איך להסביר לילדים צעירים שאבא לא יחזור?

לפני 21 שנים נהרגו בפיגוע טרור בירושלים נאוה אפלבאום - כלה בערב חתונתה, ואביה - ד"ר דוד אפלבאום ז"ל. הבת הצעירה, שיינה, כתבה לאחרונה פוסט בפייסבוק לשמונת יתומי משפחת גולדברג, שאביהם, סרן (במיל') הרב אברהם גולדברג ז"ל, נפל בקרב בדרום לבנון לפני כמה שבועות, ובו מסר המכוון לכל היתומים והיתומות הצעירים: "יש לפניכם חיים מלאים - לימודי יסודי ותיכון, בר/בת מצווה, ישיבה, צבא, שירות לאומי, חתונות ולידות. בכל הצמתים ובכל התקופות אנחנו רוצים איתנו את אבא שלנו ואת האהובים שאיבדנו. אבא שלכם יהיה איתכם וילווה אתכם ואת המשפחה העוטפת היקרה שלכם. כמו שאבא שלי ואחותי היו איתי. אנחנו לומדים להרגיש אותם אחרת לגמרי ממה שהכרנו. הגעגוע והעצב נוכחים מאוד בכל פינה בלב והחוסר מורגש לכל אורך הדרך. עם זאת - החיים שלי ושל חבריי שאיבדו כל כך הרבה - טובים, שמחים ויפים, וגם שלכם יהיו".

מאז תחילת המלחמה, נוספו למעגל היתמות קרוב ל-1,000 יתומים ויתומות, 78 מהם רק במהלך החודש שעבר. אז איך מתמודדים עם אסון שכזה הפוקד ילדים והופך את חייהם ברגע אחד? מעגל השכול פוגע בהורים, אחים, אחיינים, בנים ובנות של, בני דודים - בכולם. כל אחד שחווה אובדן, מרגיש שחרב עליו עולמו, במיוחד כשהאבדה היא של אדם צעיר. בעבר, היה נהוג לחשוב שיש שלבי אבל שצריך לעבור, שכוללים כעס, הכחשה, משא ומתן וקבלה. היום יודעים שאבל זה דבר הרבה יותר מורכב ואינדיבידואלי. אנחנו חושבים היום יותר במודל הדו-מסלולי לאובדן ושכול של פרופ' שמשון רובין. המודל הזה מדבר על הכרה של המציאות שהשתנתה, כי האדם שהיה לצדנו כבר לא נמצא, ובעיקר ההפנמה שמערכת היחסים עם האדם שנקטף, לא נמחקה. הוא אומנם לא יהיה פיזית, אבל הוא עדיין חלק מהחיים ויישאר לצדכם כל החיים.

איך מתווכים דבר כל כך קשה לילדים?

תהליכי אבל ושכול אצל ילדים ובכלל הבנה של מוות זה עניין שהוא תלוי גיל ואופי של הילד/ה. ההבנה שמוות הוא סופי מתקבעת רק סביב גיל שש. ככל שהילד גדול יותר ההבנה שלו גדולה יותר, ובהתאם גם הכאב. אצל ילדים קטנים יותר יתעוררו מצוקות שונות כמו חרדת נטישה, כי פתאום האדם שהיה קרוב ונוכח  נעלם. יש חשיבות לתיווך ולדיבור על מה שקרה. הדרך להתמודד עם זה היא לתת מידע מדויק ואמיתי. לא להפליג בתיאורים אבל לא לעוות את האמת. צריך להיות גלויים גם עם בני הגיל הרך אבל להתאים ולהנגיש להם את המידע הקשה - להבהיר להם שהיקיר לא יחזור, אבל לעשות זאת בשפה של ילדים. משפט כמו: "הוא שמר עלינו ואז קיבל פצע גדול ונפטר", יכולה להיות אחת הדרכים. ילדים יודעים, לא משנה כמה ננסה להסתיר מהם את האמת הכואבת. אפילו תינוקות מרגישים באנרגיות שלנו שמשהו קרה. לכן, הנגשת המידע צריכה להיעשות עם כנות אבל גם עם ריכוך. סודות לוקחים המון אנרגיה מהסביבה וגורמים לילדים לא לדבר על המחשבות שלהם.

שמעתי את אשתו של מח"ט אחסאן דקסה ז"ל שנהרג בלחימה שאמרה לילדיה: "אבא קיבל פצע חזק והוא לא יחזור יותר". הילדים רואים את המבוגרים עצובים והם צריכים להבין למה. הסתרה, או סיפור כיסוי כמו "אבא נסע לחו"ל", או "אבא במקום רחוק אבל הוא ישוב" - הם לא אופציה.

לפעמים ילד ימציא לעצמו סיפור כדי להתמודד עם המציאות וזה חלק מהתהליך. צריך לזכור שלילדים יש כוח ריפוי גדול. הם יעסיקו את עצמם במשחק כדי לעבד את המציאות ולכן צריך לתת להם לשחק או לעסוק בתחביבים כי זה עוזר להם להפנים את הדברים. צריך המון סבלנות בתגובות וביחס לילדים בתהליך הזה. יש התנהגות ורגרסיות שיהיו "נורמאליות" ביחס למצב כמו הרטבת לילה, או קשיי שינה. אם התופעות נמשכות או פוגעות מאוד באיכות החיים כדאי לפנות לטיפול. בנוסף, מומלץ להורה או ההורים שחוו שכול להתייעץ עם אנשי מקצוע ולא להתמודד לבד בשלבים הראשונים של האבל, כדי לקבל כלים לתיווך המצב לילדים, וכדי לזהות צורך בהתערבות חיצונית של טיפול.