קוראים לי ירדן פרידקובסקי, אני בן עוד מעט 13 מעמק חפר בארותיים.
כשהייתי בכיתה ג' העליתי סרטון ליוטיוב שרואים אותי רוקד בו והיו חבורת ילדים שלא ממש אהבה את הסרטון. היא חשבה שזה לא "גבר" להיות בן שרוקד. ולאט לאט בהדרגה כל בית הספר התחיל לדעת על זה. שכבה מתחתיי ושכבה מעליי וחצי שכבה שלי התחילו פשוט לעשות עלי סוג של חרם. השפילו אותי, הרביצו לי, קיללו אותי. זה היה פשוט שנתיים של גיהינום.
חברים לא ממש היו לי. כי לדעתי חברים זה בעצם מישהו שיעמוד לצידך גם ברגעים הקשים, מישהו שתמיד יהיה לצידך ולא יפחד גם בגלל המצב החברתי שלך. ולא היו לי כאלה. כן היו לפעמים כאלה שבאו מתוך רחמים ומתוך תחושה שאם המורה ותגיד 'מי עשה את החרם?', אז אני אצא בסדר. ילדים שקופים.
אז אחרי הרבה זמן, הרבה הרבה הרבה זמן של שתיקה ארוכה, הגעתי למאמנת אישית. היא העלתה לי את הביטחון העצמי ברמה של היה לי אומץ ללכת להגיד לילדים: "תקשיבו, משהו כאן לא בסדר. איך זה שמכיתה ג' עד כיתה ה' יש כאן ילד שמתעלמים ממנו ואף אחד לא עושה עם זה כלום?". פתאום אנשים הבינו מי אני, ראו אותי אחרי שנתיים שאף אחד לא ירק לכיוון שלי.
אני תמיד פוחד שיעשו עלי עוד פעם חרם. תמיד. כל דבר שאני עושה אני תמיד חושב שלוש פעמים ואז בוחן את זה עוד פעם. כל דבר אני מפחד איך הוא ישפיע על המצב החברתי שלי. בעצם אני עושה הכל נורא בשקט ונורא אסתטי. כאילו דברים, כמה שיותר קטן שאני יכול לעשות אותם, אני עושה אותם קטן, כי אני מפחד שזה למישהו יזיז ואז הוא יעשה עליי חרם, ואני יודע שזה לא יכול לקרות. אבל עדיין, יש לי משהו בתוכי. החור הזה בלב, הוא ממשיך להבהב.
אני כן כועס. לפעמים אני כועס. כשאני נזכר בזה אני כועס, אין מה לעשות. ואני כועס בלב ואני משתדל לא להראות את זה. זה מצב שאני לא אכעס על שטויות ואני לא אכעס על אנשים בגלל משהו שקרה לפני שנתיים. נכון, זה חרם וזה דבר גדול וקשה, אבל אני החלטתי. עשיתי החלטה עם עצמי שאני לא הולך לנטור טינה לאף אחד. כמו שנתנו לי הזדמנות חדשה, אני רוצה לתת גם לכל מי שרוצה הזדמנות חדשה אצלי.
**
בימוי: יעל רפופורט
צילום: דניאל בינסטד
עריכה: דנה אברמוביץ'
הפקה: ליהי פיין
עורך BOLD ודעות: ניב שטנדל
תודה לשושי פינוס - מאמנת אישית
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il