הבמה במועדון הבארבי בתל אביב היתה מלאה השבוע מצלילי מוזיקה, צחוק ורגש, כשבית הספר בית אקשטיין ציין עשור ליוזמה המוזיקלית הייחודית שלו. בערב הלהקות השנתי, הופיעו תלמידים מ-24 בתי הספר השונים של הרשת – מוסדות חינוך המיועדים לתלמידים עם לקויות למידה מורכבות, קשיים נפשיים ורגשיים, ותלמידים על הרצף בתפקודים שונים מכל רחבי הארץ.
המופע, שנבנה לאורך השנה כולה בליווי מורים ומטפלים בכל אחד מבתי הספר, נחשב לאחד מהאירועים המרכזיים בקהילת החינוך המיוחד –בעיקר בזכות הסיפורים שנושאים עימם המשתתפים. גם השנה, ניצבו על הבמה ילדים ובני נוער שלא תמיד הצליחו לבטא את עצמם במסגרות אחרות - והפעם, עשו זאת בעוצמה. בין הלהקות שהופיעו היו להקת תיכון בית אקשטיין יד רמב"ם שביצע את "Feeling Good" עם הרכב של 12 נגנים וזמרים מבית הספר.
"זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו מבין אותי"
טל זהר דוד, מורה למוזיקה, כתיבה ויצירה בתיכון לאומנויות בית-אקשטיין יד-רמב”ם, המיועד לבני נוער בכיתות י’ עד גיל 21 עם קשיים נפשיים ורגשיים, איננה מסתירה את ההיסטוריה האישית שלה אלא להפך היא רואה בכך יתרון ועוצמה. היא עצמה חוותה משברים רגשיים בגיל ההתבגרות, והמוזיקה, לדבריה, היתה המפלט: "אני זוכרת את עצמי בגיל 13-14, יושבת לבד עם דיסק של פינק פלויד, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו מבין אותי, בלי לדבר איתי", היא משתפת. המוזיקה, היא אומרת, לא רק אפשרה לה להרגיש – היא גם הצילה אותה. "לי לא היה למי לפנות, או עם מי לדבר - היום אני משתדלת להיות בדיוק הדמות הזו עבור התלמידים שלי: זו שמאמינה בהם גם כשקשה, ושומעת את הקול שלהם גם כשהוא שקט".
במהלך השנה זהר מנחה בבית הספר הרכבים מוזיקליים וכתיבה יוצרת, ומעודדת תלמידים לפרק רגשות לשורות, ולתרגם מחשבות ללחנים. "יש המון רגעים במהלך השנה שאני מרגישה את התחושה הזו. זה קורה במהלך חזרות, כשפתאום תלמידה, שפעם ניגנה בלי ווליום, משמיעה לי סולו שהיא עבדה עליו ותופיע איתו, או כשאני עובדת עם תלמידה על שיר מקורי מבריק שכתבה – אנו מעצבות, מעבדות, והתוצאה מדהימה, וכשתלמיד שלפני כמה שנים לא הצליח להחזיק מעמד בחזרה של 45 דקות – נמצא היום 6 שעות בחדר מוזיקה, בונה בעצמו עיבודים לשירים שאנחנו עובדים עליהם ומופיע בכל אירוע שמתאפשר לו".
לדבריה, לא מעט פעמים הם מרימים מופע פואטרי סלאם של קבוצת הכתיבה בהנחייתה. "חלקם מעולם לא הסכימו לשתף קטעים מקוריים, בטח שלא לקרוא אותם מול קהל – מהפחד שילעגו להם, והיום הם מופיעים ומציגים בגאווה מול בית ספר שלם שצופה מהופנט במופע. יש עוד כל כך הרבה רגעים. אני חווה את זה כל יום ומודה על הזכות הענקית שניתנה לי לעבוד עם נערות ונערים כל כך מוכשרים, רגישים, וכל כך עוצמתיים ומיוחדים".
"הכתיבה – זו הדרך שלי לדבר בלי לצעוק"
דניאל מרגלית, תלמיד בית הספר שלוקח חלק כבר כמה שנים בלהקה של טל, מנגן על כמעט כל כלי אפשרי – אל כשהוא נשאל מהם הרגעים הוא מרגיש הכי מחובר לעצמו, הוא מדבר דווקא על הכתיבה. "כתבתי קצת לפני שהגעתי לבית הספר, והשיעורים עם טל נתנו לי לגיטימציה לשבת לבד עם המחשבות ולשפוך אותן. זה יוצא כשיר", הוא אומר.
לדבריו, המוזיקה היא הדרך היחידה למלא את הראש במשהו אחר. "כשאני בהתקף של מחשבות שלא מפסיקות – מוזיקה זו הדרך היחידה שאני מצליח להירגע איתה. לפעמים זה שיר ישן משנות ה-50, לפעמים מטאל כבד – אבל זו תמיד מוזיקה". המטרה שלו, הוא אומר, היא לגרום למי ששומע את המוזיקה "לשים את עצמו בנעליים שלי. לא חייבים להבין בדיוק מה אני מרגיש, אלא רק לנסות".
גם אופיר מורדוך, בן 17, פסנתרן ומעבד מוזיקלי בהרכב של בית הספר, מספר שהמוזיקה תמיד היתה שם. בגיל צעיר הוא החל לסבול מחרדה חברתית, והנגינה, לדבריו, היתה המקום שבו לא היה צריך לדבר. "המוזיקה נתנה לי מקום בטוח. שם אני יכול להיות בדיוק מי שאני – וזה נדיר". השיר שהכי חיבר אותו לרגש לאחרונה היה "Bohemian Rhapsody" של להקת קווין, שאותו ביצע עם ההרכב. "היצירה הזו מורכבת ומלאה ברבדים, כמו מה שאני מרגיש לפעמים. כשהצלחתי לנגן ולעבד אותה, הרגשתי שאני מבטא משהו עמוק, בלי לומר מילה. גם ברמה האישית, גם מוזיקלית – זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הרגשתי באמת חלק ממשהו. אני לומד לא רק מוזיקה – אני לומד איך להשתלב".
"מוזיקה יכולה להיות הרבה מעבר לחומר לימוד"
"מופע הלהקות של בית אקשטיין איננו תחרות, ואיש לא מכתיר זוכים – אבל נדמה שהרווח כאן עמוק יותר. כל תלמיד שעולה על הבמה, כל מורה שמכוון גיטרה, כל שיר מקורי שנכתב במהלך השנה – הוא עדות לכך שמוזיקה יכולה להיות הרבה מעבר לחומר לימוד. היא יכולה להיות בית, מפלט, גשר – ואפילו התחלה חדשה" מסביר דניאל עוזיה, שמוביל את ערב הלהקות ומנהל תיכון בית אקשטיין יד רמב"ם. "אני רוצה שהתלמידים יידעו שיש להם ערך – גם אם הם לא ניגנו או כתבו היום, שהמוזיקה היא שלהם, תמיד. שהרגשות שלהם תקפים ושיש מי שמאמין בהם, גם כשהם עוד לא מאמינים בעצמם".