ילדים במלחמה: מילואים, אזעקות ומסיבות כיתה

הילדות הישראלית של שנת 2025 רחוקה מהחלום התמים שדמיינו עבור ילדינו. מספר שנים שבהן אירוע רודף אירוע בדמות מגפת הקורונה, סבבי לחימה תכופים, ומתחים פוליטיים. כל אלה יצרו מציאות שבה ילדים מתמודדים עם חוסר ודאות, פחד ואובדן תחושת ביטחון בסיסית. מחקר של המועצה הלאומית לשלום הילד (2023) מצא כי כ-60% מהילדים בישראל דיווחו על תסמיני חרדה או דיכאון קל בעקבות משברים לאומיים. חלד גדול מהם מפגינים התנהגויות כמו הסתגרות והיצמדות להורים. מחקר של האוניברסיטה העברית (2022) מצא כי ילדים ישראלים מגיל 7 ומעלה מפתחים מודעות חברתית ופוליטית מוקדמת בהשוואה לילדים במדינות מפותחות אחרות, אך הם גם נמצאים בסיכון גבוה יותר לחרדה מתמשכת.

לצד כל ההתמודדויות האלו נרקמת כאן בישראל ילדות חדשה: ילדות שיש בה גם חוסן, רגישות לאחר, ויכולת להתמודד עם מציאות מורכבת. כפי שאמר הפילוסוף היווני הרקליטוס: "לא ניתן להיכנס פעמיים לאותו נהר", והתכוון לכך שהשינויים התמידיים הם מהות הקיום שלנו. כך, גם חווית הילדות משתנה שינוי מהותי, ועם זאת מתבקש, על רקע אירועי התקופה והתמורות שהיא מביאה איתה.

הדימוי של ילדות כתקופה חסרת דאגות מושרש בתרבות המערבית. בסרט "פיטר פן" (1953) של דיסני, ארץ לעולם-לא היא מקום שבו ילדים משחקים ללא דאגות, מתעופפים בחופשיות ולעולם אינם גדלים – תמונה שמגלמת את האידיאל הרומנטי של ילדות כגן עדן אבוד. אך בישראל של ימינו, ילדים נחשפים מוקדם מדי לשיחות על צבא וביטחון, חדשות מדאיגות המעוררות פחדים, ודיונים מעל ראשם על המצב הפוליטי. אך במקום להתרפק על מה שהיה, נוכל כהורים לעצב מחדש את תפקידנו: לא רק להגן, אלא להעצים, ללוות, ולגלות את הכוחות שנולדים אצלנו ואצל הילדים שלנו.

התפקיד ההורי אינו לשחזר ילדות אידיאלית, אלא לעזור לילדים לנווט את המציאות הנוכחית ולהתמודד עימה. במקום להילחם בחוסר הוודאות, עלינו ללמד את ילדינו להכיל אותה, לחשוב עליה, ולגלות מה עוזר להם להתמודד איתה. כך למשל, נועה, בת ה-11, סיפרה לי אחרי תקופה של אזעקות שהיא רוצה לארגן "מסיבת שמחה" קטנה בחצר ביתה עבור הכיתה. היא רצתה לעודד את חבריה, ובמיוחד את חברתה הטובה, שהיתה מודאגת ועצובה כי אביה היה במילואים תקופה ממושכת. בכיתה של נועה לומד גם ילד שקרוב משפחה שלו היה חטוף בעזה וילדי הכיתה היו מעורבים במאבק להשבתו. ההורים של נועה תמכו ביוזמה ועזרו לה להוציאה לפועל. הם סיפרו שהמפגש המשמעותי עזר לנועה ולחברים להרגיש מחוברים ושמחים למרות התקופה הקשה. סיפור זה ממחיש כיצד ילדים יכולים למצוא את הדרך הייחודית שלהם כדי להתמודד עם מה שקורה מסביב ולחוש חיבור ומשמעות שיעזרו להם לתפקד.

הכלת רגשות ככלי לפיתוח החוסן הרגשי

פיתוח היכולת להכיל בתוכנו רגשות סותרים הוא כלי מרכזי לבניית חוסן נפשי. מחקר של אוניברסיטת הרווארד (2021) מצא כי ילדים המסוגלים לחוות שמחה לצד פחד, או עצב לצד תקווה, מפתחים עמידות פסיכולוגית גבוהה יותר. בישראל, שבה אזעקות עשויות לקטוע משחק או מפגש חברתי, היכולת הזו חשובה מאוד. כהורים, אנו יכולים לעודד זאת על ידי שאלות כמו: "מה הרגשת כשחזרת לשחק אחרי שהאזעקה נגמרה?" או "מה עוד הרגשת חוץ מפחד?".

לדוגמה, רם, בן 10, סיפר במפגש הטיפולי לאחר תקופה של אזעקות תכופות שהוא "גם מפחד מהרעש של האזעקות, גם נלחץ כי צריך להספיק לרוץ למרחב המוגן בבניין, וגם עצוב על מה שהוא מפסיד (הלימודים והחוגים לא היו סדירים באותה תקופה), אך שהוא גם שמח כי המשפחה מבלה יותר זמן יחד במרחב המוגן, וההורים חוזרים מהעבודה יותר מוקדם ומשחקים איתו". ההכרה ברגשות המגוונים האלה עזרה לו להרגיש פחות מוצף, להביט פנימה לתוכו, לנסח מה הוא מרגיש ולבטא זאת.

אנחנו יכולים ללמד את ילדינו להתיידד עם רגשות קשים, לא רק לשכוח אותם או להסיח את הדעת מהם. אנחנו יכולים גם ללמד את הילדים להכיר בכך שרגשות הם מורכבים ושאפשר להרגיש כל מיני דברים ביחד, גם אם הם נראים סותרים. לא צריך לבחור. המיומנות הזאת תפתח אצלם גמישות רגשית, ראייה רחבה של המציאות, יכולת להבין מורכבות בחיים, ויכולת להכיל רגשות שלהם ושל אחרים.

בתוך הקושי, ילדינו מגלים לעיתים עוצמות מפתיעות. מחקר של מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל (2023) מצא כי כ-65% מהילדים שחוו משברים לאומיים בישראל הפגינו התנהגויות פרו-חברתיות, כמו תמיכה בחברים או עזרה לבני משפחה. מחקר של אוניברסיטת תל אביב (2023) מצא כי מעשים פרו-חברתיים מגבירים את תחושת השייכות של ילדים בסביבה בלתי יציבה.

כהורים, אנו יכולים לעודד זאת על ידי שאלות כמו: "מי היה שמח לקבל ממך עזרה השבוע?" או "יש לך רעיון קטן שיכול לשמח מישהו?". חשוב שנשים לב לרגעים שבהם ילדינו מבקשים לתרום לאחרים ונחזק אותם. משפט כמו "ראיתי איך הרגעת את אחיך הקטן – אני ממש גאה בך" משמש כמראה שמשקפת לילד את כוחותיו. עלינו לעזור לילדינו לראות את עצמם כמי שמסוגלים להגיב באומץ ובחמלה, ולראות גם את צרכיו של האחר ולא רק את הצרכים שלהם עצמם. כך יחוו את עצמם כמי שיכולים להתמודד גם עם מצבים מורכבים, להתארגן בתוכם ולתפקד, ואף לתמוך באחרים שזקוקים להם, מה שייתן להם תחושת עוצמה ומסוגלות.

תיווך במקום הגנה

הדילמה ההורית – האם להגן על ילדים מהמציאות או לחשוף אותם אליה – מלווה מאז ומתמיד את ההיסטוריה האנושית. הסרט "החיים יפים" מציג באופן פיוטי, מצחיק ומרגש אב שהופך את מחנה הריכוז למשחק עבור בנו כדי להגן עליו מפני הזוועות. בסרט, כמו בסרט, האב מצליח לעשות זאת, ומגשים בכוחותיו המרשימים את הפנטזיה של כולנו לשמור על ילדינו תמימים ומאושרים, אך ברור כי במציאות של מלחמת העולם השנייה הורים לא הצליחו להגן על ילדיהם מהמציאות הנוראה, אף שמאוד רצו וניסו.

עם זאת, מחקר של יד ושם (2019) מצא כי ילדים שקיבלו הסברים כנים, מותאמי גיל, על המציאות, הראו חוסן נפשי גבוה יותר מאלה שהגנו עליהם יתר על המידה. בישראל של היום, ילדים מחוברים למסכים, שומעים שיחות ברחוב ובבית, ומשתתפים בדיונים בכיתה. ניסיון ליצור עבורם "בועה מוגנת" שתסתיר את המציאות עלול להגביר בלבול וחרדה וליצור פער בין מה שהם מרגישים ובין מה שההורים מוכנים לדבר איתם עליו. תיווך כן הוא המפתח. לדוגמה, לאחר אירוע ביטחוני, הורה יכול לשאול: "מה שמעת על מה שקרה?" ולאחר מכן להסביר את המצב במילים פשוטות, תוך מתן מקום לרגשות הילד. מחקר של האגודה הישראלית לפסיכולוגיה (2022) מראה כי גישה זו מחזקת את תחושת השליטה של הילד ומפחיתה חרדה.

מעבר לתרומה, חיבור חברתי הוא מקור חיוני לחוסן בתקופות משבר. ילדים שמפתחים קשרים משמעותיים עם חברים, משפחה, או קהילה, מרגישים פחות מבודדים ויותר נתמכים. מחקר של אוניברסיטת חיפה (2022) מצא כי פעילויות חברתיות, כמו מפגשים עם חברים או השתתפות בחוגים, מפחיתות תסמיני חרדה בקרב ילדים בתקופות מתח. כהורים, אנו יכולים לעודד ילדים לפגוש חברים, להשתתף בפעילויות קבוצתיות, או ליצור קשרים חדשים.

לדוגמה, רן, ילד בן 9, שלא אהב ספורט, הרגיש בודד ולא מחובר לבנים בכיתתו שהעדיפו לשחק כדורגל בהפסקות. הוא הצטרף בעת המלחמה לחוג תיאטרון שבו העלו מחזות, דיברו על רגשות ופחדים בתיווך המדריך, ונפגשו לפעמים אחר הצהריים בבתי הילדים לפעילות חברתית. רן סיפר לי שעכשיו הוא מרגיש "פחות לבד" כי מצא חברים שחלקו איתו תחביב משותף. עידוד קשרים כאלה עוזר לילדים לבנות רשת תמיכה שמלווה אותם גם בזמנים קשים.

לפני שבוע, לאחר אזעקה בעיר, יצאתי לטייל עם הכלבה שלי. ברחוב ראיתי שני ילדים, כבני 9, אולי אחים, אולי חברים, רצים זה לעבר זה משני קצוות הרחוב, כנראה לאחר שיצאו ממרחבים מוגנים שונים. הם התחבקו חיבוק ארוך ועמוק, ואז המשיכו ללכת יחד בשתיקה, יד ביד. הרגע הזה היה מרגש כל כך – תזכורת לכך שגם בתוך מתח ופחד, ילדים מסוגלים ליצור חיבור שמרפא. במקום להסתגר או להראות כאילו לא אכפת להם, הם מצאו זה את זה, הביעו בחופשיות את רגשותיהם, והמתח הפך לגשר של קרבה. הילדים האלה הראו את יכולתם לסיים אירוע מלחיץ ולעשות ממנו מעבר גמיש אל חיבור של תמיכה וחום.

אולי לא נוכל להשיב לילדינו את הילדות שחלמנו עבורם – זו של משחק חסר דאגות ותום אין סופי. אך אנו יכולים ללוות אותם בהיווצרה של ילדות חדשה, שבה הם לומדים להכיל רגשות מורכבים, לגלות כוחות פנימיים, ולבנות סביבם קהילה חברתית ומשפחתית תומכת. בואו נהיה שותפים אמיצים במסע הזה לא מתוך רצון לגונן, אלא מתוך אמונה ביכולתם של ילדינו לגדול, ליצור ולהאיר את העולם, גם בתקופות חשוכות.