"ההורים והילדים לקחו חלק בחרם של הבן שלי"

אחת התופעות המדאיגות והכואבות ביותר בשנים האחרונות אצל ילדים ונוער היא חרם ונידוי חברתי. אריאלה (שם בדוי) לא שוכחת את השנה שבה בנה, תלמיד כיתה ו', חווה חרם חברתי. מה שהתחיל בתחושת ניכור נעשה לשורה של השפלות והצקות קשות – מהילדים ומההורים גם יחד. "בערב יום ההולדת שלו צילמו את אחותו באוטובוס, והפיצו את התמונה בקבוצת הווטסאפ הכיתתית", היא אומרת בשיחה עם mako. "כתבו לו: 'אחותך כל כך יפה לעומתך, איך אתה כל כך מכוער'". הילד נשבר והפסיק להגיע לבית הספר. ההצקות כללו מכות בטיולים שנתיים, קלמר שנזרק מהחלון וצעקות בהפסקות.

אחיו הצעיר, שזה עתה התחיל את כיתה א', נעשה גם הוא למטרה – ככלי להשפלת אחיו הבכור. "שמעתי אותו אומר לאח הקטן: 'מאז שנכנסת לבית הספר החיים שלי הפכו לגיהינום'", משתפת האם. הוא הסתגר בבית וסירב לראות חברים, להשתתף בחוגים או לצאת. אז, היא מספרת, היא נחשפה לתוכן קבוצת הווטסאפ – ונדהמה: "זה לא היה רק לעג – זה היה מיני, אכזרי, בוטה. הרגשתי שחטפתי בוקס בבטן – שהילד שלי סובל בגללי".

הסיפור של אריאלה הוא אישי – אך רחוק מלהיות חריג. לפי נתוני משרד הבריאות, שיעור ההתאבדות בקרב קטינים עמד בין השנים 2000 ל-2020 על 1.6%–3% מכלל המקרים. שליש מהקטינים שהתאבדו היו מתחת לגיל 14. הנתונים מהשנים האחרונות מעידים על החמרה. ב-2022 דווח על עלייה של 24% במספר ניסיונות ההתאבדות של קטינים לעומת 2017. לפי המועצה לשלום הילד, חלה עלייה של 62% בניסיונות התאבדות בקרב ילדים עד גיל 14 בעשור האחרון. ב-2008 דווחו 211 ניסיונות התאבדות בקרב בני 14 ומטה, וב-2018 המספר עלה ל-342. לא כל המקרים נובעים מחרם, אבל העלייה מטרידה. זוהי מציאות שחייבת התערבות מיידית.

לדברי אריאלה בנה לא שיתף אותה במה שקורה לו. "אמרו לו שמורות שונאות אותו אבל לא אומרות כלום כי אני יו"ר ההורים", היא אומרת. רק כשהפסיק להגיע לבית הספר – נחשפה לעוצמה. "במשך שלוש שנים הוא לא הביא חברים הביתה, וגם לא הלך לחברים. הוא היה מגיע מבית ספר, נשאר בבית, ועם הזמן גם הפסיק את החוגים. רק אז ראיתי כמה הוא סבל".

המפנה הגיע כשפנתה לעמותת "כנפי דרור": "הם היו כמו חמצן בתוך בור שחור", היא אומרת. "בבר המצווה, כשראיתי אותו מוקף חברים – הרגשתי שניצלנו. חרם זה לא משהו שיש לו פרוטוקול ברור – והם היו שם כל הזמן. הם תיווכו, תמכו, היו זמינים – וגם בית הספר קיבל ליווי".

את העמותה הקימה משפחת אל עמי, לזכר בנם דרור ז"ל, שחווה חרם בילדותו. למרות הצלחותיו בלימודים ובשירות הצבאי – הטראומה הכריעה אותו. כיום העמותה מובילה את המאבק בהדרה חברתית וחרם בקרב ילדים. "הגענו כשהילד הסתגר בחדרו – חמישה שבועות בלי לצאת", מספרת מנכ"לית העמותה, אורית רז. "המטרה הראשונה היתה להחזיר אותו לכיתה, בלי לחפש אשמים – רק פתרון".

הדרך לשיקום החלה במיפוי מדויק של הצרכים שלו. "שוחחנו עם הילד, שמענו מה הוא צריך, מה הוא רוצה לשמוע", היא ממשיכה. "אמרנו למחנכת שהוא לא מרגיש מוגן – והקראנו לה את דבריו. היא הסכימה לפעול בהתאם – וזה עבד כמו קסם". רז מציינת כי אותו תהליך נעשה גם עם האם. "שאלנו – מה היית רוצה לשמוע מהמנהלת? והעברנו את זה הלאה. המנהלת הייתה מדהימה – הבינה שהמצב יצא משליטה ורצתה לפתור".

"הילד חזר לבית הספר, השתתף במסיבת סיום – ופתח דף חדש", מספרת רז. "למורים אין כלים להתמודד עם זה לבד – ואנחנו נותנים להם תמיכה. כל מקרה חרם שונה – ולכן אנחנו בונים מפת אירוע מדויקת". 

והיום? אריאלה מחייכת: "הוא בבית ספר חדש, אהוב, מוקף חברים. הילד שחי בבידוד – פורח. גם אם המשקעים לא נעלמים – אנחנו כבר לא לבד".