בני נוער בגילנו אמורים ללמוד לבגרויות, חלקנו צעירים יותר אז עדיין עושים מבחנים רגילים. בני נוער בגילנו צריכים להיפגש עם חברים אחרי בית הספר ולהתלבט מה ללבוש ליציאה בערב עם כל החברים. בני נוער בגילנו בדרך כלל כבר מתחילים לחשוב מה יעשו אחרי הלימודים ואיפה ישרתו בצבא, או מה הם יעשו בקיץ או במחויבות האישית במהלך השנה.
483 ימים הם פרק זמן ארוך בחיים של בני נוער. ב-483 יום כולנו הספקנו לעלות כיתה, להיפגש עם חברים מאות פעמים, לצאת לעשרות יציאות, למסעדות, למסיבות, ויש כאלה שכבר התחילו לקבל זימונים לצו הראשון. לחלקנו יש אחים גדולים שהספיקו לצאת לטיול הגדול שלהם בדרום אמריקה ואפילו לחזור ולהתחיל לימודים באוניברסיטה. לכמה מאיתנו יש גם אחים קטנים שלפני 483 ימים נראו כמו תינוקות והיום הם כבר ילדים שהולכים ומדברים.
אבל גם יש בני נוער שב-483 ימים האחרונים עושים דבר אחד בלבד - להיות חטופים בשבי חמאס בעזה.
אפשר לדבר שעות על כמה זה בלתי נתפס, על אם היינו במקומם - איזה דברים שעשינו היינו מפספסים ב-483 ימים האלו ועל מה היינו עוברים אם במקום כאן היינו שם. לא מעט מאיתנו לא היו מחוץ לבית אחרי שבוע של טיול, וגם זה הרבה. אפשר לדמיין אם בכלל היינו שורדים, בחום, בקור, בגשם ובשמש הקופחת, ואולי בכלל עם פציעות או מחלות, בסכנה תמידית. בחשש בלתי פוסק. מה היינו חושבים, ואם היינו מסוגלים בכלל לדמיין את המשפחות שלנו בהתמודדות הזו - עם דאגה שלא מאפשרת מנוחה, עם חוסר האונים והחרדה ובלי האפשרות לחשוב על שום דבר אחר.
במקום לדבר החלטנו לעשות. לא הסתפקנו בלשתף בסטורי את התמונות הוויראליות שתמיד מופצות עם אימוג'י של לב שבור, או להגיד "זה נורא" או ״עד מתי״. אנחנו, ארגון "הנוער למען החטופים", וב-483 הימים האלו אנחנו מדמיינים יומיום את עצמנו בנעלי החטופים, ובנעלי משפחותיהם.
במרץ 2024 הפכנו מכמה ילדים אכפתיים, שבראשם עומד רותם רוזן, יואב רוזנטל ואדם אופנהיימר שהקימו את הארגון, לחבורה מגובשת שהתחילה מכמה חברים לעשרות ילדים ובני נוער שהקימו קבוצה עם שם, אסטרטגיה לפעילות ברשתות החברתיות ולוח זמנים משותף וקבוע - כשבכל יום מופיע בו אירוע שאף אחד מאיתנו לא חושב לוותר עליו. האירוע הזה צבוע באדום ותמיד, ללא יוצא מן הכלל, כולל את המילה "חטופים".
אף אחד מאיתנו הוא לא קרוב משפחה של חטוף, ואנחנו עדיין מרגישים שמשפחות החטופים הן המשפחה שלנו. לפעמים אנחנו בקשר איתן יותר מעם המשפחות שלנו, ואנחנו יודעים שהן מקבלות מאיתנו כוח. לאורך כל השנה האחרונה השתתפנו במאות הפגנות כשפעלנו כל ערב בבגין, ובאופן קבוע לקחנו חלק במפגשים בימי שבת, לקראת הפגנת המשפחות. צעדנו במאות צעדות והשתתפנו בעשרות מיזמים כדי להעלאת המודעות למען החטופים, וניצלנו כל הזדמנות כדי לדבר עליהם גם בתקשורת ובכל פלטפורמה שרק קיבלנו. צעקנו כשעוד לא היתה עסקה, למרות התגובות של אלו שהתנגדו (גם כשהם היו מבוגרים מאיתנו), למרות הזלזול ולמרות הקשיים - ואנחנו לא עוצרים עכשיו, בחלק החשוב ביותר במאבק. את כל הפעולות האלו, במשך כל הימים האלו, וגם עכשיו, אנחנו עושים למען מטרה אחת - כדי לראות את כולם בבית.
כנוער, יש לנו קול ייחודי ואפשרות יחידה במינה להעניק תקווה - למשפחות החטופים יותר מכולם, אבל גם לעם ישראל כולו. אם בתקופה כזו לא נעמוד על הצדק והמוסר ונתעקש על הדבר הערכי ביותר, מה הערך שלנו כדור העתיד?
הלבבות של כולנו התמלאו באושר כשהחטופות והחטופים חזרו הביתה בשלוש הפעימות האחרונות. ראינו את תהליך החזרה על המסך הגדול בכיכר החטופים ולא יכולנו שלא לבכות. כל מה שאנחנו רוצים הוא לעזור למשפחות להתמודד עם התקופה הבלתי נסבלת הזו, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להחזיר את היקירים שלהן, את האחים והאחיות שלנו, הביתה, למקום הבטוח שלהם. זה מגיע להם וזו החובה המוסרית של כולנו.
אנחנו קוראים למקבלי ההחלטות לדבוק בעסקה, ולוודא שלאחריה, במהירות האפשרית, מוציאים את כל החטופים מהגיהינום - ומחזירים אותם הביתה. ננצל את ההזדמנות כדי לפנות לכל בני הנוער שעדיין לא הצטרפו למאבק - זה לא מאוחר מדי, וזה אף פעם לא מספיק עד שכולם חוזרים. עדיין יש על מי ועל מה להילחם. חייבים עכשיו, יותר מתמיד, לוודא שהתקווה שמציפה את כולנו בשבועות האחרונים - תפגוש את המציאות. אם אתם הייתם חטופים בעזה - לא הייתם רוצים שיחזירו אתכם? עד החטוף האחרון.