"אסור היה שהמחבלים יידעו, זה הסוד": אמילי דמארי בריאיון

איך הם קראו לך? קראו לך אמילי? קראו לך בשמות אחרים?

"קראו לי סג'עייה, שמשמעותו 'גיבורים', אמרו לי 'אינתי סג'עייה', אמרתי 'יאללה לוקחת, קונה'. ואז קראו לי 'סג'עייה' וזה תפס לתקופה, ואז קראו לי ג'ון סינה מ-WWE".

מהר מאוד תבינו שהיא הצדיקה את כל הכינויים שלה - והיו לה עוד כמה. אמילי דמארי היא תופעה טבע מיוחדת במינה: 1.57 מטר של כריזמה, הומור, חדות וחיוניות.

מצאו להם את מי לסגור במנהרה.

"וואי, וואי, וואי, וואי, באמת, זה היה נורא, נורא, נורא".

אמילי דמארי על הסוד שהסתירה והתיעוד משיפא

איך הוצאת שם את האנרגיה?

"קודם כול עשיתי הרבה כפיפות בטן, הרבה, המון. תרגיש, זה כמו בטון, תן".

עד כמה היא חזקה, ראינו כולנו ביום שהשתחררה אחרי 471 ימים בשבי, עם תנועת היד ההיא שהפכה לוויראלית. זה הסיפור על ילדת העוטף אמילי דמארי, שכמו הקלישאה על הסברס, קוצנית מבחוץ ורכה מבפנים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

בכפר עזה קראו לך אמילי או בכינוי?

"אמליה, מליה, ורדי, שמל, דמארי, קפיץ, מוגלי, טרזן - מה שאתה רוצה".

"שאלתי אותם איך בונים מנהרות"

היא נולדה וגדלה בכפר עזה עד שנחטפה לאותה עזה שראתה מנגד כל חייה. ואף אחד שם לא ידע איך לאכול אותה: "אני שואלת אותם הכול - איך הם בונים את המנהרות, כמה כסף הם מרוויחים על זה, עד שיוצא להם המיץ כבר - 'אסור לשאול, אסור לשאול'. פודולי, זה גם אחד מהשמות שלי (שם), בערבית זה סקרן - 'אינתי פודולי', יעני תעזבי אותנו כבר".

למזלנו, תפסנו את היומיים היחידים בשנה בערך שהשמש זורחת בלונדון. היא מחזיקה גם באזרחות בריטית והגיעה ללונדון בעיקר כדי להודות לקהילת בית הכנסת שאימץ אותה במהלך שביה, וכנ"ל לגבי אוהדי טוטנהאם.
יש פריחה משגעת בכל מקום ואמילי יודעת להעריך אבל מתקשה ליהנות. "בעזרת השם גם גלי וזיו יראו כאלה דברים בקרוב, אמן", היא אומרת.

"האמת היא שזה מפוצץ ברגשות אשם, פשוט הרגשתי שאני חייבת להגיע כדי להגיד באמת תודה לאנשים מסוימים. לעלות על המטוס, לשבת, לאכול, לשתות - הכול מלווה בהמון אשמה, אז אני לא יכולה להגיד לך שלא כיף ולא נחמד לי, כן? אבל עדיין". אלו תמיד התאומים בראש שלה, גלי וזיו ברמן, חברי הנפש מהשכונה בכפר עזה. "לפני 7.10, אין שכונות שמחות כאלה - קמה בבוקר, שומעת אותו מתקלח וצועקת לו 'קום, צא החוצה".

צועקת למי?

"לסלי, חבר טוב שנרצח ב..."

יובל סלומון.

"כן. תכלס, סלי היה פה בעל הבית - יושב ככה עם הסיגריה שלו, מחכה, מציץ לראות מי מגיע לחנייה, מעדכן את כולם מי הגיע". בכניסה לבית שהיה שלה היא מוצאת כדור שהיה שייך לכלבה שלה צ'וצ'ה, ומספרת: "עכשיו השיחים פה בגובה שלי, אני לא מכירה את הדבר הזה".

"צעקתי 'גלי, פירקו לי את היד'"

"בדרך כלל יש לנו פה איזה קטע כזה שכשיש אזעקות, אנחנו יוצאים לצלם. באותו בוקר הבנו שמשהו חריג - אני רואה שמשהו עם הגוף שלי לא בסדר והיד שלי מתחילה לרעוד ככה מעצמה, היא לא בשליטתי", היא משחזרת. "יש לי סרטון כזה, אני שולחת אותו לגלי ואומרת לו שיבוא להיות איתי, למה אני מתה מפחד ובאמת הוא מגיע. ואז אני מתחילה לשמוע שהם מנפצים לי את החלון".

"אני שוכבת ועם יד אחת עושה 'שמע ישראל', מחבקת את גלי, שנינו עם הפנים לכרית והם פשוט מצליחים להיכנס אלינו. צ'וצ'ה ביני לבין גלי, אני מקבלת את הירי הראשון כבר לתוך היד - הכדור נכנס, פצלח את האצבעות ואני צועקת לו 'גלי, פירקו לי את היד, גלי, פירקו לי את היד'. ואז אני כנראה מתעלפת לשניות ספורות, מתעוררת, שומעת אותם אומרים 'כלב, כלב' בערבית, וצ'וצ'ה יושבת כשהיא מסתכלת עליהם והם דופקים בה כדור. הכדור של צ'וצ'ה זה הכדור שנכנס לי ברגל. הם לוקחים את גלי, מרימים אותי, מביאים את הרכב פה לשביל הזה, ויאללה".

אז נחטפת ברכב של עצמך?

"אמת".

הרכב של אמילי תועד מיד לאחר חציית גדר הקיבוץ. גם גלי וזיו הוכנסו לתוכו כשהם מכוסי עיניים. אמילי צפצפה על החוטפים והורידה את הכיסוי שלה. "אני אומרת לזיו 'זיוי, גלי איתנו' ולגלי אני אומרת 'זיוי איתנו', ככה כמה פעמים, שיידעו. אנחנו נוסעים ובתוך חמש דקות, נראה לי, אנחנו כבר בתוך עזה. גלי פורקים אותו ראשון מהרכב, אני וזיו מגיעים לאותו מבנה".

"מסתכלת על הרצפה - והכול דם"

את גלי לקחו למקום אחר?

"מקום אחר. ואז אני כאילו מרשה לעצמי רגע ליפול ככה, ותוך כדי שאני נופלת אני רואה משפחה. אני חושבת שזו משפחה של הבית עד שפתאום היא אומרת לי 'אמילי'. אני מסתכלת ומתרוממת בחזרה ורואה את הגר ברודץ' מולי ביחד עם הילדים ועם אביגיל (עידן). אנחנו ספק מצליחות לנהל דו-שיח ואז מגיע האחראי של הבית ואומר לי 'יאללה, הולכים לבית חולים'. אני אומרת 'לא לא לא', הוא אומר לי 'טוב, סבבה' ואז 'קומי! מי שואל אותך? איזה סבבה? קומי, הולכים לבית חולים, תלבשי את זה. אני קמה, שמה את הבגדים שהוא מביא לי, בגדי תפילה, ונוסעת איתם ברכב לשיפא".

"אני נכנסת לחדר עם גופה, מסתכלת על הרצפה, רואה שהכול דם ואומרת כאילו לעזאזל, מה הולכים לעשות איתי פה? מגיע רופא ואומר לי 'היי, אני דוקטור חמאס'".

התיעוד של אמילי מעזה נחשף לראשונה

"מהר מאוד הוא כבר מגיע עם מזרק. אם בארץ מרדימים אותך בקצב כזה שלוחצים (בהדרגה), אז שם זה היה בלחיצה אחת כזו. אני זוכרת שאמרתי לו 'אההה' והוא עשה לי 'ששש', ואז נרדמתי'". הצילומים של אמילי דמארי בבית החולים שיפא בעזה נתפסו מאוחר יותר בידי צה"ל, ונחשפים כאן לראשונה.

את מתעוררת, מה את רואה?

"אותו, והוא אומר לי שאין לי שתי אצבעות. אני עונה לו ש'סבבה'... אני חטופה בעזה, אין שתי אצבעות - מה יותר גרוע?"

ספרו לי על הפגישה הראשונה שלכן.

רומי גונן: "אני זוכרת שהתעוררתי מהניתוח בשיפא, ואני שומעת מישהו אומר לבחורה לידי 'תקשיבי, עשינו לך ניתוח ואין לך שתי אצבעות' ואני שומעת אותה אומרת סבבה ואני בראש שלי (שואלת) מי זאת הדפוקה הזאת שאמרה עכשיו סבבה שאין לה שתי אצבעות? זה דפוק. ואני מסתובבת ואני אומרת לה 'מה השם שלך?' והיא אומרת לי אמילי. והיא שואלת אותי מאיפה אני ואני אומרת לה 'אני מכפר ורדים'".

אמילי: "ואני אומרת שיט, הם הגיעו לכפר ורדים, חליא לאללה".

שנייה אחר כך כל אחת מהן נלקחת משיפא למקום אחר. יעברו עוד 40 יום עד שתיפגשנה שוב בתוך מנהרה. בינתיים אמילי מוחזרת לבית הראשון שלה בעזה, מתעלפת ומתעוררת למוחרת. כמה ימים אחר כך צילם אחד המחבלים תמונה שלה, שגם היא נתפסה בכונן הקשיח שצה"ל שם עליו יד.

"אמרתי לו 'בויה, אני פה'"

שושנה דמארי היא דודה של אבא שלכם, נכון?

"כן", עונים אמילי עם אחיה ואימה, שמדגישה: "אמילי קיבלה את הכריזמה מהדודה, כן", ואחיה של אמילי צוחק: "מה קיבלתי? אני יודע לקנות תכשיטים לאישה".

אמילי היא הילדה הרביעית אחרי שלושה בנים שנולדו לאמנדה שעלתה מבריטניה והתאהבה באביחי. "הוא חולה אלצהיימר, גילו את זה בערך לפני עשור", היא מספרת.

הוא מזהה אותך?

"כשאני הגעתי, שבתי, תפסתי אותו מהכתפיים ואמרתי לו 'בויה, אני פה, אני פה איתך, זאת לולו' והוא פתאום הסתכל, חייך, נפתחו לו העיניים, הוא צחק, בכה".

"אנחנו במשפחה אומרים שהוא מרגיש אותנו והוא רואה הכול אבל אנחנו לא יודעים באמת להגיד אם הוא מזהה. כל הפרסונה שלי, של האחים שלי - השטותניקיות, השובבות, הקסם הזה - הכול זה הוא, נטו ממנו. החוסן זה הצד הבריטי, הקר, המאופק, אבל הקסם זה הוא. אני הבייבי שלו".

אז בעצם, בגלל המצב שלו, אז נחסכה ממנו הידיעה שאת בשבי?

"אנחנו טוענים שהכול מאת השם. לא הבנו למה הוא קיבל את הדבר הזה ורק כשהגיע שבעה באוקטובר, הבנו מה התשובה - זה מה שהשם רצה, והוא רצה שאבא שלי לא יחווה את הדבר הזה כנראה".

המפגש של אמילי דמארי עם אמה

"הוצאתי את הקעקוע מחלון, שאולי יראו"

יממה לאחר החטיפה אמילי מתעוררת בבית של משפחה עזתית עם ילדים, לצד הגר ברודץ' וארבעה ילדים ועם החבר הטוב זיו ברמן. היד כאובה, נפוחה וחבושה. החור הגדול ברגל, שנתפר ברשלנות, נפתח ומדמם. מסביב הפגזות 24/7. "יום אחד הגיע הפיצוץ שפירק את הבית לגמרי. אני ראיתי את זה בעיניים, הייתי בדיוק עם זיו בחדר ואני רואה מהחלון בניין מטר מאיתנו ורואה אש ענקית - וזהו, לא ראיתי יותר כלום. אמרתי 'טוב, ככה נראה גן עדן? אפור, בניינים, כלום'. לא רואה כלום, לא שומעת כלום עד שלאט לאט הכול יורד ואז אני מתחילה לשמוע צרחות בערבית, אמרתי - טוב, מתברר שאנחנו בחיים'".

אחרי שהבניין נהרס החטופים מופרדים ונלקחים לבתים שונים. אמילי וזיו נשארים יחד ומועברים לדירה בקומה שישית. "נשארנו שם אני, זיו ושלושה מוחמדים וזהו. היינו נשארים שם בחדר, הם סוגרים אותנו, נועלים את הדלת, ושם בבית באמת שיחות נפש בלי סוף, עניינים. בכל הדבר הנורא הזה שהיה זיוי הוא נקודת אור כי זה חבר. מה הייתי עושה? פותחת חלון - ואסור, כן? אם הוא תופס אותי פותחת את החלון, אוי ואבוי. ושם אני מסתכלת למעלה, רואה כמה 'זרננות', מזל"טים, מוציאה את היד שלי החוצה".

למה?

"מראה את הקעקוע. אולי יבינו, אתה מבין?"

כשהכטב"ם יצלם לך את הקעקוע?

"כן - 'בוקר טוב, אנחנו פה, אני וזיו', מדברת קצת בקול רם, אולי ישמעו. היה גם שלב שהגיע איזה מפקד גדול אלינו, היום הוא מת, ברוך השם, המפקד של שכונת שיח' רדואן. באמת היו איזה 11 מזל"טים מעל הבית, זה היה משהו חריג, אמרתי שעוד שנייה מורידים אותנו. ואני יוצאת עוד פעם, פותחת חלון, ומראה קעקוע, 'אני וזיו, אני וזיו כאן, אני וזיו כאן', אבל לא עבד כנראה".

במשך 471 ימים, היא הועברה בין כמה וכמה מקומות בהרכבים שונים של חטופים. "בכל בית שהגענו אליו יש איזה כזה שבוע של הכנה מצלמות של רכב שמקיפות את כל הבית, אחר כך מגיע השלב של ה-TNT: יש ממש פס כזה שלוקחים, מחברים, חומר נפץ, עניינים".

כל בית שהייתם בו מולכד?

"החל מהחילוץ של נועה ארגמני, כן - כשהצבא מגיע, אז אנחנו נתפוצץ".

רגע, והלחצן איפה? הוא מחזיק אותו עליו?

"אנחנו רואים אותו והוא אצלו. רק צריך לשים בטריית אצבע פשוטה כזאת, שתיים כאלה בפנים ויש לנו אחלה פיצוץ".

"הוא דחף אותה - והקופסה הסתובבה"

בכל מקום שאליו הגיעה, היא מתחה מחדש את הגבולות מול שוביה. השיא היה בבית מסוים, כשחטופה אחרת שם לא צייתה להוראה של המפקד האחראי: "זה הגיע למצב שהוא דוחף אותה וזהו - כשהוא דחף אותה כל הקופסה שלי הסתובבה, התחלתי לדבר כבר עברית, לא ערבית - 'מה אתה עושה?' ומעיפה אותו אחורה".

"יש לציין שהבן אדם הזה הוא מאבטח של איסמאעיל הנייה לשעבר, הוא בחור חזק, ואני פשוט ממש מעיפה אותו, הוא תופס לי את היד, מעיפה לו את היד - עד שמפרידים בינינו. אני מתחילה להרים את הקול ואני אומרת לו 'עכשיו אני אצעק שיש פה חטופים, אם אתם לא תביאו לי לפה את המפקד שלכם, תעיפו אותנו מהבית הזה' - ממש, התחלתי להשתבש לגמרי".

העבירו אתכם בית?

"שבוע וחצי-שבועיים אחר כך, כן".

מפליא שלא חטפת עוד כדור.

"כן, אבל אתה... לא אכפת לך גם לחטוף. אני אמרתי לו 'כל עוד אני נמצאת, לא ירימו עלינו את היד', אין חולשה מולם, אני אדחוף. אני אקבל כדור? סבבה, אז אני אמות, אז אני לא אהיה בשבי, תודה רבה. אני מתבאסת בשביל המשפחה, בשביל החברים, אבל אותי הם יוציאו מהסיוט הזו, אתה מבין?"

"לא ישברו אותי, לא להראות חולשה"

הפרידה מזיו ברמן הייתה ביום ה-40: "הפרידו אותנו וזהו, לקחו אותו, אני נשארת שם לבד. אמרו לנו 'אתה הולך עם הבנים, את הולכת עם הבנים ואנחנו יורדים מתחת לקרקע".

לבד לקחו אותך?

"כן".

נלחצת?

"טיפה, הם לא... אין, הם לא ישברו אותי, לא להראות חולשה לידם. יורדים למטה? או-קיי, יורדים למטה. ואני יורדת למטה ואני לא מאמינה שאני בדבר הזה. אני תושבת העוטף, רציתי לראות את הדבר הזה - זה משהו שאני חיה אותו. אני נכנסת בטירוף, 'יואו, אני במנהרות של חמאס!', אתה מבין? נכנסתי ככה למנהרה".

את מדברת כאילו החלום שלך היה להיות במנהרה.

"נכון, אבל לא בתור חטופה, אתה מבין? אני הולכת ומגיעה לאיזה כלוב קטן כזה ואני רואה את הבנות שם ואומרת 'מה הולך?' ואני בטירוף והן כזה 'מה יש לך, את בסדר? את הראשונה שנכנסת ככה למנהרה".

הריגוש הסקרני שלה מהמנהרה נמהל בימים שלאחר מכן בתחושת אימה שחלחלה. "יש במנהרה שקט, אומרים שקט מחריש את האוזניים, אבל הוא רוצח את האוזניים, הוא מפחיד, הוא כל כך חזק שכאילו, אתה לא יכול... אם החלטנו שלא מדברים, זהו, הולכים לישון, אי אפשר לשמוע את הדבר הזה".

בכלוב היו חמש בנות: התצפיתניות לירי אלבג ואגם ברגר, הילדות אלה ודפנה אליקים ועוד מישהי, מכרה משיפא. "ואז היא אומרת לי 'שתי אצבעות!' ואני אומרת לה 'כפר ורדים!', זה היה כזה".

באמת, זיהית אותה?

"כן, באמת, איזו אישה בעזה יודעת שאין לי שתי אצבעות? אף אחד חוץ מזאתי מכפר ורדים. אז הנה זאתי מכפר ורדים, רומי גונן". ורומי נזכרת: "זה היה מיוחד, לא זכרתי את השם, (אמרתי) 'הנערה שלי משבעה באוקטובר' כי לא זכרתי את השם, רק זכרתי שאין לה שתי אצבעות כי היינו שם מסטולות חודש בבית החולים. וזה היה מפגש בין המטורפים - מה הסיכויים שאיכשהו אלוהים רצה ששוב פעם אני ואמילי ניפגש?"

"באיברים התקינים אנחנו בן אדם אחד"

שנה וחודשיים הן היו יחד במנהרות ובבתים, בהתחלה עם בנות אחרות, אבל בשמונת החודשים האחרונים רק שתיהן לבדם. זר לא יבין את העומק והחוזק של החיבור בין השתיים האלו. "אני קיבלתי את יד שמאל פצועה, היא קיבלה את ימין. אני רגל ימין פצועה, היא קיבלה את שמאל", אומרת אמילי, ורומי מוסיפה וצוחקת: "אנחנו בן אדם אחד בעצם. בכל האיברים התקינים אנחנו בן אדם אחד". והיא מוסיפה ונזכרת: "הכביסה שם ביד היה הדבר השנוא עלינו - יד אחת אני, יד אחת היא ואנחנו מנסות לסחוט את זה. אנשים לא מבינים את הקושי בדבר ואת הכאב - בשבי היה כואב. לכל מי שחושב שאחרי שנה זה... זה לא מפסיק לכאוב, זה כואב כל הזמן".

מה כוח העל של אמילי?

רומי: "או, לב הזהב שלה, כפרה עליה. זה היה בראש ובראשונה. והיא תמיד תשים אותי לפני שהיא תשים אותה, אפילו עם האוכל. זה היה ככה גם לפני זה כשהיינו חמש בנות וכשהיינו 11 אנשים - אמילי הייתה אוכלת הכי קצת כדי שלכולם יהיה מספיק אוכל, שכולם ישבעו. ואם זה ממשיך לשעות על גבי שעות שהיא הייתה צריכה לטפל בנפש שלי ובבכי שלי ובעצבים שלי - היא הייתה אומרת לי 'תאספי את עצמך, לכי תשטפי את הפנים שלך, תירגעי ותמשיכי הלאה - יש לך משפחה שמחכה לך בבית. היא כועסת עליי - 'מי את בכלל שלא תישארי בחיים בשביל אימא שלך".

אמילי: "אף על פי שחשבנו על זה כבר".

רומי: "מה, על להתאבד? כן, בטח, היו ימים לא פשוטים".

אתן חשבתן על זה?

אמילי: "בטח, היה לי כבר תכנון והכול איך לעשות את זה".

במשך תשעה חודשים היא חששה שאימא שלה ואחיה תום נרצחו בשבעה באוקטובר. שבוע לפני יום ההולדת שלה, אמילי אכלה את הראש למחבלים שייתנו לה לשמוע רדיו ביום הזה. היא הייתה בטוחה שכך תדע מה עלה בגורלה - אלא שיום לפני כן התרחש מבצע ארנון והמחבלים הודיעו "תשכחי מהרדיו". ואמילי מסבירה: "זה גמר אותי. לא הצלחתי להתאושש מזה, הייתי מפורקת".

למה את עכשיו עם דמעות?

רומי: "ריגשת אותי ממש. אנחנו יושבות ואת בוכה ובוכה ובוכה וזה היה יום... זה היה קשה לראות אותה ככה. אמילי היא זו שהייתה מקימה אותי מהמזרן בבוקר, והיא לא קמה".

אמילי דמארי בטקס הדלקת המשואות

"לא אשכח את הרגע הזה בחיים"

חלפו עוד כמה שבועות ובאחד הלילות, משום מה, המחבלים אפשרו להן לראות שידורים חוזרים בטלוויזיה. "פתאום יש את השולחן בכנסת ואני רואה את אחותי ואני רואה את אימא שלי", רומי נזכרת, "ואז פתאום אני רואה מישהי מחזיקה את התמונה של אמילי. אמרתי לה 'היי לולה, הנה תמונה שלך'. ואז פתאום היא מסתכלת, אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים שלי. אמילי ברעידות ולא הצליחה לנשום. זה באמת הרגע הכי מרגש בשבי, לדעת שאימא שלה בחיים".

והפרט הכי מפתיע על אמילי - היא שרופה על ג'סטין ביבר. "אין עליו בעולם", אומרת אמילי בהתרגשות. למוחרת הופעתו של ביבר ב-2011 בפארק הירקון, פורסמה בעיתון ידיעות אחרונות תמונה, שבה נראות בקהל שיר סיגל, הבת של שורד השבי קית' - ולפניה אמילי דמארי בת ה-14.

"כנשכנסתי למנהרה הראשונה, אמרתי לבנות שאני חובבת נשים, אבל ג'סטין ביבר בשבילי זה הכי. הן נקרעו מצחוק כי שידרתי דמות סופר קשוחה, וכשאמרתי על ג'סטין ביבר הן לא האמינו לי איזה שבוע".

הסוד שאמילי הסתירה מהמחבלים

המחבלים ידעו שאת מעדיפה נשים?

"לא, אסור שהם יידעו דבר כזה. הם, מבחינתם, הדבר הזה הוא חולני. שאלנו אחד מהם (המחבלים) פעם אחת, אם אח שלך היה הומו? הוא אמר לי 'מה זה, אני רוצח אותו'. בקיצור - סוד. שאלו למה את לא נשואה, את כבר בת 27. אז עניתי להם 'ככה, אני שומרת את עצמי, אני ילדה טובה'".

בימים הארוכים בשבי, כשלא קרה כלום, רומי דאגה לספר סיפורים ואמילי הייתה ועדת תרבות. סוג של. "היה לנו מתקפת כינים קשה במנהרות חמאס. אמרנו טוב, אין לנו מה לעשות. אני הצעתי את הרעיון המטומטם הזה שנעשה 'נשיונל ג'יאוגרפיק' בלייב: שניקח כינה מהראש של ההיא וההיא ונעשה קטלות. נראה איזו מנצחת. הנחנו אותן על קלף. אני לא יכולה לספר לך של מי, אבל הכינה ההיא אכלה אותה".

מי יכול עליה? יש לה איזה כישוף כנראה, שפעל גם בעזה. "ממש רציתי לראות את הים בבניין שהייתי בו, ממש בתחילת המלחמה, ביום ה-30 בערך", מספרת אמילי. "המחבל כל פעם אמר לי מהבניין הזה ומהבניין הזה אפשר לראות את הים, אמרתי 'מה זה עוזר לי? אתם לא נותנים לי להסתכל מהחלון'. אז הוא אמר לי 'סגור, אז מחר תראי את הים, נעלה למעלה לגג'. הוא שאל אם אני חושבת שהוא משקר לי, אמרתי לו 'כן', ואוי ואבוי אם אומרים למחבל שקרן. אז הוא ענה לי: 'אין בעיה, את תראי שמחר אני לא משקר. את לא מפחדת?' אמרתי לו לא. מה זה משנה? אם יפציצו את החלון אני אמות. חיכיתי בקוצר רוח".

"יום אחרי אמרתי לו 'אבו מוחמד, אמרתי לי שתיקח לראות את הים", היא נזכרת. "המחבל אמר לי 'יאללה תתלבשי'. התארגנתי, חבשתי חיג'אב ועולה איתו לגג. הסתכלתי וראיתי את הארובות של אשקלון, את שדרות, את בארי, כפר עזה ואת כל הפיצוצים והעשן. ראיתי את עזה בוערת. מעלינו היו חמישה מזל"טים. הוא אמר לי 'תורידי את היד!, אל תצביעי!'. הוא נכנס ללחץ שאני מצביעה. ירדתי מהגג, ואמרתי 'זה לא נתפס מה שקרה לי עכשיו. עמדתי על גג בעזה עם חיג'אב. אין סיכוי ששום חטוף בעולם עשה את זה. אני חושבת שאם היו יודעים, היו הורגים אותו (את המחבל) בדוק". 

"לא יוצאת לעיני כל העולם באדום"

אשת העסקים אמילי כהן הייתה אחת ממתנדבים רבים בקהילה היהודית שהתגייסו לקמפיין ציבורי בבריטניה למען אמילי דמארי. היא נזכרה בכלבה של אמילי דמארי צ'וצה, שנורתה בידי מחבלים, ובמחווה שנעשתה עבור אמילי: "ברגע שהבנו שהיא אוהדת את טוטנהאם, היה אירוע מדהים: האוהדים שמו בלונים צהובים ברחבי האצטדיון לצד התמונה שלה".

האחים של אמילי פעלו מאחורי הקלעים בישראל ופגשו את כל מי שאפשר, ואימא מנדי הייתה הפנים של המאבק בבריטניה. אמילי דמארי הופיעה על כל שערי העיתונים הגדולים בממלכה. בפרלמנט הבריטי היא עלתה לסדר היום, שוב ושוב. "אנחנו שמחים שהיא שוחררה ובטוחה עכשיו", אמרה אחת אוהדות טוטנהאם שקיבלה את פניה של אמילי.

הסיפור שאמילי לא הייתה מוכנה להשתחרר עם לבוש בצבע אדום - הוא נכון. "הקפוצ'ון שהם (המחבלים) הביאו לי למדוד היה אדום. אמרתי לו 'תקשיב, אני לא מודדת את זה. אני לא יוצאת לעיני כל העולם - באדום'. אמרתי לעצמי איך זה ייראה? יתאכזבו ממני ממש".

לכאורה, הכול מושלם. אפילו אליפות הקבוצה שלה, מכבי תל אביב, לקחה. שום זיכרון ממה שקרה לה עצמה מאז 7 באוקטובר לא יביא אותה לידי בכי. אבל יש את מה שקרה לחברים שלה. אמילי שמעה ברדיו ברכב את השיר שהקדישה לחברה דניאל. "אמילי דמארי כתבה לי בוואטסאפ בבוקר שיש לדניאל פלד יום הולדת היום", נאמר בגלגלצ. "דניאל נרצח בכפר עזה. היא כתבה ברכה וביקשה שנקדיש שיר לזכרו. ובשביל גלי וזיוי וכל האחים שלנו, שיחזרו". ברגע הזה, אמילי נשברה ובכתה. 

"זה מטורף, שני הרגעים הכי מטורפים בחיים שלי היו במקום הכי נורא בחיים שלי. אחד, זה כשגיליתי שאימא שלי בחיים, והשני זה כשהגעתי לצלב האדום. אין רגע כזה בעולם".

כשהרסיס מ-7 באוקטובר סוף סוף יצא

ידעתם שהיא (אמילי) תעבור את זה בחוסן כזה?

"אני יודעת שהיא חזקה, ויכולה להסתדר עם כולם", אומרת אימה, מנדי. "תמיד האמנתי שאם זה תלוי בה - היא תסתדר". תם אחיה מוסיף: "כשהיא עשתה את הסימן עם היד, נשמתי, כי אמרתי 'אמילי חזרה ביג טיים'".

אמילי נכנסת לניתוח השני מאז שחזרה. המנתחים יעבדו במקביל גם על תיקון מורכב בכף היד, וגם על הרגל - כדי להוציא רסיס שמכאיב לה. "צביקה, אני רוצה את הרסיס הזה, הוא מ-7 לאוקטובר", מתלוצצת אמילי עם הרופא. "אני בשיבא, יש תרופות, הרדמה, עניינים. שם (בשבי) הורידו לי שתי אצבעות ואמרו לי 'בהצלחה שיהיה לך'", היא מספרת לפני הניתוח. היה לילה קשה של כאבים אחרי הניתוח. אבל הרסיס מ-7 באוקטובר - סוף סוף בחוץ.

היינו יכולים לספר עוד שעות על אמילי תהילה דמארי, ילדת מוגלי וטרזן, שבעזה גילתה כוחות על של ג'ון סינה, התנפלה על מחבל בריון, אכלה הכי פחות כי דאגה לצעירות, ארגנה מלחמת כינים ויצאה מגיא צלמוות כמו מלכה - לא באדום. היא מעלילה על עצמה שהרגש ברמה נמוכה, אבל אנחנו כבר מכירים אותה, וזוכרים מה סיפרה עליה רומי גונן. לב הזהב שמתחת לקוצים מחכה לגלי וזיוי וכל האחרים.