ליה (שם בדוי) היא מטופלת במכון לגסטרואנטרולוגיה, תזונה ומחלות כבד במרכז שניידר לרפואת ילדים כבר מינקות, בשל אירועים של דם בצואה עקב סדק בפי הטבעת. מאז, פיתחה התנהגות הימנעותית סביב נושא היציאות ודפוס של התאפקות שהלך והחמיר. בתחילה הגיעה למעקב רפואי אחת לכמה חודשים לצורך טיפול בעצירות, אך סביב הגמילה מהחיתולים, חדלה המשפחה מלהגיע למעקב.
ההפסקה בטיפול לא הייתה חסרת השפעה: ליה חזרה לבית החולים בגיל 6.5, כשהיא סובלת מעצירות קשה וגם מבריחות צואה – מצב שהשפיע לא רק על תפקודה אלא גם על הדינמיקה בבית. מתח ניכר, תחושת כישלון, בושה ואשמה אפיינו את שיח ההורים סביב הנושא, שלא ידעו כיצד לטפל ומה נכון לעשות.
כפי שקורה לא פעם, ברגע שמופסק רצף המעקב הרפואי גם ההנחיות נזנחות. במקרה של ליה, הופסק השימוש בתרופה נורמלקס שנועדה לריכוך הצואה ולמתן חוויית התרוקנות חופשית מכאב. במקביל, נמשכה ההתנהגות ההימנעותית ואי מתן טיפול מתאים – עד שהמצב הידרדר לבריחות יומיומיות. מתוך ייאוש, ההורים נאלצו לא פעם להושיב את ליה בכוח בשירותים ואף להשתמש בחוקנים.
עם חידוש המעקב הרפואי, הרופא המטפל הסביר את הצורך בטיפול תרופתי מותאם, קבע הנחיות להתרוקנות בזמנים קבועים, והפנה את ליה לטיפול בפיזיותרפיה של רצפת האגן. לאורך סדרת הטיפולים נשמר קשר הדוק בין הרופא לפיזיותרפיסטית המטפלת, תוך התאמה שוטפת של ההנחיות והטיפול התרופתי.
לשמחתם של כולם, ליה שיתפה פעולה באופן יוצא דופן עם צוות הפיזיותרפיה, והצליחה ליישם את ההנחיות. היא החלה לשבת בשירותים שלוש פעמים ביום ללא התנגדות, כאב או קושי. ההורים דיווחו על שיפור משמעותי באיכות החיים של בתם – ושל כל בני הבית.
עצירות היא אחת הבעיות השכיחות ביותר בילדים – ומופיעה אצל כ־10% מהילדים ברחבי העולם. במקרים קלים, שינוי תזונתי והרגלי התרוקנות יכולים להספיק. אך כשמדובר בעצירות ממושכת או קשה, נדרש בירור מעמיק, ולעיתים גם התערבות של צוותים רפואיים מקצועיים. אחת התופעות הקשות הנלוות לעצירות היא הצטאות (אנקופרזיס) – בריחת צואה לא רצונית – תופעה שפוגעת בביטחון העצמי של הילד, ביחסיו החברתיים, ואף עלולה להוביל להסתגרות או קשיים רגשיים.
במרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית, במסגרת המרכז להפרעות תנועתיות במערכת העיכול, מתבצע טיפול כולל במקרים של עצירות קשה. הילדים עוברים בירור מקיף הכולל בדיקות דם, הערכת זמן מעבר במערכת העיכול, בדיקות תפקוד סוגרים והערכת גודל המעי הגס – כדי לשלול בעיה מבנית או תפקודית, ולמקד את הטיפול. הגישה שמה דגש על טיפול עם תחומים שונים: גסטרואנטרולוגים, פיזיותרפיסטיות המתמחות ברצפת האגן, אחיות מוסמכות, פסיכולוגים ולעיתים גם דיאטניות – כולם פועלים יחד בהתאם לצורכי הילד.
טיפולי הפיזיותרפיה לרצפת האגן מתאימים לילדים מגיל 5 ועד גיל הבגרות – כולל בעלי צרכים מיוחדים. בניגוד למקובל אצל מבוגרים, הטיפול בילדים אינו פנימי או פולשני, אלא חיצוני, מותאם לגיל, וכולל גם תרגול קבוצות שרירים נוספות, הדרכה להרגלי התרוקנות נכונים, תרגול גופני כללי וממוקד, והגברת המודעות הסנסורית. כבר בפגישה הראשונה נבנה קשר אישי עם הילד, המלווה בהסברים חווייתיים על תפקוד הגוף, תרגול באמצעות משחקים, ולעיתים גם שימוש במכשיר ביופידבק – שמלמד את הילד לזהות את שרירי רצפת האגן ולהשתמש בהם באופן נכון.
לסיכום, עצירות כרונית ובריחות צואה הן ניתנות לטיפול, ולפעמים אפשר אפילו למנוע את ההחמרה. אבל בשביל זה – צריך לדבר. הבושה, ההכחשה או הפחד רק דוחים את הפתרון – ופוגעים בילדים, שלעיתים סוחבים את הבעיה בשתיקה במשך שנים.