ביום שישי לפני כשבועיים נמצא ולדיסלב בונגרט (48) על ידי אשתו אנה ללא רוח חיים בביתו בכרמיאל, כפי שפרסמנו השבוע ב-mako בריאות. בונגרט, עובד ייצור ברפאל, שלח יד בנפשו לאחר שלא עמד בעצב וביגון שעטפו אותו אחרי שבתו סופיה נרצחה בשבת השחורה במסיבת הנובה. אנה, אשתו מספרת על הרגע בו מצאה אותו: "הייתי אמורה לאסוף את ולדיסלב ואת אבלינה בתי הקטנה. ניסיתי להתקשר כמה פעמים והוא לא ענה. עליתי הביתה, פתחתי את הדלת והבנתי מה קרה". אנה מספרת שבעלה היה בדיכאון מאז 7 באוקטובר והיא חשבה שהוא לא עונה לטלפון מכיוון שהוא ישן שנת צהריים: "זו הפעם השנייה שהחיים דופקים אותי. מאז השבת השחורה הוא היה תקוע בטבח והרגיש אשמה כבדה שלא נסע לדרום ולא הספיק להציל את סופיה. הוא לא טופל ברמה הנפשית כי הוא לא חשב שזה יעזור לו, הוא רצה להתגבר בעצמו ולא הצליח, הכאב היה גדול מדי. בחיים לא האמנתי שזה מה שיקרה, הוא לא היה בן אדם כזה".
במהלך התקופה שאחרי השבת השחורה, ולאחר הבנת היקפי הזוועה שהתחוללה, אזרחים רבים במעגלי פגיעה ראשונים או משניים, חוו קשיים נפשיים כתוצאה מהחשיפה לטראומה הקשה. אמנם לא מדובר בתופעה רחבה של מקרי התאבדות, אלא במקרים בודדים, עם זאת נחשפנו במהלך השנה האחרונה לסיפורים טרגיים בהם ניצולים או בני משפחתם לא עמדו בכאב הנפשי ובחרו לסיים את חייהם. למעט ולדיסלב בונגרט ז"ל, שלחו יד בנפשם אחרי הטבח גם ניצולת הנובה שיראל גולן ז"ל, רפאלה שלו ז"ל, אמם של רועי וליאור ניצולי הנובה, חיים בן אריה ז"ל, הנהג מבארי שנחשף לזוועות הטבח כשהסיע אזרחים למקום מבטחים, ואסף בן חיים ז"ל, דוד של ניצולת השבי מיה שם שירד בשבת השחורה דרומה על מנת לחפש אותה. בנוסף, לפני כשלושה חודשים פורסם דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפיו שלושה שורדים נוספים ביצעו ניסיון התאבדות שלא צלח לאחר הטבח. מדובר באזרחים שהיו בריאים בנפשם ולא הצליחו לעמוד בכאב הנפשי העצום, כשנשאלת השאלה כיצד נערכו רשויות המדינה, ובראשן משרד הבריאות, לאימפקט המשמעותי של מקרי ההתאבדות בארץ כתוצאה מהטראומה הלאומית אותה חווינו כולנו.
"חצי משפחה הלכה. היינו משפחה יפה והכול היה מושלם לפני השבת השחורה"
אנה (43) וולדיסלב עלו מאוקראינה לכרמיאל בשנת 2006 עם בתם הקטנה סופיה ז"ל. בארץ נולדה בתם אבלינה: "אחרי ה 7 באוקטובר היינו בשוק טוטלי ובמצב קטסטרופלי. שואלים אותי מה שלומך? אני עונה "בסדר", אבל שום דבר לא בסדר". היא משתפת כי אבלינה בת ה-11 מתקשה להתמודד בלי אבא ובלי אחות: "חצי משפחה הלכה. היינו משפחה יפה והכול היה מושלם לפני השבת השחורה". על הסיוע מהמדינה והטיפול הנפשי היא אומרת: "ולדיסלב לא טופל כי הוא לא רצה ואני חושבת כל הזמן מה היה קורה אם היה מסכים לטיפול. אני ובתי מטופלות בזום על ידי מטפלת שמתמחה בטראומה ואובדן ודוברת רוסית, אך אינה מתגוררת בארץ. אני לא מקבלת החזרים מהמדינה מכיוון שאין לי איך להציג חשבוניות עבור הטיפולים".
מונתה "בקרית אובדות" במשרד הבריאות
פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות ומנהל חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, מסביר על היקפי מקרי האובדנות מאז השבת השחורה ועל הערכות משרד הבריאות בנושא: "שיעור ההתאבדות בעולם נמדד במספר המתאבדים למאה אלף איש בשנה, כשבישראל מתים מהתאבדות כ 6.4 אנשים, למאה אלף בשנה. על מנת לדעת אם אדם מת כתוצאה מהתאבדות נסתכל על סיבת המוות שתיעד רופא בתעודת הפטירה". פרופ' זלצמן מרחיב ואומר שהבעייתיות בעניין היא שבכ-30% מהמקרים הרופאים שקובעים את סיבת המוות בתעודת הפטירה, לא מציינים שמדובר בהתאבדות אלא את סיבת המוות הפיזי, כגון חנק, דום לב או ירייה מטווח קצר, "גם בתיעוד שאנחנו מקבלים מהמשטרה בנוגע לזירה, יצוין אמנם במרבית המקרים שסיבת המוות אינה טבעית, אך חשוב לזכור שמוות שאינו טבעי עלול לקרות גם כתוצאה ממעידה ונפילה, ולא תמיד כתוצאה מהתאבדות". זלצמן מסביר שלא כמו בישראל, במדינות מערביות אחרות ישנם חוקרי מוות שמגיעים לזירה ותפקידם לקבוע האם מדובר בהתאבדות: "השלמת נתונים נוספת אנחנו מנסים להשיג גם מהמכון לרפואה משפטית באבו כביר, מכיוון שלערך 2/3 מהגופות במקרה התאבדות מגיעות לנתיחה. עדיין לא מדובר במספרים מלאים ומדויקים ונתונים חסרים אלו, מובאים ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמחשבת את המספרים ומפרסמת אותם באיחור של כשנתיים, ולכן איני יכול לנקוב כרגע בנתוני ההתאבדות בישראל בשנתיים האחרונות".
"התקציב למניעת תאונות דרכים עומד על כ- 400 מיליון ₪ בשנה - למניעת אובדנות מוקצים 18 מיליון"
עם זאת הוא מסביר כי עפ"י הנתונים שקיימים במשרד הבריאות מלפני הקורונה והמלחמה, בישראל מתים כ- 500 איש בשנה כתוצאה מהתאבדות. מדובר במספרים שדומים בהיקפים למספר מקרי המוות כתוצאה מתאונות דרכים, רק שהתקציב למניעת תאונות דרכים עומד על כ- 400 מיליון ₪ בשנה, ואילו היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות בהובלתה של ד"ר יעל פומרנץ מתוקצבת בכ- 18 מיליון שקל בשנה. "אנחנו כן רואים במדינות מערביות אחרות, שכשמוקצים משאבים מטעם המדינה לטיפול ומניעה באובדנות, ניתן בהחלט למנוע הרבה מקרי התאבדות. על מנת לנטר את מקרי האובדנות בארץ ולקבל את המספרים המדויקים, מונתה בחודשים האחרונים ד"ר איילת בורגר ל"בקרית אובדנות" תפקיד חדש שלא היה עד היום, זאת לטובת ניהול טוב יותר של הרישום של מקרי אובדנות בישראל ממספר מקורות מידע". עוד הוא מרחיב ואומר שבכל הנוגע להתאבדות ישנה סטיגמה ולכן הרבה אנשים לא מדווחים ומסתירים. ההסתרה נובעת גם מהשיקול של פוליסת ביטוח החיים של המנוח שלרוב אינה ניתנת לפירעון המשפחה במקרה של אובדנות".
"כולנו פצועים, כולם שרוטים. אין בריא אחד"
רפאלה שלו ז"ל, אימא לשלושה ילדים שלחה יד בנפשה שבועיים אחרי ה 7 באוקטובר. שני ילדיה, ליאור ורועי ניצלו ממסיבת הנובה. ליאור בתה הצליחה להימלט ללא פגיעה פיזית ורועי בנה, שהיה בן זוגה של מפל אדם ז"ל, נפצע מירי כשהוא מגונן על מפל והילי סלומון ז"ל, שנרצחו לידו. רפאלה לא עמדה בעצב ובכאב העז שהגיעו יחד עם אין ספור הלוויות שהתקיימו בשבועות שאחרי הטבח. "רפאלה לא הייתה מתמודדת נפש, הייתה האישה הכי שפויה בעולם", מתאר רונן שלו, בעלה. "אני מתעקש שמדינת ישראל תכיר בה כנפגעת פעולות איבה, כי ישנו קשר ישיר בין מותה לטראומה שחוותה".
לטובת העניין הוא פנה לבית משפט שבפעמיים הראשונות דחה את תביעתו, אולם לאחרונה נרשמה אופטימיות שיא כשביהמ"ש החליט שלא לדחות את התביעה על הסף ולקיים את הדיון בעניין בקיץ הקרוב. "אני לא מתכוון לוותר - ולא בגלל הכסף. המדינה צריכה לקחת אחריות על מה שקרה בחיים שלנו".
במסגרת מאבקו הוא דורש שבני המשפחות של ניצולי ונרצחי הנובה יוכרו בביטוח לאומי כנפגעי פעולות איבה: "כולנו פצועים, כולם שרוטים. אין בריא אחד. המשפחות הן אלו שבפועל מטפלות ועוטפות את הניצולים. הקריירה נפגעה ובכלל מי שעצמאי קרס לגמרי". שלו חש אשמה שהלך לעבודה ביום בו התאבדה: "לא ראיתי סימנים מיוחדים. עברנו שבוע מהגיהינום אחרי הטבח והיינו מאוד עצובים אבל לא זיהיתי את המצוקה". הוא מעיד על עצמו כמי "שבורח לעבודה" ומעסיק עצמו על מנת לא ליפול לרגעים קשים. הוא הבעלים של בית קפה ברמת השרון ששינה את שמו לאחר הטבח ל"קפה מפל": "אני רוצה לסגור מעגל. התחלתי ללמוד כלבנות טיפולית עם הכלבה שהייתה של רועי ומפל, ואני רוצה בהמשך לטפל בעזרת כלבים בפוסט טראומה".
"בתקופת הקורונה הייתה ירידה במספר ההתאבדויות ברמה העולמית. גם בתקופת המלחמה ניכר שישנה דווקא ירידה בשיעור ההתאבדויות", מסביר פרופ' זלצמן. "לא מזמן פרסמנו מחקר על פניות אזרחים אחרי המלחמה לקו הסיוע של ער"ן, ראינו שמספר הפניות הכולל בזמן המלחמה עלה, אבל מס' הפניות כתוצאה מאובדנות, ירד. נכון, כתוצאה מהמלחמה יש יותר דיכאון וחרדה, אבל לא בהכרח אובדנות. בהקשר המלחמה אנחנו יודעים שכשאנשים בסכנה הם אינם קשובים לאיומים הפנימיים. בנוסף, השהייה לצד החברים והמשפחה בתקופות האלו מיטיבה עם המצב הנפשי. עפ"י בדיקה שערך משרד הבריאות אחרי שדווח באחת הוועדות בכנסת שעשרות ניצולי נובה התאבדו, נמצא לפני כמה חודשים שמאז ה- 8/10 מתו חמישה ניצולים אך לא מהתאבדות אלא מפציעות פיזיות".
מה לגבי המצב בצה"ל?
"את מספר המתאבדים בצבא מפרסם דובר צה"ל אחת לשנה. בהתייחס לסדירים המצב דומה גם בצה"ל, והוא אינו גבוה יותר מלפני המלחמה, אבל המספר הכללי עלה וזאת בין השאר בגלל שבשנה וחצי האחרונות צה"ל גייס מאות אלפי אנשי מילואים שטופלו שנים רבות כאזרחים, הרבה מעבר לשנים קודמות ולכן קשה לומר בוודאות אם מספרי אנשי המילואים ששמים קץ לחייהם בעת שירות, לא משקף למעשה שיעור מקביל שאילו לא היו בצבא גם כאזרחים, היו מתאבדים".
"כמות הקשיים אתה מתמודדים הניצולים ובני המשפחות אינה הגיונית"
"לצערי אין גוף אחד שמתכלל את כל הנתונים והניצולים ומשפחותיהם מתמודדים עם טרטורים ואדמיניסטרציה ששוברת את רוחם", מתאר אייל גולן, אחיה של שיראל גולן ז"ל, שורדת הנובה ששמה קץ לחייה באוקטובר האחרון. מאז מותה, אייל מנסה להוביל מהלכים ולמשרדי הממשלה נוכח הטרגדיה שפקדה את ביתם. "צוות "חופשיה" שאני מוביל ביחד עם הורים נוספים של ניצולי המסיבה, קורא להקמת גוף מנהלתי אחד, שיכלול נציגים מכל משרדי הממשלה כמו משרד הבריאות, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה, ויעניק לשורדים ולמשפחותיהם שיפוי וטיפול יעילים שכוללים יכולת פשוטה למצות את כל הזכויות בלי שיצטרכו לרוץ מפקיד אחד למשנהו". גולן, שמתמודד עם פוסט טראומה בעצמו, מספר שאחרי מותה של אחותו הם הוכרו כמשפחה שכולה. "כמות הקשיים אתה מתמודדים הניצולים ובני המשפחות אינה הגיונית. לצורך הדוגמה, במאבק על הנחה בארנונה עבור ניצולים שהוכרו עם נכות נפשית, אמר לי באופן אישי שר הפנים משה ארבל כי לא קיים ממשק של ביטוח לאומי ומשרד הפנים בכל הנוגע לנכות נפשית".
דיכאון, סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, הפרעות אישיות והפרעות אכילה - גורמי הסיכון לאובדנות
פרופ' זלצמן ממשיך ומסביר על גורמי הסיכון בכל הנוגע לאובדנות. "המחשבה שצעירים מתאבדים יותר אינה נכונה. בישראל דווקא קשישים מעל גיל 75 מתאבדים הכי הרבה בשיעור של 19 איש למאה אלף. למזלנו בישראל יש יותר ילדים מזקנים. בעולם המערבי גברים מתאבדים פי חמש יותר מנשים, בין היתר כי הם אלימים וגם כי להבדיל מנשים, הם פחות מבקשים סיוע בעת מצוקה. בנוסף, מחלה פסיכיאטרית כמו דיכאון, סכיזופרניה, מאניה דפרסיה, הפרעות אישיות או הפרעות אכילה הן גורמי סיכון לאובדנות, כשחשוב לזכור שלפעמים ההפרעה הנפשית סמויה. גם במקרי האובדנות בצה"ל אנחנו רואים בדיעבד פסיכופתולוגיה קודמת בחלק מהמקרים. גורם סיכון נוסף הוא מבנה אישיותי אימפולסיבי ואגרסיבי וזמינות אמצעים, כגון חייל שמתאבד בעזרת נשקו האישי או רופא מרדים שקרוב לחומרי הרדמה. גם שימוש בסמים ואלכוהול מעלה את הסיכוי לאובדנות".
בהקשר של המלחמה אומר פרופ' זלצמן שראוי לציין את הפוסט טראומה כמהווה גורם סיכון משמעותי: "בארץ ישנה עלייה משמעותית בשנתיים האחרונות באבחון פוסט טראומה, ואנחנו יודעים שאחרי מלחמת וייטנאם הייתה עלייה במקרי ההתאבדות בקרב חיילים שסבלו מפוסט טראומה, ולכן יתכן שגם בישראל נראה עלייה כזו". הפרופ' מסכם ואומר שבמקור של כל מקרה התאבדות עומד כאב נפשי עז שמגיע כתוצאה מדיכאון, אובדן, פגיעה מינית או פוסט טראומה. "למרות אסון 7 באוקטובר, לא כל אדם שעבר טראומה יפתח פוסט טראומה. רובם יחלימו וימשיכו בחייהם כפי שראינו אחרי אסון התאומים שרק 6% פיתחו פוסט טראומה. יתרה מזאת, רבים מאתנו יתחזקו ויגדלו מתוך הטראומה וישנו מושג שנקרא "צמיחה פוסט טראומטית" שמדגיש שטראומה עשויה להיות חיובית וליצור צמיחה, חוסן ויכולת התגברות טובה יותר במשבר".
חלק מהסיוע הנפשי שמוענק לשורדים ולמשפחותיהם ניתן על ידי עמותות שקמו מיד אחרי האסון על מנת לסייע ולהעניק טיפול לכמות האדירה של השורדים ומשפחותיהן. "אנו עומדים בפני אתגר לאומי חסר תקדים - אלפי ישראלים שחוו טראומה קיצונית, וזקוקים למענה מידי שאיננו בנמצא כרגע", מתארת עו"ד אפרת אטון, מנכ״לית עמותת לב בטוח שמעניקה סיוע נפשי למעל 1,000 שורדים ממסיבות ה7 באוקטובר ובני משפחותיהם. ״השורדים שנכחו באירוע, בני משפחותיהם שנכחו באירוע מרחוק ותומכים ביקיריהם וכן משפחות הנרצחים והחללים - חווים יום אחר יום, מזה שנה וחצי, את הזוועות שאירעו, וסובלים מהשלכות הטראומה. לדבריה בחודשים האחרונים אנו עדים להחמרה במצב של שורדי המסיבות ועלייה בכמות מקרי הקצה, כמו גם עלייה בתסמיני פוסט טראומה חריפים מקרב משפחות השורדים והנרצחים - שאינם מוכרים כיום כנפגעי פעולות איבה ואינם זכאים למענים הראויים למצבם. "גם בחלוף הזמן עדיין רבים מהנפגעים נמצאים בשלבים ראשוניים של עיבוד הטראומה, ונדרש שהמענים יהיו נגישים ומיידים, ללא תלות בתהליכים בירוקרטיים מורכבים. המערך שהקמנו בעמותה אינו מסוגל לענות לבדו על הצורך הגואה, ויש צורך עז במענה ממשלתי רחב היקף, אשר ייתן מענה בפריסה ארצית למקרי קצה ולמקרי חירום. זמינות המענים עשויה להיות ההבדל בין חיים למוות, ואל לנו להפקיר את השורדים ובני משפחותיהם בשעתם הקשה".
כאמור, בדיוק עבור ההתאבדויות שהגיעו אחרי הטבח, הקימו בעמותת "לב בטוח" מערך מקרי קצה עבור שורדים שהטיפול הפרטני בקליניקה לא מהווה מענה מספק. "הטראומה המתמשכת מקשה מאד על תהליכי ההחלמה והשיקום של השורדים וגורמת להחמרה במצבם הנפשי, מפרטת ד"ר איילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית ומומחית לטיפול בטראומה, ומדריכה קלינית בלב בטוח. "אין כיום מענה מהמדינה למקרי קצה, למטופלים שנמצאים בסיכון אובדני ולכאלה שמתמודדים עם בעיות התמכרות בנוסף על הסימפטומים של חרדה ודיכאון בעקבות הטראומה. אנחנו דואגים לכך שאף מטופל/ת שלנו לא יישארו ללא מענה גם ברגעים הקשים ביותר. בנוסף, לטעמה יש צורך לתת מענה להורי השורדים. הם נתונים בדאגה כבר שנה וחצי ורבים מהם ליוו את ילדיהם תוך כדי המתקפה בטלפון: "הדאגה לעתיד הילד מכרסמת בנפשם ולכן ראינו גם הורים שמרוב ייאוש וחוסר מענים הולמים שמו קץ לחייהם".
אובדנות - האם אפשר להציל חיים?
פרופ' זלצמן: "אובדנות היא פתרון סופי לבעיה זמנית. ממש כמו שחום גבוה מגיע בעקבות שפעת, כך מחשבות אובדניות מגיעות כתוצאה מהפרעה פסיכיאטרית כגון דיכאון או פוסט טראומה. לכן, חשוב להשקיע במניעה כי ברגע שההפרעה תטופל, גם המחשבות האובדניות יחלפו. אפשר למנוע ואנחנו מצליחים למנוע. האדם האובדני מרגיש מצוקה גדולה ובדידות לכן חשוב לשאול, לדבר ולא להסתיר. ב 2016 פרסמנו מאמר על שיטות המניעה שהוכחו מדעית בכל העולם ומצאנו ארבע כאלו:
- הרחקת אמצעים – נשק זמין כמו בארה"ב, גשרים כדוגמת הגולדן גייט, מבנה "הואסל" בניו יורק, או כמו שפיתחנו פה בארץ בבית החולים גהה, ברז במקלחת שמונע התאבדויות, כי בבתי חולים פסיכיאטרים אנשים נוטים להתאבד במקלחת.
- טיפול מהיר אגרסיבי, פסיכולוגי ותרופתי בדיכאון.
- רצף טיפולי וסנכרון בין הגורמים השונים, שימנעו מהמטופל "ליפול בין הכיסאות".
- תכניות ייעודיות – כמו תכנית "ובחרת בחיים" שמתקיימת בבתי הספר בארץ לכיתות י' ובה לומדים בני הנוער כיצד לזהות סימני מצוקה.
תגובת דוברות משרד הפנים: מבדיקה שנערכה מול משרד הפנים נמסר שבהתאם לתקנות כל מי שנקבעה לו נכות על ידי הביטוח הלאומי מכל סיבה, זכאי להגיש בקשה לרשות המקומית, לקבלת הנחה. משרד הפנים פועל להקל על הזכאים ומקדם פתרון טכנולוגי, כך שההנחה שמגיעה למי שעומד בתנאי הזכאות - כדוגמת מקבלי קצבת נכות/קצבת זקנה - תינתן באופן אוטומטי על ידי הרשויות המקומיות ובכך להקל באופן משמעותי את הבירוקרטיה מהזכאים ובכך להבטיח שיקבלו את ההנחה המגיעה להם על פי חוק .
אובדנות היא תופעה שניתנת למניעה!
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.
נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן - בטלפון 1201* או סה"ר.