לאחרונה מרגיש כאילו אין כמעט שום דבר שמחבר יותר בין כולנו. הפילוג, הקונפליקטים, ההבדלים, הכעסים, הם תמיד אלו שנמצאים בכותרות. קווי הדמיון הולכים ומיטשטשים. מדהים לחשוב שדווקא השפה העברית, אותה אחת שמשמשת אותנו כדי לסנוט ולהשתלח אחד בשני, היא כמעט היחידה שממשיכה לחבר בינינו. זה אולי נראה מובן מאליו, שקוף, אולי אף פעם לא חשבתם עליה ככה, אבל העברית היא אחד המכנים המשותפים החשובים ביותר שלנו, נקודת מפגש שמתחילה במילים שכולנו משתמשים בהן.
למרבה השמחה, בשבוע הבא, כמו בכל שנה, העברית הולכת לקבל מקום של כבוד ולהיחגג בענק בשבוע העברית, שמתחיל היום (ראשון, 19.1). אחד משיאי השבוע יהיה אולימפיאדת הלשון העברית לנוער, שתתקיים השנה בפעם הרביעית.
אם עכשיו עולים בכם זיכרונות עמומים ואפרפרים של שינון בג"ד כפ"ת ובניינים לבגרות, ד"ר עינת גונן, ראשת החוג ללשון עברית ולבלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, ואחת מיוזמות האולימפיאדה, מבקשת שתמחקו את כל מה שזכרתם. האולימפיאדה, היא מדגישה, היא משהו אחר לגמרי: "זה קרנבל שבו אנחנו חוגגים את השפה העברית".
"האולימפיאדה נוסדה מתוך חשיבת עומק על המצב של הלשון העברית", היא מסבירה. כשמביטים במערכת החינוך, רואים שבמקצועות אחרים, בעיקר הריאליים, הכל ממותג כל כך גבוה: הצטיינות, אולימפיאדות, פרסים, ומקצוע הלשון העברית, שהוא בבסיס החשיבה וההבנה והשער לכל מקצוע תחום דעת, זנוח למדי. אין אפשרות לעשות בו בגרות ל-5 יחידות, ותוכנית הלימודים מושתתת על הבנה והבעה ועל כללים דקדוקיים שהילדים היום כבר לא כל כך מתחברים אליהם. לנו חשוב להציג את העושר המדעי והאינטלקטואלי שביסוד המקצוע".
אבל ד"ר גונן לא מעוניינת לדבר על השלילי, אלא לחפש את הדרך אל החיובי. "חשבנו איך אנחנו יוצרים מהתחום המדעי שלנו משהו מגניב שמדבר אל הילדים, שמראה להם כמה עושר יש במקצוע הזה, ואיזה פוטנציאל אינטלקטואלי קיים בו". הרעיון לאולימפיאדה צמח מתוך שיתוף פעולה עם מייסדת ומנהלת מועדון המתמטיקאי הצעיר, מריה גרינגלז, שהכירה לה את האולימפיאדות הבלשניות שהתחילו בברית המועצות. "החלטנו לעשות כזאת גם כאן. לא סתם תחרות או אליפות, אלא אולימפיאדה עם סטנדרטים מדעיים ותפיסת עולם סדורה שעומדת מאחוריה", היא מדגישה.
השלב הראשון של האולימפיאדה, מקצה ישראל, מתקיים לכל אורך שבוע העברית, באופן מקוון. אורכו שעה, ואפשר להשתתף בו בכל זמן במשך השבוע. מורים רבים מזמינים את התלמידים שלהם להשתתף באולימפיאדה באופן מרוכז בכיתה. בשלב זה משתתפים אלפי תלמידים (בשנה שעברה השתתפו 3,692 מתמודדים), מהם עולים מאות לגמר, שנערך באוניברסיטת תל אביב. שלב זה נמשך שעתיים וחצי, שבמהלכן המתמודדים עונים על שאלות שמשך זמן המענה עליהן יכול להגיע גם לרבע שעה ויותר. את הניקוד קובע צוות שכולל את מור בר, דוקטורנטית בחוג, ד"ר אילת קמינצקי וד"ר גונן. "אנחנו הולכים בדרכן של אולימפיאדות מדעיות בעולם: אפס שינון מראש, ואין חובה להתכונן", מסבירה ד"ר גונן.
בחודש יוני הקרוב יתקיים טקס קבלת הפרסים. עשרות זוכים יקבלו אז תעודות, פרסים כספיים שנעים בין 300-1200 ש"ח, ומלגות לתוכנית הנוער בלשון באוניברסיטת תל אביב.
באולימפיאדה מתחרים התלמידים בחלוקה לשתי דרגות: כיתות ז'-ט' וכיתות י'-י"ב, בשאלונים שונים ושיפוט נפרד. אמנם הידע של הילדים אינו זהה, אבל לדברי ד"ר גונן, "המטרה היא ליהנות מהשאלות עצמן. גם אם הילדים לא יודעים לפתור שאלה מסוימת, אחר כך מסתכלים בתשובות וחושבים, וואי, איזה שאלה חכמה. ההנאה מהשאלות היא גדולה מאוד, ואנחנו מצליחים להנגיש בעזרתן חומר מדעי, למשל עיסוק בדקדוק משווה בין שפות שמיות שונות, וגורמים לתלמידים למצוא בעצמם את החוקיות. זה מגניב לגמרי".
"כל אחד מוסיף חתיכה לפאזל, וביחד יוצרים תמונה של העברית"
התלמידים שמתחרים באולימפיאדה מגיעים מכל מגזרי החברה הישראלית, ומבחינת ד"ר גונן זה חלק מסוד הקסם. "בשנה שעברה ערכנו פיילוט עם המחוז החרדי של משרד החינוך, ובו יצרנו שאלון מותאם תרבותית בלי לשנות את מהות השאלות עצמן, לא נשאל לדוגמה שאלה שבה מוזכרים סרטי קולנוע. גם השנה הם ישתתפו כמובן, ויש בזה משהו מרגש. למרות כל הפילוג והקונפליקטים היום, כולנו עושים מאמץ לקרב ולהתחבר.
השנה יתווסף עוד מקצה חדש ללומדי עברית, שיוקדש לתלמידים בבתי ספר יהודים בחו"ל, ולתלמידים דוברי ערבית בארץ: ערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים. "בשנה שעברה התמודדו 37 ילדים מרחבי העולם, אבל רובם היו דוברי עברית מהבית. השנה הרגשנו שזה פספוס להזניח את מי שלומדים עברית", אומרת ד"ר גונן, "צריך לתת להם אפשרות להסתכל על העברית ממבט-על ולראות כמה זה מדליק ויפה". השאלון במקצה החדש הותאם ללומדי עברית החל מרמת הביניים, וההוראות בו תורגמו לאנגלית ולערבית, לצד חוברת הכנה קצרה שכוללת מילים שעשויות להופיע בשאלון.
"בהיבט הלאומי, אנחנו למעשה יוצרים כאן שני מעגלים סביב העברית – המעגל של ישראל והתפוצות, והמעגל של דוברי עברית בישראל", אומרת ד"ר גונן, "אנחנו יוצרים כאן מעגלים של שייכות, ואותי זה מאוד מרגש. זה ממש פסיפס, פאזל של עברית: המגזר החילוני, הדתי, החרדי, יהודים מכל העולם, ערבים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים - כל אחד מוסיף חתיכת פאזל, וביחד יוצרים תמונה שלמה של העברית".
"בואו לאכול ילדים": בחנו את עצמכם
את השאלות באולימפיאדה מחבר צוות גדול שמגיע מקרב הסגל והתלמידים בחוג ללשון באוניברסיטת תל אביב, חוקרים מהאקדמיה ללשון וכותבים נוספים. השאלון מכיל שאלות מסוגים שונים: "יש שאלות על חידושי האקדמיה ללשון, מילים נדירות, פתגמים, היגיון דקדוקי ואפילו שפות מומצאות או כתב ברייל ומורס", מפרטת ד"ר גונן, שמתארת את השאלות בתור סדרת "חידות מדליקות". האהובות עליה הן החידות בדקדוק, אבל "אנחנו בורחים כמו מאש מדקדוק בית ספרי. יש צוות גדול שמחבר את השאלות כדי שהן יהיו באמת מיוחדות יצירתיות ולא סטנדרטיות", היא אומרת.
היא מדגימה באמצעות חידת דקדוק מתוך האולימפיאדה: באיור שבו מופיעים ילד וילדה על צלחת, כל אחד מהם אומר את אותו משפט בשינוי קטן. אחד אומר: "בואו לאכול ילדים", והשנייה אומרת "בואו לאכול, ילדים". המתמודדים מתבקשים לבחור אצל מי מהשניים כדאי להם להתארח.
התשובה היא, כמובן, שעדיף להתארח אצל הילדה, שמזמינה את הילדים לאכול, בניגוד לילד, שמזמין לאכול את הילדים. ד"ר גונן מסבירה: "יש כאן עניין תחבירי – הפסיק מציין את הפנייה, אבל המתמודדים לא צריכים לדעת תחביר. אנחנו לוקחים ידע לשוני ומנגישים אותו לילדים בצורה אחרת, מגניבה ואינטואיטיבית".
הינה שאלה נוספת – איזו מילה יוצא דופן ולמה: פעמיים, שנתיים, רגליים, שבועיים, אלפיים. כבר לא כל כך קל, נכון? ד"ר גונן מגלה לנו שהתשובה היא – רגליים. בניגוד לשאר המילים, שמציינות זוג (שנתיים הן שתי שנים, פעמיים – שתי פעמים), רגליים יכולות להיות יותר משתיים, כמו למשל אצל מרבה רגליים. חידות נוספות תוכלו למצוא בספר האולימפיאדה הגדול.
וכאן בדיוק טמון ההבדל בין הבגרויות לבין האולימפיאדה – השאלות כאן לא מבוססות על שינון, אלא על היגיון והבנה עמוקה יותר של העברית ושל שפות בכלל. "זה דורש יכולת היסק והתבוננות בלשנית על סדרת דוגמאות", אומרת ד"ר גונן. "החוכמה היא לקחת איזשהו עיקרון דקדוקי ולהנגיש אותו באופן שיאפשר לילדים להפיק את החוקיות בעצמם".
אתם מתייחסים בשאלות לשינויים וחידושים בשפה? מה לגבי סלנג?
"בוודאי. הרעיון הוא לא להשתמש באולימפיאדה כמנגנון שמשמר ומקפיא את השפה, אלא כמנגנון שמביט על שפה שיש לה חיות משלה, שיש בה שינויים, ואנחנו משחקים איתם ומתבוננים בהם באהבה. מצד שני, אנחנו נזהרים שלא לשאול שאלות שבהן ההבדלים התרבותיים בין המשתתפים עלולים להכשיל חלק מהם. על סלנג למשל לא נשאל, כי זה עניין תרבותי, ואם יש לנו מתמודד מחברה שהסלנג הזה לא נפוץ בה, אז אין טעם לשאול".
"אם נאבד גם את העברית, איזה מכנה משותף יישאר בינינו?"
האולימפיאדה מופעלת כיום באמצעות תרומתן של חברות ההייטק Final ו-Check Point, ומרכז קורת לציוויליזציה יהודית, וד"ר גונן מקווה שתימצא דרך למסד אותה ולהגדיל את תקציבה, בשאיפה להרחיב את האולימפיאדה גם ללומדי עברית באוניברסיטאות מסביב לעולם. "אנחנו עושים את זה מתוך שליחות אמיתית, כדי שהדור הצעיר של יהודי העולם יאהבו את העברית וירצו להעמיק את הקשר אליה", היא אומרת.
לדבריה, היא הייתה שמחה מאוד גם להטמיע את שיטת האולימפיאדה במערכת החינוך. "אנחנו עובדים בשיתוף הדוק מאוד עם משרד החינוך, שמאמין באולימפיאדה ורוצה להניע מהלך שבו גם המורים ישתמשו בחומרים מהאולימפיאדה כדי להעשיר את השיעורים", היא אומרת.
ואכן, במקביל לאולימפיאדה, נפתחה באוניברסיטת תל אביב גם תוכנית לשון לנוער, שאליה ניתן להצטרף בכיתות ט', י' או י"א. "אנחנו המקום היחיד בארץ כרגע שמאפשר ללמוד 5 יחידות בלשון לבגרות, באמצעות הקורסים בחוג לתואר הראשון, כך שהילדים גם לומדים כסטודנטים וצוברים קרדיט אקדמי", מסבירה ד"ר גונן. "אנחנו נותנים את ממד העומק למי שמתעניין, ומגיעים אלינו מכל הארץ, גם תלמידים חילונים וגם דתיים. זה פשוט מדהים לפגוש את הצעירים האלה", היא אומרת, ושומעים את הלהט בקול שלה. "כן", היא מודה, "בכל פעם שאני אומרת שאין עתיד ואין סיכוי, אני פוגשת אותם והם כל כך מבריקים, וסקרנים ומתעניינים, עוד לא כיבו אותם. יש לנו נוער מפעים, רק צריך את המשאבים ואת הרוח הנכונה ללוות אותו בגדילה".
למה כל כך חשוב בעינייך להחדיר בתלמידים את האהבה הזאת לשפה העברית?
"התשובה שלי נחלקת לשני מישורים – מדעי ולאומי. במישור המדעי אני חושבת שזה תחום ידע מופלא, שנגרם לו עוול במידה רבה במערכת החינוך וגם בציבוריות. היום כולם נוהים אחרי מקצועות המדע והמתמטיקה, וראיית העולם הרחבה שיש במדע שלנו לא זוכה לכזאת אהדה, ולכן חשוב לי לחשוף את הציבור הרחב הצעיר, ולתת לו אפשרות להתאהב בעברית כמו שאני התאהבתי, אחרת נגזלת ממנו סוג של מתנה.
"במישור הלאומי אני חושבת שהדבר היחיד כמעט שנשאר מאחד ולא שנוי במחלוקת, הוא העברית. אנחנו הולכים ומאבדים קשרים רבים שהיו משותפים בעבר. אם ניקח למשל את התנ"ך, אז הדור השלי, החילוני והאתאיסטי, היה מחובר לתנ"ך, נהנה בשיעורים, היה מסוגל לקרוא תנ"ך. וכיום הכל נכנס לתוך מסגרת אחרת, של מאבקי דת, אמונה, לאומיות, ויש לי תחושה שהציבור החילוני הצעיר, אפילו איבד את התנ"ך, כי הוא נחשב למשהו ששייך לדתיים. אם המגמה הזאת חס וחלילה תחלחל גם לעברית, אני לא יודעת איזה מכנה משותף יישאר בין הקבוצות השונות כאן ובעולם, בכל הנוגע לישראל וליהדות. בעיניי זו שליחות לאומית, לבנות את המטריה הזאת, שיש לה אלמנטים יהודיים סביב העברית בארץ ובתפוצות, אבל יש לה מרכיבים משמעותיים ביותר בהיבט הלאומי, של החיים בישראל, של כל הקבוצות, העדות והדתות השונות. אני חושבת שגוף ממוסד כלשהו צריך לחבור אלינו, כי בעיניי זאת משימה לאומית".
מה את מקווה להשיג באמצעות האולימפיאדה? מה את מדמיינת?
"אני מדמיינת הרבה יותר ילדים שאוהבים את העברית, בלי קשר ללחץ מבחינת הבגרות, שחוגגים את יום העברית ואחר כך את הגמר, מתוך התלהבות שיש בה התבוננות מדעית. שיגלו משהו חדש על עצמם, הרי השפה היא אנחנו, היא כלי שמשתמשים בו בצורה לא מודעת. אני חולמת על אלפים שמשתתפים, בארץ ובעולם. הייתי גם שמחה מאוד לחתור להקמת מכון מחקר שמלווה את האולימפיאדה, לא כאירועי שיא בלבד, אלא להחדיר את רוח האולימפיאדה לתוכניות הלימודים להוראת עברית, כשפה ראשונה ושנייה בארץ וגם בתפוצות. ששיעורים ייפתחו לא ב-'מה היו שיעורי הבית', אלא 'הנה לכם חידה, עכשיו קחו רבע שעה לחשוב עליה'. זה יפתח את החשיבה של הילדים, לא רק את הידע, באופן שיכניס הרבה יותר עניין, גאווה, ואהבה לשפה".