התקופה האחרונה מתאפיינת במורכבות, ואין בינינו אף אחד שזה "עובר לידו". המלחמה נוכחת בכל מקום, בכל רגע. הילדים שלנו חשים את המתח, את חוסר הוודאות, גם אם אינם מבינים את הפוליטיקה שמאחורי. הם שואלים אותנו שאלות: "למה יש מלחמה?", "האם יקרה לנו משהו רע?", "מתי זה יסתיים?", ולא מעט הורים שמים לב שילדיהם אינם מתנהגים כרגיל.
נראה שאצל כל ילד התכונות וההתנהגויות היומיומיות נעשות מוקצנות יותר. מי שנוטה לחשוש, מפחד כעת יותר, מי שמתאפיין במופנמות, נסגר כעת יותר, מי שמביע את הלחץ דרך פיזיות והשתוללות, נהיה כעת אפילו יותר תזזיתי.
גם אצלינו ההורים יש עייפות מצטברת מלילות ללא שינה, דאגה, שינויים מהותיים בשגרה המשפחתית והתעסוקתית, ומתח כללי. בתקופות כאלה הורים מרגישים דחף טבעי להיות חזקים ויציבים עבור הילדים, לתת להם תשובות ברורות למה שהם שואלים, ולארגן להם שיגרה נעימה וטובה.
אך גם אם אנחנו מאוד משתדלים ורוצים, המציאות לא תמיד מאפשרת לנו לתפקד כמו שאנחנו שואפים ומדמיינים. לעיתים אנחנו מותשים, מפחדים בעצמנו, מבולבלים, מתקשים לחשוב בבהירות ולהתארגן ולא יודעים את כל התשובות.
הורות בזמן מלחמה מעמידה אותנו בפני אתגר עצום. מחקר שנעשה על ידי קרן שלם ב-2024 מצא כי אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה הורית הוא אי-האיזון שבין הדרישות הרגשיות, הקוגניטיביות והמעשיות של ההורות לבין המשאבים של ההורה – זמן, אנרגיה, תמיכה חברתית ועוד.
בזמני חירום מתמודדים הורים עם יותר דרישות ופחות משאבים, ולכן ההתמודדות נהיית מורכבת יותר. בימים כאלה, ובכלל, זה בסדר להיות ההורים הלא מושלמים שאנחנו. לא תמצאו כאן רשימת "עשה ואל תעשה" סדורה, אלא הזמנה לקבלה עצמית, הכרה במה שטוב, ושחרור של כל מה שאי אפשר לתת ולעשות עכשיו. תמצאו כאן גם קווים מנחים להורות "טובה דיה" בימים כל כך מאתגרים, וניסיון להבין מה באמת חשוב כעת בהורות שלנו, ובמה להתמקד כדי ליצור לילדינו סביבה תומכת.
מחקר אמפירי שנערך בישראל על ידי ד"ר רונית ליכטנטריט ועמיתות (2015), בדק חוסן משפחתי מנקודת מבטן של אימהות בתקופת משבר. המחקר מצא כי הורות מבוססת אותנטיות רגשית, הכרה במגבלות ויכולת לשתף את הילדים ברגשות – תרמה דווקא לחוסן הנפשי של הילד. כלומר: ילדים לא זקוקים להורה מושלם, אלא להורה אנושי ונגיש – גם ברגעים של קושי וחולשה .הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט דיבר על "האם הטובה דיה" שמאפשרת לתינוקה לחוש שהוא מוכל ואהוב, אך גם מאפשרת לו בהדרגה, ככל שהוא גדל ומתפתח, לפתח את עצמו כנפרד, עצמאי ובעל חוסן, דרך מענה שאינו מושלם לצרכיו. ויניקוט משחרר את ההורים מהצורך להיות הורים מושלמים ומדגיש את החשיבות של הורות נוכחת ושל היכולת של ההורה לטעות, לתקן ולהיות בקשר רציף ומשמעותי עם ילדיו.
דבריו מתקשרים להתמקמות ההורית שלנו כעת, בימי מלחמה, ולשחרור הצורך שלנו להיות גדולים מהחיים ולהצליח להגן על הילדים מכל מה שקורה. מותר לנו להיות לפרקים עייפים, אובדי עצות, לא מאורגנים או עצבנים. מותר שלא יהיו לנו תמיד המילים הנכונות, ושלא תמיד נדע בוודאות מה צריך לעשות. כשילדים רואים אותנו חווים מצבים כאלה, אוזרים כוחות ומתארגנים מחדש, הם מבינים שקורה סביבם משהו יוצא דופן, הם מבינים שגם להם מותר לפעמים להתקשות ולא להצליח, הם עדים למאמצים שאנחנו עושים להתנהל כהורים "תחת אש", והם לומדים להשלים בעצמם פונקציות שאנחנו לא יכולים לספק להם כרגע, מה שמגבש בהם תחושת חוסן ומסוגלות עצמית.
אנחנו לא צריכים להסתיר את חוסר השלמות – ילדים לומדים גם מהדרך שבה אנו מתמודדים עם הקשיים, והאופן שבו אנחנו מתווכים להם את האתגרים שלהם ושלנו, ולא רק מתוך מציאות מסודרת ומוגנת.
הקשר הוא מה שחשוב
הילדים שלנו לא זקוקים להורים שהם גיבורי-על, אלא להורים שהם בני אדם. אנשים שמתמודדים גם עם פחד, חוסר ודאות ועייפות, ובתוך כל אלה עושים מאמץ לראות את ילדיהם, להבין מה הם צריכים ולעזור להם במה שניתן. היינץ קוהוט, מייסד פסיכולוגיית העצמי, טען כי הצורך המרכזי של הילד הוא הורה (או דמות מטפלת) המגיב באופן אמפתי לצרכיו הרגשיים העמוקים, במיוחד לצורך בהכרה, הערכה, והשתקפות. לפי קוהוט, כאשר ההורה מצליח לשמש כזולת עצמי כלומר, דמות שהילד יכול לחוות דרכה את תחושת הערך, העקביות והשלמות של העצמי – הילד בונה תחושת עצמי יציבה ובריאה. קוהוט הדגיש כי אין צורך בהורה מושלם, אלא בהורה שמסוגל להרגיש את עולמו הפנימי של הילד, ולהגיב אליו מתוך נוכחות אמפתית, עקבית ורגישה, גם אם לפעמים הוא טועה ומפספס – כל עוד יש הבנה וחיבור.
דבריהם של התיאורטיקנים ויניקוט וקוהוט מציעים לנו תקווה בתקופה כזאת: הם מדגישים שאין צורך בהורות מושלמת כדי שילדים יגדלו בריאים בנפשם – אלא בהורות שמסוגלת להיות "טובה דיה" ו"אמפתית דיה". גם אם ההורה אינו פנוי רגשית בכל רגע, עצם ההתכווננות לצרכיו של הילד והניסיון להיות שם עבורו באופן תומך ומיטיב – די בהם כדי ליצור חוויה מחזיקה.
אז איך לעשות את זה?
לא תמיד יש לנו את הפתרון המיידי, אבל יש דברים שיכולים לעזור לנו להיות הורים נוכחים, גם בימים לא קלים:
להיות שם, גם כשאין תשובות: לפעמים במקום לתת תשובות מיידיות, אפשר פשוט לשאול: "מה אתה חושב על זה?" או לומר "אני לא יודע את כל התשובות, אבל אני כאן בשבילך. בוא נחשוב על זה יחד".
לשתף ברגשות שלנו: אנחנו לא חייבים להסתיר את הפחד או הדאגה שלנו. כשאנחנו מראים לילדים שגם לנו קשה, אנחנו מלמדים אותם שזה בסדר להרגיש דברים לא נעימים, ושאפשר להכיר בהם.
להתמקד בחיבור, לא בשלמות: לא צריך לשמור על שגרה מושלמת. מספיק ליצור רגעים קטנים של קשר – לשחק יחד, לקרוא סיפור, לרבוץ ביחד על הספה, לצחוק.
לקבל את חוסר השלמות: הילדים שלנו לומדים הרבה ממה שאנחנו מראים להם. כשאנחנו מודים בטעויות, או לא מתמודדים באופן מיטבי, אנחנו מראים להם שזה בסדר לא להיות מושלמים.
ובהקשר זה, יש משל שמספר על רועה שלקח את בנו לרעות את העדר. הם לא תמיד הלכו בדרך הנכונה, לפעמים שכחו כבשה או טעו בכיוון, אבל הם עברו כל יום ביחד – צחקו, דיברו, והיו נוכחים אחד בשביל השני. כשהבן גדל, הוא לא זכר את הכבשים שאבדו או את טעויות הניווט, אלא את החוויה של להיות ביחד עם אביו האהוב – את החום, את הקרבה, את הרגעים הנעימים והיפים ביחד.
זאת גם הדרך בה הילדים שלנו יזכרו וודאי את התקופה הזאת – לא אם ידענו להסביר להם באופן רהוט ומושלם את המצב, לא אם יצרנו עבורכם שגרה סדורה ומאורגנת ללא רבב, אלא את האווירה ואת איך שהם הרגישו לידנו. את הרגעים הקטנים והמשמעותיים של הקשר והנוכחות.
רומי כתב: "מעבר לרעיונות של נכון ולא נכון – יש שדה. שם אפגוש אותך".
המרחב הזה של "הישגיות" או "שלמות" הוא לא מה שחשוב. השדה, שדה של אותנטיות וקרבה – הוא המקום שבו אנחנו נפגשים עם הילדים שלנו. כל עוד אנחנו שם איתם, עם כל הפגמים שלנו ושלהם, נוכל וודאי ליצור קשר חזק, אוהב, ומחבק שיעזור להם כעת. כשאנחנו משחררים את הצורך להיות מושלמים, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות הורים אמיתיים. לילדים שלנו יש מקום לחוות את החוויות שלהם – והם לומדים מאיתנו שהחיים לא תמיד מושלמים, אבל אפשר להיות איתם יחד.
לפניות ולשאלות: osnathad@gmail.com
אסנת גרתי היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת ספר ההורות על חיבוק וגבולות