שמי סמי (שם בדוי, כל השמות שמורים במערכת), אבא בפרק ב' בחיי, לא נשוי. לשנינו יש ילדים מנישואינו הקודמים, וביחד אנחנו משפחה שמורכבת מאהבה, מורכבות, וניסיון לייצר בית בטוח ככל האפשר. בית אמיתי, כזה ששואף לתת תחושת שייכות גם כשלא תמיד הכול מסתדר. הסיפור שאני רוצה לספר כאן, הוא הסיפור של עמית, ילדה אחת שעברה יותר מדי, ועל הדרך האמיצה שעברנו יחד כהורים.
עמית נכנסה לחיינו בגיל 11. היא הייתה אז במצב רגשי מאוד קשה, אחרי שאיבדה את אמא שלה, ציפי, כשהייתה רק בת 9. עמית אומצה על ידי ציפי כתינוקת מבית יתומים באוקראינה בגיל שנתיים בערך, אולם לאחר כמה שנים ציפי נפטרה. אתם יכולים רק לדמיין מה עבר על הילדה הזו, כשמי שהיתה עבורה אמא ואבא, כבר לא בחייה. היא עברה כמה מסגרות ומשפחות, אבל הלב שלה נשבר בכל פעם מחדש. את הסיפור של עמית הכרנו כבדרך אגב, ומשפט שנאמר לנו מפיה "נשארתי לבד בעולם" הרטיט את הלב וידענו שאנחנו חייבים לנסות לצאת למסע הזה, קשה ככל שיהיה. לראות ילדה שכבשה אותך, ילדה שאמורה לשמוח, לחגוג, להיות ילדה כמו כל הילדים, לא מקבלת את זה בשל נסיבות חייה, זה כאב חד ועמוק. ידענו שאנחנו רוצים לתת לה הזדמנות לעתיד אחר ושתדע שהיא לא לבד בעולם.
אנחנו, שנינו הורים מנוסים, עם חמישה ילדים שגידלנו, ליווינו ואהבנו, הרגשנו שאנחנו יודעים מה זה בית, מה זו אהבה, ואיך בונים ביטחון. רק שכאן הבנו שבמצבה של עמית נוכל להיות רק עורף משפחתי עבורה, כשמרכז חייה יהיה בפנימייה. היא, כילדה קטנה שכבר עברה כל כך הרבה, היתה חסרת בטחון ואיבדה את אמונה באנשים סביבה, ולא יכלה לשאת יותר אכזבות. זה לא פשוט להכיר בכך שילדה שזקוקה לבית צריכה להשתלב במקום שאינו בית ומשפחה, אך בדיעבד זו היתה הבחירה הנכונה, ועמית הגיעה ממקום חסות זמני לפנימיית "בית הילדים הרי ירושלים" (לשעבר בני ברית).
חשוב לי להעביר כאן כדי שכל משפחה תדע מתי לבקש את העזרה, שצריך להודות שלפעמים המציאות שונה ממה שאנחנו מכירים, בטח לילדים שעברו כל כך הרבה בחייהם. כך, עמית עברה לפנימייה ואנו הוכרנו כמשפחה המלווה שלה. עמית החלה להגיע אלינו לחגים, לסופי שבוע ולחופש הגדול, ואנו היינו נוסעים אליה מדי שבוע בפנימייה. באופן הזה עמית השתלבה במשפחתנו באופן הדרגתי, ולמדנו להכיר אותה והיא אותנו.
ברור שלא הכל היה ורוד, היו עליות וירידות. לא הכל היה מושלם. אך לאורך כל הדרך נשארנו שם כהורים וכמשפחה. ליווינו, ביקרנו, התקשרנו, היינו בכל שיחת צוות, חגגנו כל צעד קטן. בפנימייה מצאנו שותפים. אנשים עם לב עצום, גבולות בריאים, הבנה עמוקה ובעיקר: תקווה. שם, עמית התחילה לבנות את עצמה מחדש. קיבלה כלים, תמיכה, סביבה עוטפת, ובעיקר מקום להיות בו מי שהיא. הזמן עבר וראינו איך עמית מתחילה לפרוח. לאט לאט נשרו ממנה שכבות ההגנה שעטפה סביבה, כמו קליפות בצל שנושרות ברוח חמה ואוהבת. הצוות ידע בדיוק מתי לגשת, מתי לאפשר, מתי פשוט להיות.
בגיל 15 הילדים בבית הילדים כבר עוברים למסגרות אחרות או הביתה, והזמן הבשיל עבור עמית לצאת שוב למשפחה והפעם לתמיד. היא הגיעה אלינו, ילדה אחרת מזו שנכנסה לפנימייה, עם חיוך גדול, עיניים בורקות, הרבה יותר אופטימית ובטוחה.
עם הגעתה אלינו, היא שובצה בבית הספר התיכון בעיר, וסיימה את הלימודים והבגרויות. לאורך השנים כמובן שהתמודדנו כמשפחה עם קשיי העבר, ידענו לפתור אותם ביחד ולהתפשר כשצריך. עמית התגייסה לצבא, וכיום, כמו כל הצעירים לאחר צבא, החלה לעבוד והיא מלצרית באחד מבתי הקפה בעיר וגרה איתנו. היא חלק מהבית כפי שתמיד קיוותה והתפללה. אני כותב את זה כי אולי אתם, שקוראים עכשיו, נמצאים בנקודה הזאת עם ילד ביולוגי או ילד שהגיע אליכם כאומנה, כמשפחה מלווה, או לאימוץ, ואולי אתם מרגישים שזה גדול עליכם, מרגישים אשמה, תסכול, אובדן דרך. אני רק רוצה להגיד: אתם לא לבד. המסע ההורי הוא ארוך, ואין בו קיצורי דרך. אין לנו את כל התשובות, ולכן כל כך חשוב להיעזר באנשי מקצוע. להקשיב. להתייעץ. לא לפתח ציפיות, אלא לצעוד צעד אחר צעד.
ולא פחות חשוב: לא לוותר על התקווה. אם יש משהו אחד שלמדתי זה שלפעמים, אהבה אמיתית היא לדעת לשחרר כדי לאפשר צמיחה. הפנימייה היתה הבית של עמית, והיום היא הבסיס שעליו היא עומדת. אני אסיר תודה לכל אחד ואחת מהצוות שם. בזכותם הרווחנו ילדה נוספת למשפחתנו.
השבוע, פנימיית "בית הילדים הרי ירושלים" (עמותה רשומה) יוצאת בקמפיין גיוס המונים, כדי להמשיך להיות העוגן עבור עשרות ילדים כמו עמית, שגם מובילה את הקמפיין.
94 ילדים בגילאי 6 עד 15 קוראים למקום הזה בית. הם לומדים, חיים, חולמים ובעיקר זקוקים למעטפת מקצועית, רגישה ולא מתפשרת שתאפשר גם להם לפרוח. אני, כאבא שהבת שלו היתה שם, יודע בדיוק מה המקום הזה עבור אותם ילדים.