הסדרה "התבגרות" (Adolescence בהפקת נטפליקס), מסעירה בשבועות האחרונים אנשי חינוך והורים, הישג לא קטן ביחס לכך שכולנו נמצאים גם ככה בסערה על בסיס שגרתי. בקצרה, מדובר בסיפור על נער בן 13, תלמיד חטיבת ביניים באנגליה, החשוד ברצח תלמידה. הסדרה מציגה באופן נוקב ואפקטיבי את התהום הפעורה בין בני נוער ומבוגרים ואת המציאות הטרגית שהיא מייצרת.
בתוך גלריית המבוגרים שאנו פוגשים בארבעת פרקי הסדרה, החל מהשוטרים הקפדנים, דרך ההורים האומללים שמתייסרים באופן בלתי נסבל, המורות והמורים המותשים בבית הספר הבריטי שדומה יותר לגולאג עם עניבות, וכלה בפסיכולוגית החרוצה שנשלחת למתקן הכליאה שבו מוחזק הנער, אין ולו קצה קצהו של זכר לדמותם של מדריך או מדריכה, לדמותה של מחנכת או של מורה, או אפילו מבוגר משמעותי מיטיב כלשהו שנקלע לאזור במקרה.
אלא שלא מדובר רק בדמות חסרה, אלא יותר מכך, מדובר על איכות מסוימת של מפגש בין מבוגרים לילדים, שהיעדרה המוחלט היא למעשה הקרקע שעליה צומחת הטרגדיה המתמשכת שנפרשת לפנינו. בין דלתות סגורות בבתים נורמטיביים ואימוג'ים פוגעניים באינסטגרם מתבשלות להן פגיעה, השפלה ואלימות, ואף אחד לא יודע, אף אחד לא מכיר או אפילו מדבר את השפה. גר בארץ נוכרייה.
חשוב להדגיש. ממש אין צורך להקצין ולהוסיף עוד חרדה ואשמה להורים ולמחנכות ולמחנכים במציאות הישראלית הנתונה. כולנו כבר מעבר לקצה גם ככה. אם המוטיב המערער של הסדרה יגרום לתוספת חשדות, מעקב ובילוש אחרי הילדים ולוויתור על שארית הניסיון לפגוש אותם באמת ואת עולמם, הדבר רק יעמיק את התהום ויחריף את הכאב. לא צריך עוד דוגמאות ועוד זעזוע. המציאות החברתית הבלתי נסבלת, היומיומית, פה אצלנו, זועקת בכל הזדמנות, והניסיון לתת לזעקה הזו את אתם מענים מוכרים ושחוקים חייב להשתנות. הוא נכשל שוב ושוב. אם כן, מה אנו צריכים? מה הילדים צריכים? (ולמה לא ללכת אל החדר שלהם או אל הפינה בחצר בית הספר ולשאול אותם מדי פעם? יכול להיות שזה יפתיע).
גם בתוך המציאות הסופר מטורללת וכאוטית שאנו כלואים בתוכה, נדמה שברור לכולנו לגמרי מה המשמעות של יד חמה שמושטת לילד. זוהי איננה קלישאה או אגדה דמיונית על חינוך והדרכה. זוהי בשום אופן לא גדולה בלתי אפשרית, אלא פשוט מקצועיות חינוכית ראויה שנתמכת באנושיות וערכים. חברה מסוגלת ליצור, ללמד ולתמוך במחנכות ומדריכים כאלו, להתעקש שהם יהיו קיימים ובעיקר לתת להם לעבוד. ככה פשוט.
אלא שהמציאות האנטי חברתית, האינפנטילית, הממסדית וההישגית שוללת שוב ושוב את היסודות החינוכיים החיוניים הללו, את אומנות ההדרכה ואת יכולת התקיימותה בפועל, ולכל היותר מאפשרת לה לשרוד במרחב ה"עיניים הנוצצות" של צעירים ומתנדבים. אם מישהו רוצה להדריך באופן הזה, בבקשה, על חשבון זמנו הפרטי. ובבתי הספר? בכיף, לכו אל עולמם של הילדים, ללא שעות, תמיכה, ליווי ומקום לשתף בו את כל מה שתפגשו בו, עד שתוך שבוע הסיפורים יציפו אותכם לחלוטין. לכן, למרות השפעתה האנושית העצומה, אין להדרכה כזו מקום במציאות היום. אין לה שפה, אין לה ייצוג ואין לה לובי. זאת, אל מול ההזדקקות הנואשת של ילדים ובני נוער למדריך ומדריכה כאלו, למחנך, שכדברי מרטין בובר "יראה בהם את מי שהם יכולים להיעשות" וילך איתם את הדרך.
בעולם רווי סתירות ורדידות, ההזדקקות של ילדות וילדים למדריכ/ה משמעותיים שיראו ויכירו אותם ואת עולמם, ההזדקקות למבט מאשר ומעריך, כזה שיאיר וירחיב את האנושיות, החמלה והאמון, הבקשה לאותה הושטת יד, הם חיוניים כמו אוויר לנשימה. ובינתיים, במה המערכות עוסקות? ויכוחי אגו ויחסי ציבור, רדיפה אחרי שגרה דמיונית, הישגיות ולחץ. אין זמן. חייבים להספיק. את מה בדיוק חייבים להספיק? ומי יישאר כדי להספיק בכלל?
המציאות הישראלית שלנו רחוקה מלהיות סדרה בריטית. היא פצועה ומשתוללת ובמקביל מלאה במדריכים לכאורה ומדריכים מטעם שיש להם אג'נדה ברורה, לפעמים קיצונית, לאן יש להוביל ילדים ונוער. זוהי אינה הדרכה אלא אינדוקטרינציה והולכת שולל, וילדים ונוער עדיין נמשכים לקולות ודמויות כאלו משום שהן מעניקות תחושת בהירות מדומיינת ערך ושייכות, גם במחיר של שימוש, כוחנות וניצול. הדרכה אחרת, כזו שנאמנה קודם כל לאתיקה עמוקה של דיאלוג ושל בחירה, ועם זאת יודעת ליצור עם הילדים סיפורים ומציאות אחרת - אין כמעט בנמצא. והיא הדבר היחיד שעשוי לחולל הבדל ארוך טווח במה יהיה כאן.
מחנך, מדריך אמיתי, הולך אל הילדים, לא רק מחכה להם. הוא עושה את הצעד העדין, אל הדלת הסגורה, אל הרחוב, אל הפינה בקצה החצר, אל הטריטוריה והשפה שלהם. הוא לא מתפרץ אלא מתארח. לא מרצה ולא שולף מונולוגים ריקים, אלא מקשיב, מכיר, מתעניין ושואל - ובעיקר לומד לראות את העולם גם דרך עיני הילדים שהוא פוגש. הוא שותק הרבה, לא רק משום שזוהי חלק מאומנותו, אלא כי צריך לתת מקום כדי שמשהו אמיתי, רענן וחדש יצמח מתוך ההריסות של האמון בין ילדים למבוגרים. ולבסוף, הוא לא מרפה, הוא מופיע שוב, גם מחר, באותו מקום, הוא עקבי ונוכח.
דרך מבטו המאשר, הטוב, נוצרות דמויות אפשריות חדשות של ילדים וסיפורים אחרים וחדשים של ערך ושל משמעות. הוא שם, מושיט שוב ושוב יד, אל עבר עתיד שעדיין לא נוצר. הוא מאמין בכוחו של הדיאלוג ובכוחם של חניכיו לשנות את המציאות לטובה יותר. זהו המעשה הרדיקלי ביותר שהוא עושה - מאמין בעתיד אפשרי, ועם חניכיו, מספר ויוצר אותו.
מסיבות ברורות שכנעו אותנו שמורות ומדריכים כאלו קיימים רק באגדות, שהם תוצר של אישיות ייחודית וחד פעמית, שזה לא עניין מקצועי שניתן ללמוד וללמד אלא כישרון יוצא דופן. זוהי אחיזת עיניים, דיכוי וטיעון בלתי נסבל. הממסד, בניגוד גמור לעמדותיהם של מורות ומורים, מדריכים, הורים ולבטח ילדים, השקיע ומשקיע אלפי שעות הכשרה וסכומים אדירים במרחבים אחרים, במרדף עקר אחרי ציונים, הישגיות וחדשנות, רפורמות, בנהיה אחרי טרנדים חולפים (עכשיו גם ה-AI צורף לעדר עגלי הזהב של החינוך) - ואילו הדרכה, חינוך מבוסס קירבה ויחסים, פדגוגיה חברתית שלמה - כל אלו לא זוכות למקום ולא למרחב. הן נידונות להישאר באזור הדמדומים של החינוך.
בפועל, מדריכות ומדריכים, מחנכות ומחנכים כאלו אפשר לטפח ולהכשיר, להדריך וללמד. אפשר לעשות מקום רחב למלאכת ההדרכה ולפדגוגיה חברתית בתוך בתי ספר. יש דוגמאות מעולות לכך. התנועה הזו לא רק אפשרית אלא מחויבת, וצחוק הגורל הוא שאצל אנשי החינוך בשטח שוררת תמימות דעים מוחלטת לגבי הרצון לעסוק בתחום היחסים והקשרים החברתיים בין ילדים ובדילמות הערכיות העוצמתיות שמולם עומדים בני ובנות נוער כיום, ואנחנו איתם.
מדריכות ומדריכים, מורות ומורים הם היום רשת הביטחון האנושית האחרונה בחברה הישראלית. הדרך היחידה להעמיק את התקווה היא על ידי אמונה רדיקלית בקשר חינוכי אחר, בפדגוגיה חברתית שדרכה ייווצרו סיפורים חדשים, אפשריים שאולי יובילו להתבגרות אמיתית. בתוך כל הציניות, הרשע, הטמטום והחשד, חייבת להיות יד, מושטת אל עבר מציאות טובה יותר.