בשעה שש ושמונה עשרה דקות ביום שבת, 27 ביולי 2024, רקטה של חיזבאללה חתכה את השמיים מעל מג'דל שמס. שנים עשר ילדים נהרגו במקום, ארבעים נוספים נפצעו. בין הנרצחים הייתה אלמא פח'ר אלדין, בת 11 וחצי, שרק דקות לפני כן עדכנה את אמא שלה שהיא יוצאת עם חברים למגרש הכדורגל.
כשנה אחרי, נאילה פח'ר אלדין (39), אמא לריאן (14), אלמא ז"ל (11.5) ואליאן (10), מורה למתמטיקה בבית הספר היסודי בכפר, מספרת על רגעי הזוועה ועל הדרך בה הפכה את כאבה לשליחות של שלום. היא איבדה את בתה כשרקטה של חיזבאללה פגעה במגרש הכדורגל, ועתה היא משתפת בסיפורה של אלמא, ילדה מיוחדת ומלאת כישרונות, וכיצד הפכה את כאבה העמוק לתקווה. "היא כל הזמן כתבה 'על האדמה הזו שווה לחיות'", אומרת נאילה. "אנחנו לא מבקשים נקמה, רק שלום ואהבה".
"מאז שהיא נולדה קראתי לה נסיכה", מספרת נאילה. "אלמא הייתה ילדת סנדוויץ', חברה של אחיה הגדול וכמו אימא לאחיה הקטן. ילדה אהובה עם לב גדול ורוח מנהיגות מיוחדת. היא הייתה מצחיקה וחכמה, ודיברה ארבע שפות: ערבית, עברית, אנגלית וגרמנית".
נאילה מתארת ילדה מרובת כישרונות וחלומות. "היא רקדה, ניגנה, ציירה, שיחקה כדורסל וגם בתיאטרון. היא כל הזמן רשמה את המשפט בערבית: 'על האדמה הזו שווה לחיות'". לאלמא היו תוכניות רבות לעתיד. "אנחנו 'ביג פאנס' של באיירן מינכן וכל שנה אנחנו טסים לפחות פעמיים למשחק בגרמניה. אלמא החליטה ללמוד באוניברסיטת מינכן, בהמשך שינתה את דעתה ורצתה באוניברסיטת הרווארד כי בן דוד שלה לומד שם. היא חלמה להיות שחקנית מפורסמת בכדורסל וגם עורכת דין".
מעבר לכישרונות ולחלומות, נאילה מדגישה את הרגישות החברתית שאפיינה את בתה. "היא שנאה בריונות ופעלה בכל דרך. יצא לה להכיר במגרש ילדה בת שש שסבלה מבריונות, אלמא התקרבה אליה וקבעה איתה מפגש שבועי כדי לתמוך בה ולשמח אותה". אלמא אף יצרה סרטון וידאו על בריונות ועל הפצעים שזה גורם לילדים. "היא אהבה לעזור בבית להכין אוכל, לעבוד בגינה ולשחק עם האחים שלה".
הרגשתי שמשהו קרה, כאילו הרקטה נפלה בלב שלי
באותה שבת בבוקר, נאילה הספיקה להביא לאלמא ארוחת בוקר למיטה ולהעיר אותה בנשיקה. "תכננתי ללכת לחתונה של קרובת משפחה, אבל לא היה לי אנרגיה וחשק. אלמא אמרה שהיא רוצה לבוא איתי". בת 11 וחצי אבל כל הזמן צמודה לאמא שלה, נאילה שמחה ואמרה לה שתתכונן. "בסוף היא שינתה את דעתה. אמרתי לה שאני אלך רק לחצי שעה וכשאחזור נעשה משהו ביחד".
בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים אלמא עדכנה שהיא הולכת עם חברים למגרש הכדורגל. "אנחנו חיים בכפר קטן והילדים הולכים למגרש או לגינה, אין הרבה אופציות", מסבירה נאילה.
בזמן שנאילה הייתה בחתונה בבית שמשקיף על כל הכפר, היא ראתה בשעה שש ושמונה עשרה דקות התראה בנייד על אזעקה במג'דל שמס. הרקטה מייד נפלה ברעש חזק. "ראיתי את העפר והאבק בזמן שהרקטה נפלה ומייד התחלתי לבכות. עדיין לא ידענו איפה זה נפל אבל רצתי לכיוון האוטו שלי. הרגשתי שמשהו קרה, כאילו הרקטה נפלה בלב שלי".
בנה הבכור של נאילה, ריאן, התקשר לעדכן שהוא ואליאן במגרש ושהם בסדר, אבל אליאן רועד מפחד. "אמרתי להם שיישארו במקום ואני בדרך אליהם. שאלתי אותם אם ראו את אלמא והם אמרו שהיא בבית". נאילה התקשרה לבעלה איימן לעדכן אותו וניסתה להתקשר לאלמא לוודא שהיא בסדר. "אלמא שחקנית כדורסל ולרוב הולכת לשחק באולם הספורט. באופן נדיר הולכת למגרש כדורגל. זה גורל".
ראיתי את המלאך שלי ישנה והפנים שלה היו מאירות
נאילה המשיכה לנסות ליצור איתה קשר וחזרה לבית לחפש אותה. "קיוויתי לשמוע את הקול שלה אומר לי 'אימא אני פה'. אני מחפשת אותה בכל הבית וממשיכה לבכות". כשהלכה לעבר המגרש, היא נתקלה במראות קשים. "המון פצועים, כמו סרט רע. בזווית העין ראיתי את איימן". היא פנתה לשוטר ואמרה שהיא מחפשת את הילדה שלה, בת 11 עם עיניים ירוקות ובגובה מטר ושני סנטימטרים. השוטר אמר שאין בין ההרוגים בנות.
באחת הפעמים שנאילה ניסתה להתקשר הקו היה תפוס. "הייתה לי הקלה אבל הלב אמר משהו אחר, כי אני יודעת שלפני כולם, היא תתקשר אליי". אחד מקרובי המשפחה הציע לנאילה לחפש את אלמא בבית החולים. היא חיפשה בחדרי בית החולים ואמרה שהיא מוכנה לכל מצב רק שיתנו לה להחזיק לה את היד ולתת לה נשיקה.
"ירדנו לקומה הראשונה, ושם ראיתי את המלאך שלי ישנה והפנים שלה היו מאירות", היא מספרת על הרגעים בהם נפרדה מאלמא. "אמרתי לה שאני מקווה שאלוהים ישלח לה הורים מיוחדים כמוה, עכשיו כשהיא ממשיכה את השליחות שלה במקום אחר. ישבתי לידה בוכה, חיבקתי ונישקתי אותה".
בדיעבד הבינה נאילה שכשראתה את איימן בזווית העין, גופתה של אלמא הייתה סמוכה אליו, אך היא לא ראתה אותה. "הוא הגיע למגרש לפניי וניסה לאתר עוד רופא שיבדוק אם יש סיכוי לחייה", היא מספרת. "כשראיתי אותו לרגע עומד מול האמבולנס חשבתי שהוא עוזר לחברים מהקהילה. לא חשבתי לרגע שהוא עומד חסר אונים מול אמבולנס מלא בגופות. אלוהים רצה שאקבל את הבשורה בהדרגה".
היא הייתה החברה הכי טובה שלי, כמו אחותי הקטנה
לאחר מותה של אלמא, נאילה קיבלה מידע מחבריה שעזר לה לחבר את הפאזל לגבי השעה האחרונה בחייה. "כמה אנשים ראו אותה מחייכת. בדרך לאולם הספורט היא קפצה לסופרמרקט, ראתה חברות בדרך שחיבקו אותה ולא ידעו שזה יהיה החיבוק האחרון". אלמא וחברותיה קנו גלידה ואכלו בגינה. כשאלמא נכנסה למגרש, בניה ריאן ואליאן כבר יצאו ולכן לא פגשו אותה. "ואז נפל הטיל. אלמא ושתי חברותיה, איזיל נשאת איוב וויניס אדהם ספדי, נהרגו במקום. אנחנו חיים פה בשקט ברמת הגולן. לא היה לנו מקרה כזה, לאבד שבעה ילדים. זה היה גורל".
נאילה משתפת בסימני פרידה רבים שאלמא השאירה לה חודשים ספורים לפני מותה. "יום אחד בארבע בבוקר היא שלחה הודעה וכתבה: 'את אחלה אימא בעולם והכי יפה בעולם. תודה על החיים היפים, אני אוהבת אותך מיליון ומודה שאת אימא שלי'". המשפחה הספיקה לטייל ביחד במינכן עשרة ימים לפני האירוע הטרגי. "כשנכנסנו למלון היא ביקשה להיות איתי בחדר לשבוע. היו לנו שיחות בלילה, כאילו זה היה טיול פרידה".
הקשר ביניהן לדבריה היה הרבה מעבר ליחסי אם ובת. "היא הייתה החברה שלי, כמו אחותי הקטנה. היינו משתפות אחת את השנייה בהמון דברים. היא כל הזמן דאגה לי והייתה ישנה לידי. רק ממבט יכולתי להבין מה קורה איתה".
בסוף מי שמשלם את המחיר הם האזרחים
נאילה כואבת את העובדה שאלמא ושאר הילדים שנהרגו היו קורבנות במלחמה שהם לא צד בה. "היום אנחנו שגרירי שלום", אומרת נאילה. "איבדנו את הילדים שלנו בגלל רקטה של חיזבאללה ולא ביקשנו נקמה. אנחנו לא רוצים שעוד ילדים יסבלו, אלא מבקשים רק שלום ואהבה".
היא מוסיפה כי תושבי האזור לא ציפו שאסון כזה יקרה אצלם. "אפילו לא ביקשו מאיתנו להתפנות, אף אחד לא הזהיר אותנו. אני מקבלת את גורלי ויש חטופים שאני מתפללת לשלומם. בסוף מי שמשלם את המחיר הם האזרחים".
לדבריה, הכאב על המוות של הילדים ממג'דל שמס איחד קצוות שונים באוכלוסייה. "באו לנחם אותנו מכל העולם, מקנדה ודרום אפריקה, בשם האנושיות. אלמא חלמה להיות בארץ שאין בה מלחמה. היא לא פחדה מרקטות. באותו יום היא אמרה לאחים שלה: אתם מפחדים מרקטה? כי אני לא מפחדת".
בשנה האחרונה, היא מספרת, לקחה חופשה ללא תשלום מעבודתה כדי לפנות זמן לאבל, לעצמה ולילדיה. "אנחנו משפחה חזקה ויש לנו תמיכה רחבה, אבל אנחנו גם נותנים מקום לכאב", אומרת נאילה. "אני נכנסת לחדר שלה, מרגישה את הנשמה שלה, מדברת איתה וכותבת לה, מנציחה אותה – שתלנו גינה במטע שלנו ונטענו עץ זית על שמה, אלמא גינת השלום. אני עושה מעשים טובים למענה".
נאילה הזמינה את חבריה של אלמא ליום הולדתה. "הם התפללו בחדרה ונתתי לכל אחד מתנה מאלמא. זה היה כמו תהליך ריפוי". את העצב שלה, היא אומרת, הפכה לכוח ואת האסון לתקווה. "היא חסרה לנו בכל דקה בחיינו. היא השאירה לנו מלא זיכרונות מזהב שנוכל לחיות עליהם עד סוף חיינו".
נאילה מדגישה שהאמונה נותנת לה כוח להתמודד עם האובדן הטרגי. "כל דבר בחיים קורה מסיבה מסוימת, אפילו שאני לא מבינה את זה. כנראה שלאלמא יש שליחות בעולם. היא כל הזמן איתי, ואני מנציחה אותה בדרך שהייתה רוצה. נתנו לה את כל מה שיכולנו לתת, אהבה וחיים טובים. אני יודעת שאלוהים היה יכול לקחת את שלושתם אבל השאיר לי את שני הבנים".