אובדן של הורה הוא תמיד קשה, אבל כשמדובר באובדן טראומטי – כלומר, מוות פתאומי, אלים, או כזה שהילד היה עד לו – ההשפעה עלולה להיות הרבה יותר עמוקה ומשבשת. ילדים צעירים תלויים בהוריהם לא רק פיזית, אלא גם רגשית ופסיכולוגית, ולכן כאשר מתרחש אובדן טראומטי, הם נשארים בלי מערכת התמיכה הבסיסית ביותר שלהם. לעיתים, גם כשלא היו עדים ישירים לאירוע, עצם העובדה שהאובדן קרה בצורה פתאומית ובלתי צפויה, יוצרת טראומה.
ככל שהאירוע היה יותר מפתיע, בלתי מובן או קשה לעיכול – כך גם תגובות האבל יהיו מורכבות יותר, עם פוטנציאל להתפתחות סימפטומים של פוסט-טראומה. ילדים במצב כזה עלולים להרגיש מבולבלים, אבודים, מוצפים בפחד ותחושת חוסר אונים, והתגובה שלהם תהיה הרבה יותר חריפה לעומת אובדן "רגיל".
השלב ההתפתחותי והגיל שבו נמצא הילד משפיע עמוקות על האופן שבו הוא חווה, מבין ומגיב לאובדן. ילדים צעירים מאוד עדיין לא מבינים את מושג המוות באופן מלא, ולכן האובדן עשוי להיראות להם כמו היעלמות זמנית. תחילה תופיע תגובת שוק, אחריה חיפוש אחר ההורה, ובהמשך תחושות של ייאוש ובלבול. עם הזמן, חלק מהילדים מצליחים להסתגל למצב החדש, אבל אצל אחרים התגובה עשויה להישאר לאורך זמן ולהתבטא בנסיגה תפקודית ורגשית.
בגיל בית ספר (6–12), ילדים כבר מתחילים להבין את הסופיות של המוות, אבל לעיתים מאשימים את עצמם באובדן או חוששים שאובדן נוסף יקרה. רגשות אשמה וחרדה כלפי ההורה הנותר או כלפי עצמם אינם נדירים. בגיל ההתבגרות, תגובות האבל נעשות מורכבות עוד יותר – כולל פנטזיות על התאחדות עם ההורה המת, שעלולות לעורר מחשבות אובדניות, במיוחד אם הילד נשאר לבד בהתמודדותו.
איך בונים מחדש?
ההתמודדות עם אובדן טראומטי מורכבת במיוחד בשל הקשר ההדוק בין שני תהליכים מקבילים: תהליך האבל ותהליך עיבוד הטראומה. לא מעט פעמים הטראומה חוסמת את האפשרות להתחיל בתהליך אבל בריא – הזיכרונות הקשים, הפחדים, והתגובות הפיזיולוגיות שנלווים להם יוצרים מעין "קיפאון רגשי" שמונע מהילד להיפרד באמת ולהתחיל לבנות מחדש.
בנוסף, ילדים נוטים להימנע מכל דבר שיכול להזכיר להם את מה שקרה – גם מזיכרונות חיוביים על ההורה. לעיתים הדבר מוביל לניתוק רגשי כולל – לא רק מהכאב, אלא גם מהקשר שהיה, מהאהבה, ומהדמות שההורה ייצג.
אחת הדרכים לעקוף את החסימות הללו היא לפנות דרך הגוף – ויסות חושי, תנועתי ופיזי יכול לאפשר לילד לחזור לחוויה של שליטה, נינוחות וביטחון. יצירה, תנועה, מוזיקה, נשימות מודרכות – כל אלה הם שערים שדרכם ניתן להתחיל לגעת ברגש מבלי להציף. כשמתחזקת היכולת להכיל את התחושות – גם זיכרונות מורכבים יותר יכולים להיכנס לתוך הסיפור ולהשתלב בו.
איך מזהים את המצוקה של הילד?
ילדים שמתמודדים עם אובדן טראומטי לא תמיד יביעו את תחושותיהם באופן גלוי. לפעמים הם יבחרו להחביא את רגשותיהם, מתוך רצון להגן על הסביבה, לא להכביד או לא להיראות פגיעים. דווקא הילדים שנראים "חזקים", שממשיכים לתפקד או אינם בוכים – הם אלה שמצריכים תשומת לב מיוחדת.
חשוב להבין שההימנעות מהבעת רגשות יכולה להיות מנגנון הסתגלותי בטווח הקצר, אך אם אינה מקבלת ביטוי רגשי בטווח הארוך, היא עלולה להתפתח לכדי קושי רגשי עמוק. חשוב לבדוק האם הילד מצליח להתמודד גם ברובד הפנימי, לא רק לתפקד כלפי חוץ. תהליכים של בנייה מחודשת של זיכרונות ההורה, שימור המורשת שלו, עיבוד האירוע הקשה ותחושות האשמה או הכעס – הם חיוניים לבריאותו הנפשית של הילד לאורך זמן.
חשוב לציין כי האופן שבו התרחש האובדן משפיע על הדרך שבה הילד מבין את מה שקרה, ומעבד את החוויה. כאשר מדובר באובדן במלחמה, הילד עשוי לשמוע על גבורה, הקרבה ואלטרואיזם, מה שעוזר לעצב נרטיב חיובי יחסית. לעומת זאת, כאשר ההורה נהרג בפעולת איבה או כתוצאה מאלימות, התחושות עלולות להיות קשות בהרבה – הילד עשוי לראות בהורה קורבן חסר אונים, מה שמקשה על עיבוד החוויה ובניית נרטיב מחזק.
במקרים כאלה חשוב לסייע לילד לבנות נרטיב שבו ההורה מתואר כאדם אמיץ, מגונן, אדם שערכיו ניכרו גם ברגעים האחרונים. אם הילד חש כעס או תחושת נקמה – חשוב לתת מקום לרגשות אלה, אך גם להנחות אותו לעבר תפיסות מוסריות בונות, למשל שהפוגע ייענש על ידי החוק ולא באלימות. בנוסף, יש להדגיש את תמיכתם של אנשים טובים בסביבתו של הילד, כדי להחזיר לו את האמון בבני אדם ובעולם.
כדי שילד יוכל להתמודד באופן חיובי עם אובדן טראומטי ולפתח חוסן נפשי, הוא זקוק לסביבה תומכת, רגישה ונוכחת. בראש ובראשונה, חשוב שההורה הנותר – אם יש – יהיה פנוי רגשית וקשוב לצרכים של הילד. ככל שיחוזקו הקשרים הרגשיים בין ההורה הנותר לבין הילד, וככל שיתווספו דמויות משמעותיות נוספות למעגל התמיכה, כך יגבר הסיכוי שהילד ירגיש בטוח ומוגן למרות האובדן.
שמירה על שגרה, מסגרות מוכרות ותחושת שליטה על החיים – גם אם חלקית – תורמות רבות ליכולת ההתאוששות של הילד. חשוב גם לעודד את הילד להביע רגשות, לשאול שאלות ולדבר על מה שהוא חווה, בלי לשפוט אותו. כל הבעת רגש – גם כעס, עצב או אשמה – היא לגיטימית, ויש לתקף אותה.
לקהילה תפקיד חשוב במיוחד – להכיר בכאב, לתמוך, לקחת אחריות ולעזור להחזיר את תחושת הצדק והמשמעות לעולם של הילד. מסגרות חינוכיות וקהילתיות צריכות להיות ערות לתהליכי אבל של ילדים, וליצור מרחבים שמאפשרים שיח, שיתוף ותחושת שייכות.
האם יש דרך "נכונה" להתאבל?
כל ילד מתמודד עם אובדן בדרך שונה. הדרך תלויה באישיותו, בגילו, ברקע התרבותי, ובסביבה התומכת שסביבו. יש ילדים שיבטאו את רגשותיהם דרך דיבור, אחרים דרך יצירה, ציור או משחק. יש שיבטאו כאב דרך התנהגות מוחצנת – כעס, התפרצויות – ואחרים יתכנסו פנימה.
חשוב להכיר במגוון דרכי הביטוי ולא לצפות לתגובה מסוימת. תפקיד הסביבה הוא לאפשר מקום לכל דרך ביטוי, ולא לנסות לדחוק בילד "להתגבר" או "להמשיך הלאה". לכל ילד יש קצב משלו, והמטרה אינה למחוק את האבל – אלא לאפשר לו להתקיים לצד המשך החיים.
כאשר ילד מאבד הורה, האובדן הופך לחלק מההיסטוריה האישית שלו – אך לא חייב להפוך לזהות כולה. תהליך הבראה רגשי כולל מצד אחד שימור הקשר עם ההורה שנפטר – דרך זיכרונות, חפצים, שיחות, טקסים – ומצד שני, תמיכה בגיבוש זהות אישית נפרדת, שיש בה מקום לכוחות, לכישרונות ולחלומות של הילד עצמו.
עידוד הילד להכיר את הכוחות שבו, לחזק תחושת שליטה על חייו, לעסוק בתחומים שמעניקים לו תחושת הצלחה וביטוי עצמי – הם אמצעים חשובים בהקניית תחושת ערך. גם פיתוח חמלה עצמית, כלומר היכולת להרגיש בסדר גם כשכואב, היא מיומנות חשובה בדרך להשלמה עם עצמו.
המסר החשוב ביותר הוא שילד שהתייתם – גם בנסיבות טראומטיות – יכול לגדול ולהפוך למבוגר בריא, חזק, עם חוסן נפשי ויכולת לחיות חיים מלאים. מה שיאפשר זאת הוא לא רק התמיכה המיידית – אלא התמיכה המתמשכת לאורך שנים, מבוגרים שנשארים, רואים אותו, שואלים ומתעניינים.
לעיתים, גם לסביבה התומכת עצמה קשה להכיל את הכאב של הילד – לכן אין בושה לפנות לעזרה מקצועית. אנשי מקצוע יכולים לספק כלים, הכוונה ותמיכה גם למבוגרים בסביבת הילד. בנוסף, חשוב לזכור שהתפקיד של מסגרות כמו בית ספר, קהילה, תנועות נוער ומערכות הרווחה – הוא קריטי ביצירת תחושת שייכות, ערך ומשמעות – שהן הבסיס לבנייה מחדש של חיים לאחר האובדן.
פרופ' אסתר כהן היא פסיכולוגית מומחית בפסיכולוגיה קלינית של הילד, יוזמת גישת "טיפול בהורות מבוסס התקשרות", חוקרת ומדריכה, שהתמקדה בשנים האחרונות בהורות במצבי לחץ וטראומה.
ד"ר סיגל קני-פז היא עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת המרכז לשלום המשפחה בנתניה, מרצה בכירה ומדריכה מוסמכת, שמתמחה בטיפול בילדים ובני משפחות שנפגעו באלימות.