קורנל שלו, 74, מנוף הגליל, פעל כאיש תחזוקה במפעל פלסטיק כל חייו. לפני כשנתיים הוא אובחן כחולה בסרטן שהתפתח במעטפת הריאה שלו. "מיד לאחר האבחון התחלנו במתן טיפול כימותרפי-אימוני למחלה, משחזרת פרופ' אלונה זר, מנהלת האונקולוגיה הרפואית באגף האונקולוגי ברמב"ם.
לדבריה, כבר בהתחלה התלונן קורנל על שיהוקים טורדניים, ללא הפסקה. הסיבה – לא הייתה ברורה.
"זה נראה כמו עניין מינורי, לכאורה, בייחוד לנוכח העובדה שמדובר בחולה שמתמודד עם מחלה קשה, אבל למעשה מדובר בסבל של ממש", היא מסבירה. "שיהוקים בלתי פוסקים הם תופעה שמעיבה על איכות החיים בצורה משמעותית והופכת למטרד שאין דרך להתחמק ממנו, ובמקרה הזה המטרד נמשך חודשים ארוכים".
"אי אפשר היה לאכול, לדבר או לישון"
אחרי חצי שנה של מסכת ייסורים, קורנל מספר כי השיהוקים פסקו מעצמם, אולם בתוך זמן קצר הם חזרו להטרידו. "אמרו לי שאולי זו תופעת לוואי של הטיפול או התרופות ושהיא תחלוף, אבל שנה אחרי עוד מצאתי את עצמי משהק ללא הפסקה. זה היה נורא. אי אפשר היה לאכול, לדבר או לישון. השיהוקים היו שם כל הזמן. זה היה מתיש ומתסכל, בייחוד כשלא היו תשובות לגבי מה שניתן לעשות ואיך אפשר לסיים עם זה".
פרופ' זר, שהבחינה במצוקתו, פנתה למומחים שונים ברמב"ם בניסיון לאתר את מקור הבעיה ולהציע פתרון בהתאם. "בהתחלה חשבנו שאולי מדובר בתגובה לטיפול הכימי או לסטרואידים שקורונל קיבל עם הטיפול הכימי. ניסינו מספר תרופות נגד שיהוקים ותחליפים לסטרואידים שקיבל. בתוך כך, הבנו שזו לא הבעיה, אלא שהמקור לתופעה היה, ככל הנראה, משהו עצבי".
לדבריה של הפרופ', ככל הנראה, השיהוקים התפתחו בעקבות מיקום הגידולים הסרטניים בחלל בית החזה, היכן שעובר העצב שמעצבב את הסרעפת. "המפגש בין הגידולים לעצב גירה את הסרעפת וגרם להתכווצויות, וכתוצאה מכך לשיהוקים בתדירות כה גבוהה. "אנחנו מכירים תופעות דומות בהיקפים קטנים יותר, במקרי סרטן הקיבה או הוושט שמפעילים מנגנונים כאלה, אבל במקרה של גידולים מהסוג הזה, אין בספרות הרפואית תיאורי מקרה רלוונטיים".
כיוון שהיה מדובר בבעיה יוצאת דופן, ומאחר שכאמור אין תיאורים דומים בספרות הרפואית שמאפשרים לאתר טיפול מתאים, הרופאים בבית החולים ניסו להבין כיצד להתמודד עם הבעיה המורכבת והלא מוכרת. "ניסינו להבין איך אפשר לגרום לעצב הסרעפת להפסיק לייצר שיהוקים באופן מכני. פנינו למנתחי החזה, מתוך מחשבה שאולי פתרון ניתוחי יוכל לסייע, אולם נפח הגידולים בבית החזה גרם להם להבין שאין להם דרך להגיע אל העצב המדובר באמצעות ניתוח באופן שלא יסכן את שלו. גם מחשבה על פתרון קרינתי עוררה בעיות דומות".
חשיבה מחוץ לקופסה הביאה לפתרון יצירתי
לבסוף, נתקלה הד"ר בפתרון מעניין, שנוסה על חולה שהתמודד עם רקע רפואי אחר. "חשבתי שאולי ניתן ליישם אותו גם במקרה של קורנל. פניתי לד"ר אמיר מינרבי, מנהל המכון לרפואת כאב ברמב"ם, שאמון על פעולות זעיר-פולשניות לשיתוק עצבים אחרים, כאלה שגורמים לכאב, והוא הסכים להרים את הכפפה".
הרעיון שעמד מאחורי הפתרון שהוצע היה חסימת התפקוד העצבי שגרם להפעלת המנגנון הטורדני. "בגלל שהעצב שמוביל לסרעפת הוא זה שגורם לגירוי והוא מייצר שיהוקים, היינו צריכים למצוא דרך לחסום את הפעילות הזאת", מסביר ד"ר מינרבי. "כדי לשבש את ההפעלה הלא תקינה של העצב פעלנו בשני שלבים: בתחילה ביצענו חסימה לעצב ובחנו את התוצאה. יש מטופלים שזה מספיק להם, אבל במקרה של אפיזודה ממושכת, עולה הסיכוי לצורך בפעולה חוזרת. ואכן, השיהוקים חזרו. בפעם השנייה ביצענו טיפול שכלל צריבה בגלי רדיו, ועד כה התוצאות מחזיקות מעמד יפה מאז. אני כל כך שמח שיכולנו לעזור לקורנל – נקשרנו אליו מיד בזכות הגישה האופטימית המיוחדת שלו".
"זה באמת מקרה מורכב וייחודי", מסכמת פרופ' זר, "סיעור מוחות ועבודת צוות הביאו למציאת הפתרון היצירתי עבור המטופל שלנו. באמצעות ניסוי וטעיה ובעיקר ע"י חשיבה מחוץ לקופסה לבסוף הצלחנו, ואנחנו שמחים שיכלנו לסייע לו בסיום הסבל שכרוך בחיים לצד התופעה הזו.
כעת, קורנל יכול לנשום לרווה – בכל מובן המילה - "אני חבר בפורום אמריקאי, יחד עם מטופלים שסובלים משיהוקים טורדניים תקופות ארוכות מאוד. הרבה יותר ארוכות מזו שאני חוויתי", הוא מספר. "יש שם כאלה שמתמודדים עם זה עשרות שנים ואף יותר. אני לא יודע איך הם חיים עם זה. אני בקושי החזקתי מעמד. אני בטוח שהמקרה שלי הולך לעזור למישהו, איפשהו, מתישהו".