בשנים האחרונות נעשה הדיון סביב מופעי הזיקוקים ביום העצמאות לנושא ציבורי ער. לא מעט מבקשים לצמצם או לבטל את הזיקוקים לחלוטין בשל השפעתם על אוכלוסיות רגישות, ובעיקר בשל אנשים בכל הגילים הסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית בעקבות המלחמות והאירועים הביטחוניים שחוו במהלך שנות קיומה של המדינה. אך בתוך כל השיח החשוב הזה, יש קול אחד שפחות מקבל פוקוס – קול הילדים.
עבור לא מעט ילדים, מופע הזיקוקים הוא חלק בלתי נפרד מהקסם של יום העצמאות: הצבעים, האורות והקולות באוויר יוצרים עבורם רגע של פליאה והתרגשות. עם זאת, אותם רעשים – חזקים, פתאומיים ובלתי צפויים – עלולים גם לגרום למצוקה אצל ילדים הסובלים מרגישות לרעש, מחרדות, ואף מתסמונת פוסט-טראומתית בעקבות אירועים טראומטיים שחוו. אומנם גם בעבר ידעה המדינה תקופות של אזעקות, אך בשנה וחצי האחרונות כמעט כל הילדים בארץ חוו רמות אחרות של אזעקות, קולות נפץ, ריצות למקלטים ושגרה של חוסר ודאות, ויש אף ילדים שחוו טראומות מוחשיות יותר.
גם אם לא אובחנו באופן רשמי עם תסמונת פוסט-טראומתית, חלק מהילדים נמצאים במצב של דריכות, חוששים מהאזעקה הבאה ומתקשים להכיל הפתעות פתאומיות. ילדים אלו עלולים לחוות תגובות חרדה דווקא בלב חגיגות יום העצמאות. חשוב להבין: סימפטומים של חרדה אצל ילדים כתגובה לרעשים עזים אינם "דרמה" או "פינוק", אלא תגובה טבעית של מערכת העצבים למצבים שנתפסים כסכנה.
במצבים של סטרס מתמשך – כמו מלחמות, אזעקות או סכנות אחרות – מערכת העצבים של הילד עשויה להישאר במצב כוננות ולא "להיכבות" באמת. הילד נשאר דרוך, וכל גירוי עלול להיתפס כאיום פוטנציאלי, גם אם בפועל אינו מסוכן. רעש חזק, כמו של זיקוקים, עלול להפעיל את "אזעקת הסכנה" הפנימית, המזכירה חוויות כמו מתקפת טילים, פיצוץ סמוך או אירוע ביטחוני. במצב כזה, לא משנה כמה תסבירו לו ש"זה רק זיקוק" או "זו בסך הכל חגיגה" – הגוף שלו מגיב כאילו עליו להילחם, לברוח או לקפוא במקום.
תגובת חרדה אצל ילדים עלולה להתבטא בקוצר נשימה, רעד, בכי בלתי נשלט, קיפאון או אפילו תגובה אגרסיבית. הורה עשוי להיות מופתע מעוצמת התגובה, אך חשוב להבין זאת מראש: הילד לא בוחר לפחד – הגוף שלו מזהה סכנה אמיתית מבחינתו, גם אם במציאות אין סכנה.
איך תדעו אם הילד שלכם עלול להגיב בצורה קשה לזיקוקים?
לא תמיד קל לזהות מראש שילד עשוי להגיב ברגישות יתר לרעשי נפץ, במיוחד כשמדובר בילדים צעירים או בילדים שמתקשים לבטא את רגשותיהם במילים. עם זאת, קיימים סימנים מקדימים שיכולים להעיד על קושי.
תופעה מוכרת של רגישות לרעש מתבטאת בכך שהילד מכסה את האוזניים בזמן רעש, קופץ בבהלה מצלילים פתאומיים כמו דלת נטרקת או אזעקת רכב, או מתלונן לעיתים קרובות על כאבי ראש כשהוא נמצא בסביבה רועשת. ילדים אלו מתקשים לא פעם להתמודד עם זיקוקים ולעיתים אף נמנעים מהם. גם ילד שלא הראה רגישות כזו בעבר עלול לפתח אותה בעקבות חוויות טראומטיות, ולהביע מצוקה בדרכים שונות: הימנעות מיציאה מהבית, התקפי בכי או זעם, קשיי שינה או התכנסות.
חשוב להבין: גם אם הסימפטומים אינם מובנים מיד, הם אינם מצביעים על חולשה – אלא על תגובה לחוויית סכנה. אם יש ספק, במיוחד השנה, עדיף לבחור בפעילות משפחתית שקטה יותר או לצפות בזיקוקים ממרחק בטוח, עם פחות עומס חושי. זו אינה פשרה – זו הגנה.
ומה לעשות אם הילד חווה הצפה רגשית במהלך האירוע?
במצב כזה, הדבר החשוב ביותר הוא להגיב ברגישות ובהבנה ולא בבהלה. כדאי להתרחק מההמולה ולחפש מרחב שקט שבו הילד יוכל להירגע. חשוב לבדוק מה הכי עוזר לילד להירגע – חיבוק, נשימות עמוקות ואיטיות, הסחת דעת, או טכניקה אחרת המתאימה לו.
לעיתים מילים מחזקות יכולות לעזור, למשל: "זה באמת היה חזק ומבהיל. מותר לך להרגיש ככה. אתה לא לבד". גם אם כהורים אתם מופתעים מעוצמת התגובה, יש להימנע מאמירות ביקורתיות כמו "אבל רצית לבוא" או "אתה מגזים". אמירות כאלה עלולות להעמיק את תחושת הבושה והבלבול של הילד.
לעיתים, לאחר שהאירוע נגמר, שיחה פתוחה יכולה לעזור לילד לעבד את החוויה, לחזק את תחושת השליטה שלו, ולבנות חוסן להמשך. עם זאת, אם המצוקה נמשכת או מחריפה, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בתחום בריאות הנפש.
כי כן – גם שמחה צריכה להיות רגישה. הרי עצמאות אמיתית של ילד היא לא רק היכולת להניף דגל קטן, אלא היכולת להרגיש בטוח, בגוף ובנפש.