"הכריזו על ניצחון, אבל בלילה רצנו למקלטים עם ילדים בוכים": במהלך מבצע "עם כלביא" ישראל חיסלה את צמרת הפיקוד הביטחוני של איראן ובכירי מדעני הגרעין - אך שילמה מחיר כבד בתגובה: מטחי טילים כבדים הותירו הרס, פצועים והרוגים. בתום 12 ימי לחימה, המעבר לשגרה היה חד, ללא עיבוד או עצירה - והותיר רבים בתחושת בלבול, מתח וחוסר ודאות. ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה כי "הנפש עדיין במצב חירום".
הכל מרגיש מאוד קיצוני.
"הכל באמת מאוד קיצוני, זה לא רק מרגיש ככה - יש פער מאוד גדול בין ההכרזות לבין המציאות שאנחנו חווים. זה מוסיף רובד של קושי הדבר הזה - כי דיברו על כמה אנחנו עם עם חוסן וכמה הניצחון הוא נהדר ואנחנו רצנו בלילות למקלטים עם ילדים בוכים וראינו תמונות מאוד קשות של הרס, לא הרגשנו מאוד מנצחים במקלט ובזירות. גם המציאות שאנחנו חוזרים אליה היא לא מציאות של שלום, שגשוג וביטחון - היא מציאות של חטופים בעזה וחיילים הרוגים.
"חסרים הטקסים, הסמלים והסימנים שהיו בדרך כלל מתווכים את הרגעים שבין הלוחמה לרגעים של הרגיעה - אין הצהרות ראש הממשלה, אין טקסי שלום, ממשיכים. לא מתעכבים לברר, לדבר, לנתח - הנפש צריכה את הטקסים, את הנקודות וסימני קריאה בסופי משפטים, אחרת זה מעין בליל", היא אומרת.
הייתה תחושה של אי-ודאות במהלך הימים האלו.
"הייתה את התחושה הזאת עוד קודם - גם במלחמת המפרץ שלא ידענו אם זה כימי או ביולוגי ואף אחד לא באמת האמין שקצת סודה לשתייה זה מה שיגן עלינו מפצצות כימיות או ביולוגיות אבל כן היה יותר אמון ברשויות, לא הייתה הרגשה שכל מה שאומרים לנו זה שקר או משחק של טרור פסיכולוגי נגד האויב ואנחנו במקרה גם צרכנים שלו - או הטעיה כזו או אחרת לטובת איזושהי מניפולציה שגם אנחנו היינו קורבנות שלה; אם זו תהיה מלחמה ארוכה, קצרה, האם זה ניצחון מוחלט או שעוד שנתיים נצטרך שוב. ההרגשה היא שאנחנו לא יודעים מי אומר מה ולמה - האם זה נועד כדי שהאיראנים ישמעו את זה או שאנחנו נשמע את זה, אין הרגשה שאנחנו יודעים למי להאמין בשלב הזה.
"לא חשוב כמה ההצהרות בטוויטר (X) אמרו שזה ניצחון מדהים - המצב היה מצב חירום אמיתי, אנחנו שמענו את האדמה רועדת מתחת לרגליים בלילה", היא ממשיכה, "ומצב כזה מגייס מאיתנו כוחות בהתאם למצב חירום. אנחנו פחות סופרים כמה כושר עשינו, כמה דקות מסכים היו לילדים, היינו במצב לא רגיל וכל האנרגיות הופנו להישרדות ולא לשום דבר מעבר - וברגע שזה מסתיים, אנחנו חוזרים לאיזושהי שגרה, שגם היא קשה, שעדיין יש חטופים, הרוגים ומלחמה, הרבה דברים עדיין מאוד קשים. אבל אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים להגיד שבגלל זה אנחנו לא הולכים לעבוד או סלחנים כלפי עצמנו ולא מטיחים בעצמנו ביקורת מיותר עם סטנדרטים שמתאימים למקום אחר ולסיטואציה שהיא באמת שגרה מטיבה".
יכול להיות שדווקא עכשיו, כשאנחנו עברנו כביכול לשגרה, החרדה יותר צפה?
"זה שאין לזה מילים, סגירה והכרה - ויש פער מאוד גדול בין הצפייה מסביב מבחינה מוסדית לנורמליזציה; לחזור ללימודים ולעבודה כאילו לא קרה כלום, אני חושבת שזה מוסיף מועקה. אין איזו תחושה של קלוז'ר".
"אחד הדברים הכי מלחיצים בחיים הוא חוסר יכולות ניבוי"
"אני חושבת שכן - כולנו עדיין פוחדים לישון, עדיין קופצים מכל הודעה, שמי יודע איזו התראת פיקוד העורף נקבל הפעם. משהו בתחושת הביטחון הבסיסי, שאפשר לנבא את החיים חמש דקות קדימה, התערער. עוד לא חזרנו למסלול מבחינת הנפש והפרשנות של כל מיני איתותים כמלחיצים, כשהם לא אמורים להלחיץ אותנו. אנחנו עדיין במצב חירום, עדיין סוחבים חסך שינה, עדיין קשה לנו המעבר - גם הרבה מאוד אנשים עברו לגור במקום אחר, סיגלו כל מיני הרגלים, לדוגמה ישנו שבוע עם נעליים או מסמכים אישיים מתחת לכרית. אפילו מבחינה טכנית, ההתארגנויות האלה של לעבור ממצב מצב הן תובעניות, כי דברים הם כבר לא אוטומטיים, צריך להקדיש מחשבה לדברים הקטנים. כמו אם כן יש לי זמן עכשיו לשתות קפה או אם אני יכול להתקלח בנחת, אם אני צריך שיהיו לי נעליים מוכנות ליד המיטה ואיפה אני ישן הלילה. אחד הדברים הכי מלחיצים בחיים הוא חוסר יכולות ניבוי, דברים שאתה יודע לנבא פחות מלחיצים, אפילו אם הם דברים רעים. בגלל זה לאנשים הייתה הרגשה שהם מעדיפים שתהיה הפצצה לילית ונגמור עם זה - ההמתנה היא הכי גרועה ואנחנו עדיין מרגישים בהמתנה".