ההמתנה הממושכת לעסקה, והחשש מהתקווה שתתנפץ: ההמתנה לחתימה על עסקת חטופים מורטת את עצבי הציבור הישראלי. אף שלא התקבלה עדיין הנחיה מפורשת, בבתי החולים כבר נערכים בשיתוף הצבא לקליטת חטופים, באמצעות מתחמי אשפוז מותאמים וצוותים רב-תחומיים. "אנחנו מתורגלים כל הזמן, מוכנים לקבל אופן מיידי חטופים", מצהיר גורם באחד מבתי החולים.
לצד האופטימיות, העסקה המסתמנת מלווה בתחושות מעורבות, הן בשל מצבם הפיזי והנפשי של החטופים אחרי למעלה מ-460 ימים, והן בשל המידע המסתמן אודות גורלם של חלק מהחטופים. ההערכות, לפי דיווחים, הן כי מרבית 33 החטופים שצפויים להשתחרר בשלב הראשון נמצאים בחיים. עם זאת, ישנם חטופים נוספים שגורלם עדיין לא ידוע, לפחות לא באופן פומבי, מה שהופך את ההמתנה לקשה במיוחד.
"האופטימיות כנראה תפגע בנו, כי עכשיו אולי נגלה שבעצם לא ידענו הכל"
ד"ר עידית גוטמן
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית, ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אומרת שכדי לשרוד ולהמשיך לתפקד למעלה משנה, משפחות החטופים, וגם הציבור כולו נעזרו במעין פנטזיה שעזרה להם להאמין שכולם עוד שם ורק מחכים. "הפנטזיה הזאת החזיקה אותנו, ועכשיו היא עלולה לקרוס", היא אומרת. "הטבע האנושי הוא לקוות לתרחיש הטוב. אבל האופטימיות כנראה תפגע בנו, כי עכשיו אולי נגלה שבעצם לא ידענו הכל וטיפחנו תקוות שווא. לבנו יישבר וגם אנחנו נעבור תהליך. זה אבל טראומתי ומורכב, משום שכחברה כולנו מרגישים גם סוג של תחושת אשמה, שידענו ויכולנו לעשות אחרת. עבור המשפחות, עוצמות הכאב כמובן גדולות פי כמה".
ד"ר גוטמן מתייחסת גם להמתנה הממושכת להודעה הסופית על עסקה. "זה כמו ריאליטי מהגיהינום: מתי ישוחררו החטופים, מי יגיע – אין ספק שכל משחקי הניחושים האלה והעמימות משפיעים על כולנו. אני חושבת שהציבור ובייחוד המשפחות כבר 'על הקצה' והם שחוקים מרוב המתנה ובשל החשש מבשורות איוב. כל זה לצד חללי המלחמה שמתווספים, שמועות שונות ודיסאינפורמציה שמסתובבת ברשת. כמו כן, יש תחושה שלא ברור על מי אפשר לסמוך, ואם אפשר בכלל לסמוך על ההנהגה ועל המידע שיש או אין בידיהם".
בשנה ושלושת החודשים האחרונים, מסבירה ד"ר גוטמן, גם הציבור הפך במובן מסוים חלק ממשפחות החטופים. "אנחנו אומנם כמו דודנים רחוקים מאוד, אבל גם אנחנו למדנו עליהם דרך התמונות שבהן הם נראים בריאים ושמחים, שמענו איך הם מנגנים ואיזו קבוצת כדורגל הם אוהדים. אולם, למרות התחושה הזאת, הם כבר לא בדיוק אותם אנשים ומה שהם עברו בשבי שינה אותם". לדבריה, "אין תסריט למצב שבו אנשים ששרדו גיהינום ויצאו ממלתעות האופל, ולכן אנחנו לא יודעים למה לצפות, ומה צריך להגיד".
לדבריה, החלק הרלוונטי היחיד בספרות המקצועית הוא ההתייחסות לשואה. "לא סתם הייתה שתיקה אחרי השואה. הניצולים לא דיברו, והדור השני לא ידע אבל הרגיש, משום ששיחה על הנושא מרתיעה את שני הצדדים, אלה מקומות שהנפש האנושית מתקשה להכיל".
"היום שאחרי הוא רק ההתחלה"
הד"ר מדגישה כי גם עבור החטופים, החזרה מהשבי היא שלב רגיש ומאיים. "היום שאחרי הוא רק ההתחלה. אנחנו יודעים את זה גם מחיילים שחזרו מהשבי בסוריה בזמנו. כל עוד אתה בשבי, אתה ביקום מקביל ואתה רק מנסה לשרוד, לעבור עוד יום ולהישאר בחיים. אבל ברגע החזרה מהשבי, כשמתחילים לחשוב על הזהות הקודמת, על הפערים שנפערו בתקופה הזו וההיסטוריה שהתרחשה בזמן הזה, מתחיל תהליך של עיבוד ועיכול האירועים, ואלה אירועים טראומתיים ואיומים. בזמן אמת ההגנות פועלות ואתה לא חושב על המשמעות של הדברים, אבל ברגע שאתה צריך לנסח את זה במילים, לראות את עצמך דרך העיניים של האנשים שאתה אוהב, ולראות גם את הפנים שלהם אחרי המאבק הממושך שעברו, זה מטלטל ומזעזע, וזה רגע שאני סבורה ששני הצדדים חוששים ממנו".
לסיכום אומרת ד"ר גוטמן: "אחרי 7 באוקטובר הייתה 'שבעה' מאוד גדולה, ואז הייתה התרוממות רוח כשהחלה העסקה הקודמת, אבל עכשיו הניצחון כבר לא בדיוק שם, בגלל הזמן הארוך של המתנה לעסקה, בגלל החללים שיוחזרו, אולי גם בגלל ההרגשה של 'איפה היינו' ולמה כל זה לא קרה קודם".