כמו מיליוני גרמנים אחרים כמוה, אנליזה קולמן הצטרפה לשורות הנאצים בראשית מלחמת העולם השנייה. בנובמבר 1944 היא גויסה לשורות ה-SS, ללא כל הכשרה מקצועית כלשהי, והוצבה כאופסהרין – סוהרת במחנות הריכוז. תפקידה הראשון היה בנוינגמה (Neuengamme) הידוע לשמצה, במחנה המשנה נוייגראבן. קולמן פיקחה על אסירות שנאלצו לחפור תעלות נגד טנקים, ועד מהרה טיפחה לעצמה מוניטין כאחת הסוהרות האכזריות ביותר. במרץ 1945 היא הועברה למחנה העבודה טִיפשטק (Tiefstack), שם היא המשיכה את דפוס ההתעללות, ועדויות מזעזעות נגדה נאספו כבר באותה שנה לקראת משפטה.

אסירות לשעבר תיארו כיצד קולמן הכתה אישה בברוטליות עד שדיממה מהפה ומהידיים, ובמקרה אחר חבטה באסירה במקל עד שזרועותיה היו נפוחות ומכוסות בחבורות. עדה אחת תיארה כיצד היא בעטה והכתה אישה בהריון באכזריות כה רבה, עד שפניה נותרו נפוחות שבוע שלם. וכשאסירה נתפסה עם חתיכת לחם גנובה, קולמן גזרה עליה שלושים מלקות.

 

 

למרות התנהגותה הברוטלית, רבות העידו שקולמן הפגינה יחס עדין יותר כלפי נשים צעירות. בחלק מהמקרים, היא אפילו שחררה אותן להפסקות בניגוד להוראות, או חלקה איתן מזון נוסף. ורה פוחסובה, אסירה לשעבר מצ'כיה, העידה: "בהמבורג הייתה לנו סוהרת SS, קראנו לה בּוּבּי, והיא התנהגה אלינו בסדר. בחורה צעירה ויפה, אבל כמו שגילינו אחר כך – היא הייתה לסבית. והיא התאהבה באחת האסירות". האסירה שעליה דיברה הייתה הלן זומר, יהודייה שכנראה הייתה מושא אהבתה של קולמן.

פוחסובה הוסיפה: "אני לא יודעת עד כמה היא התקרבה אליה, אבל הייתה לה אמא שם. היא הייתה עושה הכול בשבילה, ובגלל בּוּבּי היה לה טוב". נשים אחרות תיארו כיצד ראו את השתיים "מתחבקות". קולמן אפילו נהגה לישון בביתן של זומר בלילות – פרט שצוין בזיכרונותיה של הניצולה פראנסי סולאר: "היא באה הרבה בלילות, ועזבה רק עם שחר". פיני פאטאי, ניצולה מהמחנה, הוסיפה: "לבּוּבּי היה רומן איתה. היא לא רצתה ללכת איתה, את יודעת, אבל היא ניצלה אותה".

 

 

 

 

ב-8 באפריל 1945, ימים לפני סיום המלחמה, קולמן עזרה להעביר קבוצת נשים ממחנה טִיפשטק לברגן-בלזן. עם הגעתה, היא ביקשה להישאר ולפגוש את "בת דודתה" – הלן זומר – אך המפקד סירב. היא חזרה להמבורג, גנבה אופניים, ורכבה עשר שעות חזרה לברגן-בלזן, שם הצליחה להתחזות לאסירה ולהתערבב בקהל.

מטרתה של קולמן הייתה לברוח יחד עם זומר לפראג ולהתחמק מהנאצים ומהכוחות הבריטים המתקרבים. כאשר המחנה שוחרר ב-15 באפריל, קולמן נותרה מוסווית באחד הבקתות. היא נחשפה רק יומיים לאחר מכן, כשפוחסובה זיהתה אותה בבגדי האסירות: "אחרי שחרור ברגן-בלזן גילינו פתאום שבּוּבּי בינינו. מה לעשות עכשיו? היא התנהגה בסדר, אבל היא הייתה אשת SS… אז מה עושים איתה?" – קולמן הוסגרה בסופו של דבר.

כחלק מגזר דינה הראשוני, אולצו קולמן ושומרות נוספות לקבור את המתים שנותרו במחנה. לאחר מכן הועברו לכלא בעיר סלה (Celle), מזרח גרמניה, שם המתינו למשפט. ביוני 1946 עמדו נגד קולמן עדים רבים, והובאו ראיות לפגיעות הפיזיות, הנפשיות והמיניות שביצעה.

 

 

קולמן טענה להגנתה שהכתה את הנשים כדי להגן עליהן מעונש גרוע יותר מצד גברים. היא אף ניסתה לעורר אמפתיה כשהזכירה שחלק מהנשים חיבבו אותה כי נתנה להן אוכל נוסף. אמה אף העידה בשמה וטענה שבתה "שנאה את העבודה הזו" והייתה בדיכאון כשהייתה בבית. בתום ההליכים, בית המשפט גזר עליה שנתיים מאסר בלבד. מכיוון שכבר הייתה עצורה כשנה בעת המשפט, קולמן שוחררה באותו יום ממש.

מעט מאוד ידוע על חייה של אנליזה קולמן לאחר שחרורה. היא עברה לברלין המערבית ב-1965, אך אין תיעוד לנישואין, ילדים או חרטה כלשהי. סיפורה חזר לכותרות בשנת 2013 עם עליית ההצגה "מתחת לעור", מאת יונתן קלדרון, יצירה בדיונית בהשראת האירועים המתארת שומרת נאצית שמתאהבת באסירה יהודייה.

קולמן מתה בברלין ב-17 בספטמבר 1977, בגיל 56. היא הייתה אחת מאלפי נשים ששירתו כשומרות במחנות הריכוז, ותיזכר כאחת האכזריות והמניפולטיביות ביניהן.