חמש הטעויות שאנחנו עושים עם הילדים שלנו

כולנו רוצים להיות הורים טובים ולגדל ילדים שמחים ובטוחים. אבל לפעמים, בלי להרגיש, אנחנו נכנסים למלכודות שמרחיקות אותם מאיתנו – כמו להקשות או לדרוש מהם להתבגר מהר מדי. חשוב להבין שהדרך הטובה ביותר ליצור קשר אמיתי עם הילדים היא דרך הקשבה, אמפתיה ואהבה. אז מה לא לעשות ומה כן? 

1. נאבקים עם הילדים שלנו: מאיימים, צועקים, מענישים. זו הטעות הנפוצה ביותר בהורות שלנו ואנחנו עושים אותה כי לא למדנו משהו אחר. בבתים שגדלנו בהם האמינו שאם ישתמשו בהיררכיה ובכך שהחזק הוא השולט והמנהיג של הבית הילדים יישרו קו ויתאימו את עצמם למשמעת הנוקשה שהייתה אז. בפועל הדבר רק גורם לילדים שלנו להסתיר מאיתנו, לשקר לנו, לפחד מאיתנו וזה לא מה שאנחנו רוצים במערכת היחסים בינינו לבין הילדים שלנו. נכון, אולי התוצאה מושגת לטווח הקצר אך לטווח הארוך אנחנו מלמדים את הילדים שלנו בדרך הזאת שיש להם שני מצבים שהם יכולים להיות בהם - החזקים, אלו שתמיד מנצחים או החלשים - אלו שתמיד מפסידים. אנחנו גם יכולים לגדל באופן זה ילדים בריונים או ההיפך, ילדים נגררים. הילדים לא יכולים לשאת את דרך החינוך הזאת, הם מרגישים שאנחנו נגדם, לא בעדם, שאנחנו כועסים עליהם במקום לאהוב אותם. כשאנחנו נאבקים עם הילדים שלנו אנחנו בעצם נאבקים עם עצמנו, עם הפחדים שלנו, עם החשש שלנו, עם הפנטזיות שלנו על איך הילדים שלנו "אמורים להיות".
   מה אפשר לעשות במקום? לבדוק מה מפעיל אותנו, אם הכעס שלנו הוא על הילדים שלנו במקום עלינו, אם זה עובד לנו. נסו לראות את הילדים בעיניים טובות, רכות וחומלות, ונסו להפוך כל התנהגות "מעצבנת" שלהם לבקשה לאהבה ולקרבה.
2. רוצים שהילדים שלנו יתבגרו: מרגע הלידה יש לנו משאלה כמוסה שהם יגדלו, יתבגרו, יבינו, יכילו, יהיו מאופקים, מווסתים, אחראיים, שלא ישקרו, שלא יהיו שטותניקים - שיהיו מבוגרים. ראיתי בסופר אבא שילד בן 3 הלך אחריו והוא דורש ממנו שיפסיק לבכות. אנחנו לוקחים בטעות לילדים שלנו את הילדות שלהם מהר מדי, מוקדם מדי, לא יודעים מה לעשות כשהם נשכבים על הרצפה, מתבכיינים, מקטרים או מפחדים. אנחנו דוחקים בהם להיות כבר מבוגרים מגיל צעיר. המשמעות היא ילד מפונק, מתבכיין, מתפרע, טורק דלתות, כי הוא מרגיש לא רצוי, לא אהוב, שאי אפשר להכיל אותו ככה. הוא לומד להתעלם מהרגשות הקשים שלו, לומד להתאפק, לא לשתף במה שעובר עליו, לא לבקש עזרה, כי זה ל"חלשים" או ל"קטנים".
   מה אפשר לעשות? לקבל ולאהוב את הילדים שלנו כמו שהם. להכיל את רגעי הקושי, לנסות להיכנס לעולמם ולתת להם אהבה דווקא במקומות שהכי קשה להם.
3. שמים להם גבולות באופן נוקשה ומרחיק: כמעט כל ההורים חושבים ומרגישם שאם הם יקשיחו את העמדות שלהם ויהיו יותר סמכותיים, יציבו יותר גבולות, יעמידו במקום את הילדים שלהם - זה מה שיעזור להם לפתור קשיים בתוך הבית. הורים כאלה בדרך כלל בילדותם גדלו בבית שהו הגבולות היו נוקשים ונאכפו בתקיפות. הם לא הצליחו לזכות בקרבה ואהבה של ההורים שלהם. שלא תטעו, הצבת גבולות פנימיים ואישיים גם לילדים שלנו היא מאד חשובה, אך חלק מההורים חושבים שכל ההתנהגויות ה"לא מקובלות" של הילדים שלנו ייפתרו באמצעות גבולות, תקיפות, נוקשות וריחוק, בעוד ההיפך הוא הנכון. הילד מבקש בדרך זו להיות כמה שיותר קרוב אליכם.
   מה אפשר לעשות במקום? הסירו מגננות ומחסומים ביניכם ובין הילדים שלכם, לימדו להיות הורים מנהיגים ומובילים והנחילו בצורה רגועה ומווסתת את הדברים שחשובים לכם בבית. היו פתוחים וסקרנים לשמוע מה הם גם מבקשים שיהיה בתוך הבית שלהם. הציבו גבולות בצורה רגישה ואוהבת, בשבילם אנחנו החיבור העמוק ביותר לחיים שלהם וזה מה שהם מבקשים - חיבור.
4. מתעלמים מההתנהגות של הילד: לא מעט מדריכות הורים אומרות להורים להתעלם מההתנהגות של הילד עד שהיא תיעלם, אך ההיפך הוא הנכון. ילדים לא יודעים לעשות את ההפרדה בין ה"אני העצמי" שלהם לבין ההתנהגות שלהם. אם ילד צועק, מרביץ לאחיו, מסתגר בחדר, הפסיק ללכת לבית ספר, מתעלם ממה שאתם מבקשים - הוא רעב לאהבה וקרבה. כרגע הוא מרגיש דחוי, נטוש, לא אהוב. כשאנחנו מתעלמים מההתנהגות של הילד שלנו אנחנו בעצם מתעלמים מהילד שלנו עצמו. הוא חווה נטישה ודחייה ואינו יכול לעזור לעצמו שם, לכן הוא מגביר את הצורך שלו בכם, מגדיל את ההתנהגות שמקפיצה אותנו, ואנחנו נשארים מתוסכלים בלי יכולת אמיתית לעזור לילדים שלנו.
   מה אפשר לעשות במקום? שבו איתם בקושי, לטפו אותם ותאהבו אותם, בדיוק ברגעים האלו הם צריכים אתכם יותר מתמיד. אל תשפטו אותם, אל תבקרו אותם, תנו להם את התחושה שהם הכי אנושיים בעולם, גם ברגעים האלו.
5. משליכים חלקים ילדיים על הילדים שלנו: חלק גדול מההורים לא יודעים אך הטעות הכי גדולה שלנו היא להשליך חלקים ילדיים על הילדים שלנו. ומה זה אומר? הנזקקות שלנו מהילדים שלנו נמצאת בתוך החלקים הלא מודעים שלנו. הרצון שיעריכו אותנו, שיקשיבו לנו, שיראו כמה קשה לנו, שיעזרו לנו, שיתמכו בנו, שיתחשבו בנו. אלו הם חלקים של ילדים. צרכים של מבוגרים שלא קיבלו מזון רגשי טוב דיו ישליכו את מה שלא קיבלו מההורים שלהם על הילדים שלהם. כלומר, בהתנהגויות של הילדים שלנו אנחנו פתאום נחווה את מה שחווינו מול ההורים שלנו, ואז אנחנו נדרוש מהם דברים שלא מתאימים בכלל לילדים, ונתנהג כנמו ילדים קטנים בעצמנו. נחשוב שהם לא מעריכים אותנו, עושים לנו דווקא, שאנחנו שקופים בבית שלנו, שהם הם בודקים אותנו, שאנחנו צודקים בכל מה שאנחנו אומרים. כל החוויה הזאת שאנחנו מרגישים היא חוויה שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות שלנו והיא אינה קשורה לילדים שלנו. 
   מה אפשר לעשות במקום? לזהות את הרגעים שבהם אנחנו הופכים להיות ילדים בעצמנו, לנסות להפריד את מסע החיים שלנו ואת מה שאנחנו חווינו בילדות למה שאנחנו מחנכים ומאמינים בתוך הבית שלנו. להיות מווסתים ומכילים מול הילדים שלנו. כך גם הם ילמדו ויסות רגשי.