אומנם בית החולים סורוקה תמיד היה ערוך למצבי חירום, בהיותו "בית חולים על" במחוז הדרום, ולאורך השנים הוא טיפל בפצועים מסבבי הלחימה, אבל את היום ההוא בשמחת תורה 2023 אפילו ותיקי המוסד לא היו מסוגלים לדמיין.
מה שהתרחש בבית החולים בשבת השחורה עוד יילמד שנים קדימה כדוגמה קשה אך מעוררת השראה לאירוע רב-נפגעים שהתנהל כזירת קרב ותחת אש (גם ביחס לאירועים בסדרי גודל כאלה בעולם). בחלוף הזמן, ברור לכולם שבאותה שבת בשעות הבוקר המוקדמות שבהן התחילה המתקפה הארורה - חוסר המידע והבלבול היו עצומים. מאחר שכלי התקשורת לא הבינו בעצם את התמונה המלאה ודיווחו עליה, בבית החולים, שרוב אנשי הצוות הרפואי שלו מתגוררים בדרום, החלו להבין מהשטח כי מדובר באירוע חריג שאינו דומה לקודמיו.
ישראל מובילה בעולם באירועים רבי נפגעים
ישראל נחשבת למובילה מעולם בכל הנוגע לאירועים רבי-נפגעים. משלחות מכל העולם מגיעות לבתי החולים בישראל על מנת ללמוד, להבין ולתרגל איך מתנהלים באירוע מורכב עם מספר פצועים גדול ותחת אש. אר"ן הוא למעשה אירוע חריג שבו הצפי לכמות הפצועים גדול יותר מכמות המשאבים. מי שמכריז על אר"ן הוא מנהל בית החולים, ובהיעדרו המנהל הכונן או מנהל שעת חירום. בסורוקה מבחינים בין סוגי אר"ן: אר"ן קטן (עד 20 פצועים), אר"ן בינוני (עד 50 פצועים), אר"ן גדול (מעל 50 פצועים) - ומגה אר"ן שדומה באופיו למה שקרה ב-7 באוקטובר. קביעת סוג האר"ן מאפשרת הפעלה של פרוטוקול מדויק וגיוס משאבים בזמן קצר, על מנת להעניק שירותי רפואה לאותו גל נפגעים.
בשעה 08:00 בבוקר, פחות משעה וחצי אחרי תחילת המתקפה הוכרז אר"ן. בשעה 08:48 הכריזו בסורוקה על אר"ן גדול.
פרופ' שלומי קודש, מנהל סורוקה מרכז רפואי אוניברסיטאי מקבוצת כללית; וד"ר דן שוורצפוקס מנהל המלר"ד וסגן מנהל המרכז הרפואי, לא ידעו בזמן אמת שהם מנהלים יחד עם מטה החירום את האר"ן המלחמתי הגדול ביותר באזרחים תחת אש, ובמרחק הזמן הם מתארים מה התרחש בבית החולים באותה שבת - דקה אחרי דקה.
קחו אותי ל 7/10 בשעה 6:29. מתי אתם מתעוררים לתוך האירוע?
פרופ' קודש, מנהל סורוקה: "אני מתגורר במיתר, שם באותה שעה עוד לא היו אזעקות. אני מתעורר בשעה 6:40 לשיחת טלפון מסורוקה על רצף אזעקות חריג. סורוקה, לצערנו, מתורגל בהסלמות, ואנחנו פועלים במצבים אלו מתוך דף פק"ל, כך שמבחינתי התעוררתי ל"עוד" הסלמה שאנחנו כבר מכירים. לא היה לי מושג שמדובר ביום השחור בתולדות המדינה.
"בית החולים החל מיד (כבר ב- 6:45) לפעול לפי פק"ל ההסלמה של המרכז הרפואי שנכתב ותוקף באירועים רבים קודמים – רשימה שכוללת עשרות פריטי היערכות למצב חירום. לדוגמה: שליחת צוות לסגירת חלונות ממ"דים בבית החולים (מה שמצריך כוח פיזי), פתיחת מיגוניות, העברת מטופלים ממחלקות שאינן ממוגנות לאתרים מוגנים, בדיקת מערכות כריזה, וידוא מלאי חירום ועוד. בעניין הכריזה אגב, בישיבת המטה הראשונה דווח שמערכת הכריזה תקולה, ויהיה עלינו להיעזר בדרכי קשר אחרים. בהמשך המערכת חזרה לפעול כסדרה.
"כמו כן, קבענו שבטווח השעה הקרובה, בשעה 7:45, הנהלת בית החולים ומטה חירום מגיעים לבית החולים ומתכנסים לדיון. מה שקריטי להצלת חיים במצב חירום הוא החלטות שמתקבלות מהר מתוך סדר וארגון. בדרך לבית החולים ועוד לפני פגישת החירום, התקבלה מהדרך אחת ההחלטות הקריטיות במהלך היום, והיא להשאיר את צוות משמרת לילה בבית החולים, שבאותו זמן נערכים לסיום המשמרת ולנסיעה לביתם". OBJ
ד"ר שוורצפוקס, מנהל המלר"ד: "אני מתגורר בבאר שבע ומתעורר בשעה 06:30 לאזעקה. אני רץ לממ"ד ובאזעקה השנייה אני אומר לאשתי שאני נוסע לבית החולים. בשעה 06:40 הייתי בסורוקה והתקשרתי לראשונה לפרופ' קודש כדי לדווח על המצב. מיד בתום השיחה אתו, בשעה 06:42 התקשרתי לפרופ' סבג (אחראי שעת חירום בבית החולים, ששהה בפורטוגל בחופשה).
"באותה השבת אני מוצב כמנהל רפואי תורן ובשלב הזה, אני עוד לא מבין את גודל השעה. אני כן מבין שאנחנו בעוד סבב הסלמה שמוכר לנו באזור הדרום שמצריך פעולות מיידיות. בדרך לבית החולים בשעה 6:35 התקשרתי למנהלת האחיות התורנית ואמרתי לה שיש להתחיל לקפל מחלקות לא ממוגנות – זה למעשה אומר שמעבירים מטופלים ממחלקות שאינן ממוגנות לאזורים מוגנים. ב 06:43 התקשרתי אליה שוב ואמרתי לה שאנחנו עוברים לעבוד בנוהל חרום. עוד לפני הכרזת האר"ן אמרתי לצוות שלי: 'חברים אנחנו במלחמה'".
"ייאמר לזכותם שהם בעצמם הבינו, ופשוט התחילו להתגלגל למיון. זכור לי שראיתי אחות שאמורה להיות בחופשת לידה. היא פשוט הגיעה בלי שאמרנו לה הצטרפה לצוות והתחילה לעבוד. כשאני מגיע למיון אני רואה קבוצה של אחים ואחיות שסיימו משמרת לילה בדרכם לצאת הביתה. ביקשתי מהם לא לצאת הביתה וההוראה הייתה שכולם נשארים בבית החולים. ההחלטה להשאיר אותם נבעה מתוך רצון לשמור על הבטיחות שלהם כי האיזור כולו היה מטווח, לא הבנתי בזמן אמת שאנחנו במגה-אסון".
פרופ' קודש: "סורוקה הוקם כדי לתת מענה לצורך המלחמתי בדרום לפני כ-65 שנים, ומאז ועד היום אנחנו מתמודדים עם מלחמות, מבצעים והסלמות בתדירות גבוהה ומטפלים בפצועי החזית הדרומית עד מצרים. העובדים מתורגלים לזה, זה חלק מהמשימה הלאומית שלנו. היה מרשים מאוד לראות בזמן אמת את ההירתמות של העובדים וההבנה שלהם שמדובר באירוע קיצון. אנשים פשוט נכנסו למכונית ונסעו בתוך שדה הקרב כדי לתגבר את סורוקה, הם הגיעו עם ציוד שינה, מוכנים להיות כאן כמה ימים".
איך מחליטים החלטות שמערבות כל כך הרבה גורמים בבת אחת?
פרופ' קודש: "צריך להבין, במצב חירום לכולם יש את אותו דף הנהלים. כולם 'מתפללים מאותו סידור'. כל אחד בצוות בית החולים יודע בזמן הפעלת הפק"ל מה תפקידו ומה עליו לעשות במיידי. כך שב-DNA שלנו כצוות אנחנו מתורגלים ומיומנים. למרות זאת, התקבלו עשרות החלטות תוך כדי האירוע שגרמו להתנהלות יותר מסודרת בתוך הכאוס ששרר במהלך היום. בסביבות השעה 7:30 הצוות המנהל מגיע ברובו לבית החולים וזה גם הזמן בו "האסימונים" מתחילים ליפול, ואנחנו מבינים מסיפורים של עובדים שגרים באזור שמותקף ומקבוצות הוואטסאפ הרבות שכולנו שותפים בהן, שאנחנו לא נמצאים באירוע חירום שגרתי.
"בין השעות 7:37 ל-7:57 התקבלו 10 הפצועים הראשונים, רובם עם פציעות שנגרמו מנפילת טילים, בעיקר במקומות לא ממוגנים. כך התחלנו את הדיון ב-07:45 שכלל את כל הגורמים הרלוונטיים לניהול המצב. אל תוך הדיון הקצר ותוך כדי שאנחנו ממשיכים לאסוף מקבוצות הוואטסאפ הפרטיות עוד מידע, מגיעה ההחלטה השנייה שהייתה קריטית באותו היום, והיא ההחלטה לפעול לפי מצב כוננות המוכר במדינה כ'כוננות ב'1', ובמסגרתה אנחנו מתגברים את מלאי מנות הדם שלנו.
"אומנם בשלב הזה המדינה עוד לא הכריזה על מצב כוננות ב' 1, אך כיוון שאנחנו בסורוקה מתורגלים מהסלמות קודמות ויודעים שהכרזה כזו תגיע בהמשך – החלטנו להקדים ולהיערך לתגבור מנות דם כבר בשעה הזו. בדיעבד זה הציל חיים רבים, בהינתן הקצב הכל כך מהיר של קליטת הפצועים. פגישת ההנהלה ומטה החירום ערכה כרבע שעה, ובסיומה החלטנו על הכרזת אר"ן (אירוע רב נפגעים), כי כבר הגיע מספיק מידע שרמז שקורה משהו גדול מאוד. באותה נקודת זמן התקשר מנכ"ל קופ"ח כללית כדי לבדוק מהם הצרכים שלנו ולגבות את החלטותינו".
"הבנתי שאני כבר מדבר עם שלוש זירות מותקפות: עלומים, צומד, סעד ושדרות"
ד"ר שוורצפוקס
ד"ר שוורצפוקס: "בנוסף לעבודתי בבית החולים, אני רופא המשפחה של מרפאת כללית בקיבוץ עלומים כבר 24 שנים, כך שפעמיים בשבוע אני נמצא באופן קבוע בקיבוץ שהוא צמוד גדר. בשעה 06:55 אני מתחיל להבין שהמצב לא פשוט, ואני מברר בקבוצת הוואטס אפ של המרפאה מה קורה בעלומים, כשבמקביל גם בבאר שבע האזעקות לא מפסיקות וכולם נמצאים במרחבים המוגנים. בשעה 7:10 בערך אני מתקשר לחבר קיבוץ עלומים והקב"ט של מועצה אזורית שדות נגב. כשאני מדבר עם הקב"ט של מועצה אזורית שדות נגב בטלפון הוא אומר לי: 'אני לא יכול לדבר אתך – יורים עלי', אני שומע בטלפון אתו "אש פתוחת מסלול" והבנתי שיורים עליו בצומת סעד שנמצא יחסית קרוב לבאר שבע. בשעה 07:28 מגיע אלי הסרטון המוכר משדרות בו רואים עשרות מחבלי נוח'בה מגיעים לעיר עם טנדר. הבנתי שאני כבר מדבר עם שלוש זירות מותקפות: עלומים, צומד סעד ושדרות, לכן החלטתי להתקשר לקצין אג"ם של פיקוד דרום ולהפתעתי הוא ענה לי ואומר לי: 'התחילה מלחמה', ומאותו רגע נכנסתי למוד אחר ופשוט הייתי כל כולי בתוך האירוע.
"בשעה 07:00 בבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ ממנהל מחלקה אצלנו ששלח לי שם של בחורה ואמר לי שהיא בת של אחות אצלנו ושואל אם הגיעה לבית החולים. זוכר שאני כותב לו: 'אני זוכר את השם שלה – אעדכן'. בשעה 14:30 אני עומד בחוץ יחד עם ד"ר אייזנברג, שקיבל את כל הפצועים ומיין אותם לפי מצבם, ובדיוק מורידים בחורה מהאמבולנס. אני שואל אותה איך קוראים לך, היא עונה לי וזה השם שתקוע לי בראש מהבוקר. אמרתי לה: 'אנחנו מחכים לך משבע בבוקר'. התברר שהיא הייתה במיגונית המוות עם ענר שפירא והרש גולדברג. באותו היום ואחרי התערבות סוציאלית וטיפול – היא שוחררה לביתה".
מה קורה בדקות הראשונות של ההכרזה על אר"ן?
פרופ' קודש: "ראשית זו קריאה להיקף גדול של עובדות ועובדים להגיע באופן מיידי ולאייש עמדות בבית החולים. מדובר בשבת-חג, והגעת העובדים מתבצעת תוך כדי מטח טילים מסיבי על הדרום וגיוס מהיר של בני זוג שלהם, לצד ילדים קטנים שנשארים בבית במרחבים המוגנים. אחד הדברים המדהימים שהמחישו את המיומנות והמחויבות יוצאת הדופן של אנשי סורוקה היה כשעובדים הגיעו לבית החולים עוד לפני שנקראו להגיע. הם התנהגו, הלכה למעשה, כמו כיתת כוננות. כעבור פחות משעה הרחבנו את ההכרזה לאר"ן גדול. בשלב הזה הגיעו כמעט כל צוותי בית החולים לסייע ולא נדרשה הרחבה נוספת".
מי מכריז על אר"ן בבית החולים? והאם זו החלטה עצמאית או כזו שדורשת אישור משרד הבריאות?
פרופ' קודש: "זו החלטה של מנהל בית החולים שאני מקבל בהתייעצות עם מטה חירום, צוות רחב ומיומן שיודע לשקלל את הנתונים שמגיעים בזמן אמת. מיד בתום ישיבת המטה הראשונה, התכנסנו כולנו בחדר המצב שממוקם במלר"ד והתחלנו לעבוד לפי תורת ניהול חמ"ל. התחלנו לנהל את האירוע כשתוך שעה מתחילתו מספר הפצועים שנקלטו במיון עלה ל – 60. "
את משמעות האסון הם, כמו כולם, הבינו באמת רק בימים שאחרי, אבל בסביבות השעה 09:00 ועם כ-100 פצועים במיון הם מבינים שמדובר באירוע קיצון. "ביצענו רידוד מטופלים ושחררנו מאות מהמאושפזים שיכולים להשתחרר הביתה על מנת לפנות מיטות בבית החולים. אנחנו מגיעים לנקודה שבה מיצינו את הפעולות שמוגדרות בפק"לים וברור לנו שצריך להתרחב. זה שלב שאנחנו זקוקים לעוד חדרי ניתוח, שהרי נאלצנו לסגור 8 חדרי ניתוח שאינם ממוגנים. החלטנו לבצע ניתוחי טראומה מתאימים בחדרי הניתוח הגינקולוגיים, השתמשנו במכשירי סיטי שמשמשים בשגרה רק לקרינה. זו בעצם המהות של ניהול אר"ן תחת אש, ניהול המשאבים הקיימים והוספת יכולות שאפשר על מנת לוודא שאין צוואר בקבוק מסכן חיים ושבית החולים לא עולה על גדותיו".
בשלב הזה פינו אליכם גם גופות?
פרופ' קודש: "אלינו בעיקר הגיעו פצועים בפינוי ישיר מהשטח וכן פצועים אנוש שלא ניתן היה לשנע אותם למרכז הארץ עקב פציעתם הקשה. בדיון הרשות העליונה לאשפוז ביקשתי שלא להעביר אלינו גופות. בשעה 12:00, כשלא ברור כמה זמן עוד יימשך האירוע ומה צפוי לנו, הבנתי שאנחנו צריכים להיערך לפחות ל- 48 שעות קריטיות שבהן אנחנו צריכים לנהל את המשאבים שלנו בצורה הטובה ביותר כדי להמשיך לתת את המענה הרפואי הטוב ביותר לפצועים שעוד יגיעו ולהציל חיים בעצימות גבוהה – זה אומר לנהל בצורה מושכלת את משמרות העובדים, חדרי ניתוח, היחידות לטיפול נמרץ וחדרי טראומה. ביקשתי סיוע בצוותים מבתי חולים אחרים ונערכנו לשינוע פצועים שיכולים לעמוד בנסיעה באמבולנס לבתי חולים במרכז. לא היה פשוט לשנע פצועים ועובדים נוספים לבית החולים. בחוץ התחולל שדה קרב והאזעקות לא הפסיקו". לדבריו של קודש, במקביל לפינוי הממוסד, אזרחים וגורמים אחרים פינו לסורוקה פצועים, גם ברכבים פרטיים, וחזרו לשטח לפנות פצועים נוספים.
איך ניגשים לכמות הזו של הפצועים? במי מטפלים קודם?
פרופ' קודש: "הרעיון המסדר של בית חולים גדול הוא שבאירוע רב-נפגעים באופן בסיסי מטפלים בכל מי שמגיע, באתרים שונים לפי חומרת הפציעה. בתרחישי קיצון, כמו רעידת אדמה ענקית, ניתן להפוך לבית חולים ממיין שבו יש עדיפות לטיפול בפצועים לפי הסיכוי להצלת חיים, אבל למרות היקף הפצועים הגדול וחסר התקדים, ב-7/10 לא הגענו למצב הזה וטיפלנו בכולם. ביום הראשון טיפלנו ב- 137 פצועים במצב קשה עד אנוש. אלה פצועים שדורשים טיפול בחדר טראומה, ובכל פצוע מטפלים כ-8-6 אנשי צוות עד לייצובם ולהעברתם לתחנה הבאה. ביממה הראשונה שיעור הנפגעים במצב הזה היה כ-20%, מספר שהוא הרבה יותר גבוה מאר"ן 'רגיל'. למעשה, באותו הבוקר היו עשרות מוקדים ברחבי הנגב שהתרחש בהם אר"ן. ב- 11:00 הכפלנו את עמדות הטיפול בחדר הטראומה, שבשגרה פועל עם שש עמדות. קלטנו ביום הראשון גם 44 ילדים פצועים, שגם זה מספר לא שגרתי .
"כאמור, תוך כדי ניהול האירוע בבית החולים האזעקות מתגברות גם בבאר שבע. מהבוקר ועד סביבות השעה 13:00 נשמעו 69 אזעקות בבאר שבע. קליטת הנפגעים ברחבת המיון הייתה תחת איום הטילים. שעתיים לתוך ההתקפה התחילו להגיע לבית החולים הרבה מאוד הורים ובני משפחה מודאגים של מבלים בנובה. בשעה 09:26 פתחנו מרכז מידע לציבור. בתוך הכאוס והכאב העמוק המטרה הייתה לתת לאנשים מענה לגבי יקיריהם, כמה שהיה לנו."
איפה היו המוקדים המשמעותיים בתוך בית החולים?
פרופ' קודש: "האירוע המשמעותי במהלך היממה הזו מתקיים במחלקה לרפואה דחופה על ידי כל הצוות של בית החולים - כל אחד לפי שיבוץ בחירום. בנוסף המחלקות העיקריות שעובדות בעצימות יתרה הן מערך הדימות, היחידות לטיפול נמרץ, חדרי הניתוח, המחלקות הכירורגיות שלאט-לאט מתמלאות, המערך הלוגיסטי שתומך בכל הפעילות ולמעשה כל בית החולים.
"בצהרי היום החלטנו לעשות משהו נוסף שטרם קרה - התחלנו להיערך להפיכת מחלקה פנימית למחלקה כירורגית. הודענו לחטיבה הפנימית שיכינו מחלקה שתתפקד כטראומה וכירורגיה. כתוצאה מכך לא עברנו את ה-100% תפוסה במחלקות הכירורגיות. משעות הצהריים התחלנו להעביר פצועים לבתי חולים אחרים. הצוותים המתגברים שהגיעו אלינו בסביבות השעה 16:00 תיארו שיירות של אמבולנסים שנסעו צפונה עם פצועים שהועברו מסורוקה. ההעברה הזו המשיכה לתוך הלילה עם מסוקים שהמריאו עד לשעה 4 לפנות בוקר לבתי החולים באזור המרכז. ובהם חולים במצב קשה, כדי לוודא שנוכל להמשיך ולקלוט פצועים נוספים. היינו בבקרה תמידית על תפוסת המחלקות ואיזון העומס. בסה"כ 185 פצועים עברו לבתי חולים אחרים תוך כדי אירוע. מדובר פה במבצע העברת פצועים חסר תקדים שלומדים אותו ומפיקים ממנו לקחים. כך למשל פותחה אפשרות לשינוע מטופלים בכמות גדולה באמצעות רכבת ישראל. זה היה מבצע בפני עצמו שהתחיל בצהרי אותה השבת והגיע לשיאו בלילה".
ד"ר שוורצפוקס: "זה היה מגה -אירוע מתגלגל והאמת היא שגם כשהגיעו 200 פצועים - לא הבנתי איפה אני בנקודת הזמן ולא ידעתי בשום שלב איך נראה באמת התרחיש של היום הזה. מהרגע שעברנו למוד מבצעי התפקיד שלי היה למצות את כוח האדם שלנו, להציל חיים, ולהרים דגל במידה ואנחנו לא מסוגלים, וכל זה קורה עם "'עיניים עצומות', כשאינך יודע לאן זה מתפתח ומה קורה בשלב הבא. אף אחד לא יוכל לומר היום שבשעה 10 בבוקר הוא ידע להגיד מה יקרה בעוד שעה. אני זוכר שפרופ' קודש שאל אותי באיזה שלב במהלך היום מה אני אומר על המצב – עניתי לו: 'אנחנו עומדים בזה', והמשכתי ב'מוד מבצעי' על מנת להציל חיי אדם. בדיעבד זה היה שוק אמיתי. היום, אגב, אני מבין שצריך שתהיה טלוויזיה דולקת מולי. בחדר המצב הטלוויזיה כל הזמן דלקה, אבל אני הייתי פיזית במהלך היום בחדר המיון כך שלא יצא לי לצפות בטלוויזיה. כאשר כן הצלחתי לצפות לשנייה באחד המקרים, אני זוכר שדיווחו על מספר פצועים כשאצלנו כבר היו יותר".
"אני רואה שהיא קצת חבוטה וחבולה והיא מספרת שבניה ונכדיה נחטפו לעזה. היא זו שהורידה לי את האסימון שאנשים נחטפו לעזה"
ד"ר שוורצפוקס
מה קורה בכניסה למיון?
ד"ר שוורצפוקס: "ד"ר יוסי אייזנברג, רופא בכיר, בעל ניסיון רב במלר"ד, מקצועי ובעל שיקול דעת רפואי מצוין הוצב בכניסה למיון לצורך טריאז' – מיון הפצועים שפונו מהשטח בזה אחר זה. הוא קיבל החלטות נכונות ונבונות, החלטות מצילות חיים. הפינוי היה ממש מתוך שדה המערכה. זה היה בולט ואני אישית לעולם אזכור ג'יפ ממוגן צבאי בו שכב בבגאז' חייל ללא רוח חיים. ד"ר אייזנברג נאלצנו בצער רב לשלוח אותו לחדר המתים. בסביבות השעה 10:30 מגיע אמבולנס של מד"א מאופקים ועל המיטה איש מד"א ללא רוח חיים. אני מכיר אותו כי אלו אנשים שאני עובד איתם קבוע בממשק מול חדר מיון. הצוות שמוריד אותו אומר לי: "דן, עשרות מחבלים ברחובות באופקים'.
"זה היה עבורי שוק כי אני מכיר את הנגב מצוין והבנתי את עומק הכניסה שלהם לארץ ושאנחנו מכותרים. אני זוכר שבשלב הזה אמרתי לפרופ' קודש שכדאי שנסגור את הכניסות לבית החולים 'כי עוד שניה הם פה'. בשעה 19:40 מגיעה באמבולנס אישה מניר עוז. עד אז היו שמועות על חטופים אבל לא שמעתי באופן ודאי כי לא ראיתי טלוויזיה. אני רואה שהיא קצת חבוטה וחבולה והיא מספרת שבניה ונכדיה נחטפו לעזה. היא זו שהורידה לי את האסימון שאנשים נחטפו לעזה. בדיעבד הבנתי שזו הייתה נעמי דקל חן שבנה שגיא שוחרר בעסקה האחרונה.
"בנוסף, יש מטופלת מקיבוץ נירים שאני מכיר אותה המון שנים. בשעה 23:00 אני רואה אותה במיון ושואל אותה מה את עושה פה. היא מספרת שהיא מלווה בחורה מהקיבוץ שהחבר שלה נרצח. אחרי חצי שעה מגיעה אלי אחות אחראית משמרת ואומרת לי שאותה אישה מבקשת רשות להישאר לישון במיון. אמרתי לה" 'תני לה מיטה שתישן פה'. למחרת הגברת משאירה לי פתק: 'תודה שנתת לי לישון פה, הכבישים עדיין חסומים ועדיין לא מרשים לנו לחזור לנירים'. בכל פעם שאני קורא את הפתק שהשאירה לי אני מבין שבשעת אמת לא הבנו כלום".
מה היה אופי הפציעות?
פרופ' קודש: "פציעות מלחמה. אזרחים פצועים מירי רימונים, רסיסים. נתקלנו בהרבה חוסמי עורקים שנעשו בשטח וכתוצאה מזה וממשך הפינוי הארוך נוצרו פציעות אחרות. כתוצאה מהמצב והלחימה השוטפת הפינוי בשטח התעכב וקשה לי לומר מה הייתה ההשפעה של משך הפינוי על יכולת הצלת חלק מהפצועים".
מה קורה עם העומס האנושי מחוץ לבית החולים?
פרופ' קודש: "אני חייב לומר שאנשים שמרו על הסדר הציבורי כי הם הבינו שאנחנו מצילים חיים. כחלק מהגיוס הכללי, גם אנשי האבטחה שלנו גויסו בחלקם כבר בשעות הבוקר. במשך היום גויסו לסייע לנו חיילי היחצ"ב של בית החולים. המשטרה הייתה עסוקה בלחימה והצלת חיים ברחבי הנגב והתקשתה להגן על בית החולים. אני נזכר בשיחת טלפון ממנכ"לית עיריית באר שבע שביקשה לשאול אם אנחנו זקוקים לסיוע. ביקשנו מהם סיוע שיאפשר לנו לגדר אזורים לשמירה על סדר ציבורי ובשעה 11:30 הגיעו הגדרות שאפשרו לתחום מתחמי קהל. אני זוכר שבמהלך היום במלר"ד ראיתי זוג שיושב באמצע במלר"ד בשקט. ביקשתי שייגשו אליהם לבדוק אופציה לסיוע, והם מסרו שהם מחכים לבן שלהם. מנהל המלר"ד הצליח לסגור מעגל ולאתר את בנם מאוחר יותר בבית חולים אחר".
איך נערכים להכיל את הצוות? זיהיתם שבירות נפשיות של הצוות מהמצב?
פרופ' קודש: "השאלה הזו חשובה וקריטית ללמידה לאירועים עתידיים. כחלק מהפק"ל ומניסיון העבר יחידת החוסן שלנו מצטרפת לכל אר"ן. יחידת החוסן מתעדכנת בזמן אמת במי מהצוות צריך לטפל ומי זקוק להחליף עמדה לכמה שעות. כך נשמרת הרמה המבצעית, מפני שלעיתים במצבי קיצון העמדה שבה מוצב העובד לא מתאימה עבורו בנסיבות האירוע. עד היום צוות החוסן בדקו וסייעו למאות אנשי צוות. אחד העובדים לדוגמה טיפל בפצוע שהיה מרוסק כולו והגיע במצב אנוש, ומאוחר יותר הם נפגשו והעובד ראה שהוא מתפקד וחוזר לחיים. זו הייתה סגירת מעגל משמעותית עבורו".
אתה יכול לומר בוודאות שבזכות סדר הפעולות המהיר שלכם וההחלטות שהתקבלו הצלתם חיים?
פרופ' קודש: "ברור שכן. באירועים מהסוג הזה אם לא מנהלים את המשאבים נכון – יש סכנה שייפגעו אנשים. ניהול המשאבים הנכון הביא להצלת חיי אדם. בתום היומיים הראשונים היו בסורוקה 18 נפטרים. 11 מהם הגיעו ללא רוח חיים, מה שאומר שמתוך 756 פצועים שקלטנו ביומיים נקבע מותם של 7 תוך כדי טיפול בפציעה אנושה. לצערי, לא ניתן היה להציל את חייהם."
במבט לאחור יש דברים שהיית עושה/מחליט אחרת?
פרופ' קודש: "היום הזה היה כל כך שונה מכל מה שהכרנו אבל ביצענו תחקיר מקיף שחלקנו גם עם עמיתנו בבתי חולים אחרים בארץ ובעולם ובו אלמנטים לשימור ואלמנטים לשיפור. לדוגמה: בנק הדם המרכזי נמצא במרכז הארץ ולוקח כמה שעות להעביר מנות דם אלינו. כאשר הגענו לרמה נמוכה של דם ועוד לא נתקלנו בחוסר קריטי - ביקשתי לבצע כלכלת מתן דם. אם היה לנו דם בכמות גדולה יותר ייתכן שהיינו מתנהלים אחרת. היום, וכתוצאה מלקחים שהפקנו מהתחקיר. היום במצב אר"ן יש לנו האפשרות לבצע התרמות דם בבית החולים. הקמנו כיתת כוננות שתפקידה במצב חירום לעמוד חמושים ולהגן עלינו בשעה שאנחנו מצילים חיים. בנוסף, רכשנו המון ציוד, כי ההערכות שלנו לקליטת פצועים באר"ן לפני 7 באוקטובר הייתה למספרים של 400-300 איש לכל היותר, בוודאי לא למה שקרה באותה שבת. באר"ן אנחנו עוברים לעבוד בנייר. באותו היום היו לנו "רק" 500 תיקי חולים לאר"ן. היום כבר מאוחסנים 800 תיקי אר"ן".
תן לי דוגמה למצבים בלתי צפויים באירוע קיצון כזה
פרופ' קודש: "לדוגמה - מה אתה עושה כשאזרח פצוע מפנה את עצמו ברכב ירוי וכאשר הוא מוכנס לטיפול הרכב שלו חוסם את רחבת קליטת הפצועים. באותה שבת פשוט 'ניגחנו' את הרכב. אחד הלקחים שלנו הוא שהיום קיימת בבית החולים מלגזה ב'סטנד ביי' לפינוי רכבים תקולים מרחבת המלר"ד. עוד דוגמה - בשעות אחר הצהריים המאוחרות נגמר האוכל לצוות. מדובר בשבת וחג והמסעדות סגורות. במטבח מכינים כריכים ממה שיש במקרר כי האוכל נגמר. אחד המבקרים כתב בקבוצת הפייסבוק של באר שבע שאנשי הצוות בבית החולים רעבים. עם צאת השבת, לא היה עסק מזון בב"ש שלא תרם לנו אוכל. שיעור חשוב נוסף שהכרנו קודם וקיבל משנה תוקף ביום הזה - חשיבות ניהול מטה החירום –חשוב לקחת הפסקה במקום שקט ולתכנן את המשך ההיערכות קדימה. למשל, איך פותחים מעונות ילדים ב 7 בבוקר בסורוקה ל- 150 ילדים כדי שההורים שלהם יוכלו להגיע לעבודה ולהציל חיים. מאירועים קודמים למדנו ודאגנו שיהיה לנו במחסנים את כל הציוד למעונות על בסיס מתנדבים במחלקת משאבי אנוש. באותו היום, בשיא הטירוף, עצרנו כמה פעמים לחשוב בשקט ולנהל את האירוע".
"ב-7 באוקטובר היה האר"ן המלחמתי הגדול ביותר באזרחים ותחת אש"
פרופ' קודש
היה אירוע דומה כזה בעולם?
פרופ' קודש: "אירוע כזה – רב-מוקדי שנמשך מעל יומיים מול אוכלוסייה אזרחית - לא תואר. כן היו מגה אר"נים כתוצאה מטרור: פיצוץ שגרירות ארה"ב בניירובי, פיגוע הרכבות במדריד, היה אירוע בביסלן שהרוסים לא פרסמו את כל פרטיו, אך יש שאומרים שהוא דומה".
מה עם 9/11 ?
פרופ' קודש: "שם לא היו כל כך הרבה שורדים. אנחנו מעריכים שהשבעה באוקטובר היה האר"ן המלחמתי הגדול ביותר באזרחים ותחת אש".
באיזה שלב במהלך ביממה הזו הלכתם לישון?
ד"ר שוורצפוקס: "הלכתי לישון ביום שני בשעה 4 בבוקר. לפני עוד ישבתי עם עצמי ושאלתי מה עשינו. באמת שלא ידעתי להגיד. עם הזמן ולאט התמונות חוזרות, אתה משלים פרטים ושומע סיפורים ואז זה חוזר אליך. הקצב היה רצחני כל כך שאי אפשר היה לזכור באותם הימים. המצגת שלי על אותו היום מתחילה בכותרת 'סיפור של מסוגלות'. טיפלנו במאות אנשים ובכולם בלי יוצא מהכלל ובית החולים סורוקה על צוותו הנדיר עמד במשימה.
"צוות בית החולים הוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית כולו, וביום הזה, כמו בכל יום ובכל מצב חירום, טיפלו בפצועים אנשי צוות שהם מוסלמים, נוצרים ויהודים יחד, כתף אל כתף"
פרופ' קודש
קיבלתם במהלך היום הודעות על רצח של אנשי צוות או משפחותיהם?
פרופ' קודש: "אחד הדברים הקשים באותו היום היה לקבל הודעות ממכרים ששואלים אם ראיתי בבית החולים את יקיריהם, בשעה שהיה מספר אדיר של אלמונים. כל מה שיכולתי לעשות זה להפנות אותם למרכז המידע. אני זוכר שיחה ספציפית בצהרים עם אחד הקולגות שלי, שחיפש את בתו שבילתה בנובה, והייתי צריך לומר לו שלא נותרו בבית החולים נשים לא מזוהות..
"בתוך כל אי-הוודאות מתחילות להתקבל הודעות בוואטסאפ על בני משפחה של הצוות שנהרגו. בערב כבר הודעתי להנהלת הכללית על יותר מחמישה הרוגים בקרב בני משפחה של עובדים. יכולת התמיכה בזמן הזה היא מוגבלת כי אנחנו באמצע האירוע. באותה השבת לפני הצהריים ד"ר איתן נאמן ז"ל, רופא טיפול נמרץ ילדים מהצוות שלנו נקרא למילואים, לאחר שהספיק עוד להציל חיים בחדר הטראומה באותו היום. הוא נפל בקרב בשער הנגב כעבור יומיים. ד"ר דניאל לוי ז"ל, מתמחה במחלקת אף אוזן גרון אצלנו, נרצח במרפאה בקיבוץ בארי תוך כדי טיפול בחברי הכוננות ובתושבי הקיבוץ האחרים. עם הימים הגיעו עוד ועוד הודעות שכאלו גם על נעדרים ועל נילי מרגלית, אחות אצלנו, שנחטפה ושבה ארצה. זו עוד זווית של התמודדות."
פרופ' קודש: "חשוב לי לציין שכל מי שהצליח להגיע לאן שהוא באותו היום כל הכבוד לו והוא הציל חיים. 185 פצועים עברו לבתי חולים אחרים תוך כדי אירוע ויש פה מבצע העברת פצועים חסר תקדים שלומדים אותו ומפיקים ממנו לקחים. כך למשל, פותחה אפשרות לשינוע מספר רב של מטופלים באמצעות רכבת ישראל. זה היה מבצע בפני עצמו שהתחיל בצהרי אותה השבת והגיע לשיאו בלילה. חשוב לי להדגיש שצוות בית החולים מורכב הוא מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית כולו, וביום הזה, כמו בכל יום ובכל מצב חירום, טיפלו בפצועים אנשי צוות שהם מוסלמים, נוצרים ויהודים יחד, כתף אל כתף. גם הפצועים היו מכל הדתות. הניתוח הראשון באותה שבת היה של אישה בדואית שנורתה בבטן ובאופן כללי הפצועים הראשונים היו בדואים. כשאני מסתכל לאחור על הגורמים הרבים בדרום שעבדו ביום הזה: כולם פעלו למופת והתגייסו להצלת חיים".