפת"
"לעומת זאת כשבדקנו את החוסן הקהילתי והחוסן הלאומי, ההבדלים היו מאוד ברורים בין אלו שפונו לאלו שלא. התוצאות הראו שחוסנם של המפונים נמוך יותר ביחס לחוסן של האוכלוסייה שלא פונתה, והם מדווחים על שימוש במנגנוני התמודדות, על חרדה ועל תחושת סכנה הרבה יותר גבוהה (הבדל של 33%). ראינו במחקרי העבר, שהמנבא הטוב ביותר לרמת החוסן של המפונים הוא אלמנט התקווה, והמחקר בחן, בין היתר, את אלמנט המורל (מצב הרוח שלי באותה דקה שאני עונה לשאלה) והתקווה (העתיד, מה אני מאמין שיהיה בהמשך הדרך)".
לדברי עדיני נמצאו הבדלים משמעותיים בין האוכלוסיות של הקיבוצים והמושבים, לבין המפונים מהערים. למרות שהם היו חשופים לאותו משבר, רמת החוסן שלהם הייתה שונה: "בקיבוצי העוטף ברוב המדדים, התושבים המפונים דיווחו על רמות נמוכות יותר של תקווה ומורל מאלו שלא פונו, אצלם נרשם שהיו בעלי חוסן גדול יותר, אבל מה שהיה הפוך אצלם - היה מדד החוסן הקהילתי. הם פונו כקהילות, ואצלם ראינו שהחוסן הקהילתי גבוה יותר משאר הישובים שפונו. עצם העובדה שהם היו בסיטואציה ביחד אפשרה להם לחזק אחד את השני, משאב שהיה מאוד משמעותי, לעומת אזרחים שלא פונו והרגישו שאין להם תמיכה והגנה ברמה הקהילתית".
מהי החוויה של אדם המפונה מביתו?
"אחת התחושות החזקות ביותר זה העצב על האובדן, התמונות, הזיכרונות, הדברים האישיים שאתה מאבד בין רגע. הסיפור של מפוני קיבוץ כיסופים שונה מהסיפור של המפונים מהמלחמה עם איראן. אסון השבת השחורה אינו סגור סופית, ועד שלא יחזרו החטופים ותהיה סגירת מעגל תושבי העוטף עדיין "בתוך האירוע". זה לא רק שהם איבדו את ביתם, הם איבדו כל כך הרבה בנוסף. לעומתם, התושבים שפונו במסגרת מבצע "עם כלביא", מבחינתם האירוע עצמו, קשה ככל שיהיה, במידה מסוימת חלוט. זה הבדל מאוד משמעותי בין המפונים והוא מקשה בהרבה על מפוני העוטף. במחקר שאלנו את המפונים גם שאלות כמו 'האם הממשלה עושה לדעתך את כל המאמצים להחזרת החטופים', כשפילחנו את התשובות לפי תומכי הממשלה ומתנגדיה. ראינו אצל מתנגדי הממשלה תפיסה קשה מאוד של אמון בממשלה".
ראיתם שוני בין אוכלוסיות מפונים שונות? לדוגמה דרום הארץ מול צפונה?
"ראינו הבדלים משמעותיים ביניהם. מפוני הצפון היו במצב הרבה פחות טוב הם לא הרגישו בטחון וחשו שהעתיד שלהם הרבה פחות ברור מאלו שפונו בדרום".
מה מסקנתך העיקרית מהמחקר בהקשר של המפונים?
"חשוב להבהיר שכל אוכלוסייה מחייבת התמודדות ופינוי שמותאם לה. עלינו כמדינה, שמשקיעה סכומי כסף ענקיים בפינוי ובשיקום, לתפור את החליפה לפי מידות האוכלוסייה הנתונה, אחרת תכניות הפינוי והשיקום לא יהיו אפקטיביות והתוצאה לא תהיה יעילה. אני נותנת המון קרדיט לציבור עוד מתקופת הקורונה. הציבור הוא לא הבעיה - הוא הפתרון. דוגמה נהדרת לכך היא החברה האזרחית שלנו והאנשים בה שפועלים באופן יעיל ורציונלי אם רק נותנים להם את המידע המדויק ומתייחסים לצורכיהם".