תמונותיהם שורדי השבי שמשתחררים ממלתעות חמאס האכזריות כשהם חיוורים וכחושים, יצרבו בתודעה הציבורית הישראלית עוד שנים רבות. כשרואים אנשים ששרדו מצבים לא אנושיים והורעבו כמעט למוות בזמן ששהו במנהרות אפלות ועברו טרור פסיכולוגי אכזרי – אי אפשר שלא לתהות כיצד שורדים במצב הבלתי נתפס הזה, ומה מחזיק אותם בחיים.
לפי ההסבר של ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, ישנם שני היבטים עיקריים המספקים הסבר מסוים לגבי היכולת האנושית להחזיק בחיים במצבים קשים מנשוא. הראשון שבהם קשור לראיית העתיד ולאנשים שנמצאים בחיינו. "ויקטור פרנקל הוא אחד הפסיכולוגיים הדגולים ששרד את השואה. בזמן שהיה במחנה ריכוז, הוא פיתח תאוריה המכונה 'לוגו-תרפיה'. הוא אמר כי 'מי שיש לו בשביל מה - יכול לשאת כל איך'. כלומר – אם יש לך מוטיבציה לחיות, אתה תמצא את הדרך לעשות את זה. אצל רוב האנשים, המוטיבציה העיקרית היא אנשים – בין שמדובר במשפחה קרובה או בתפיסה רחבה יותר של עם ישראל. הרעיון הוא בעצם החשיבה על מישהו שהוא לא אתה שבשבילו יש לך למה לחיות. זה באמת מה שאפשר לו להתמודד עם הזוועות הגדולות שעבר בזמן שהותו במחנה הריכוז".
סיבה נוספת, קשה ומורכבת יותר, קשורה לדברי ד"ר גוטמן למנגנוני ההגנה שבנפש האדם. "הנפש שלנו יודעת להתמודד עם מצבים קשים מאוד באמצעות שימוש במנגנונים שמאפשרים לנו לשאת כאב נוראי – פיזי או נפשי. דיסוציאציה למשל, היא מצב שבו האדם חש ניתוק מהמצב הרגשי שבו הוא נמצא, כאילו הוא היה צופה שמביט בו מהצד".
"בזמן ההישרדות, כל המשאבים הנפשיים והפיזיים מופנים לצורך ההישרדות. זו הסיבה שאין כמעט סיוטים בשבי או מחשבות אובדניות. אולם, כשחוזרים למציאות המוכרת, עלולים להופיע סימפטומים נפשיים וגופניים שונים"
ד"ר עידית גוטמן
הבעיה המשמעותית, לדבריה, נובעת בזמן שלא קיים צורך להשתמש באותם מנגנוני הגנה, כמו למשל במקרה שבו משתחררים מהשבי. "שלב זה למעשה מחייב את השורד להכיר במציאות הקשה שעבר ולהתמודד איתה. בזמן ההישרדות, כל המשאבים הנפשיים והפיזיים מופנים לצורך ההישרדות. זו הסיבה שאין כמעט סיוטים בשבי או מחשבות אובדניות. אולם, כשחוזרים למציאות המוכרת, עלולים להופיע סימפטומים נפשיים וגופניים שונים, ולכן חשוב מאוד לקבל את המעטפת הטיפולית הנדרשת שתעזור למי שהצליח לשרוד את השבי להמשיך לשרוד גם בחייו המציאותיים".
יתרה מכך, ד"ר גוטמן מסבירה כי אנשים בשבי לא מרגישים שיש להם בכלל בחירה כלשהי, כולל הבחירה בחיים או במוות. "התשישות הקשה, ההרעבה ותנאי המחייה הלא אנושיים גורמים לפגיעה קוגניטיבית חמורה. במצב כזה, השבויים למעשה מאבדים את יכולת החשיבה שלהם. המצב הפיזי הירוד, הדיכאון וחוסר היכולת לזוז ולהתנועע מונעים את יכולת החשיבה הבסיסית". לדבריה, המצב דומה במידה מסוימת לאדם הסובל מאלצהיימר – גם אם משהו רע יקרה לו, הוא לא מסוגל להגיב לכך באופן רציונלי. "ככל שעובר הזמן, אין לשבוי יכולת בחירה או תחושה של שליטה כלשהי, הוא לא יכול להפעיל בכלל שיקול דעת. במקרה הכי קיצוני אתה אולי יכול להתפלל למוות אבל לא חושב שיש לך יכולת להשפיע על זה".