ליאת ואמיר יושבים מולי וארשת פניהם מודאגת וחרדה. בנם הבכור איתמר יעלה בעוד מספר שבועות לכיתה א' והם נאבקים במחשבות מדאיגות, שאותן הם משתדלים להסתיר מאיתמר. מעמידים פנים שהכל בסדר ושהדילמה היחידה העומדת בפניהם היא האם לקנות את התיק של נבחרת ברצלונה או של הפועל באר- שבע. השאלות שהם שואלים הן קשות, והתשובה להן אינה ידועה להם או לי: "איך יהיה לו בכיתה א'?"; "האם המורה תצליח להתחבר אליו?"; "מה יהיה אם הוא לא יצליח לעמוד בדרישות?"; "איך הוא יסתדר עם כל כך הרבה ילדים חדשים?"; "אם יהיה לו קשה מי ישמור עליו?"
״אנחנו כל הזמן מנסים לשכנע אותו לעבוד בחוברות שקנינו לו לחופש", הם מספרים, "אבל הוא לא רוצה. ממש לא מסוגל לשבת. איך הוא יצליח לשבת בכיתה במשך יום שלם? אולי הוא בכלל לא מוכן לכיתה א'?". ליאת ואמיר, כמו הורים רבים לילדים העולים לכיתה א', מתמודדים עם שלב מעבר התפתחותי משמעותי ומרגש המשפיע על המשפחה כולה ומחייב התארגנות מחודשת. כמו כל שלב התפתחותי, גם שלב התפתחותי זה טומן בחובו פוטנציאל לגדילה וצמיחה, יחד עם חששות, קשיים וסיכון למצב משברי. לכן הורים עשויים לחוות רגשות מעורבים ומבלבלים- שמחה, גאווה, התרגשות, התלהבות וסקרנות יחד עם מתח, דאגה ועצב.
כמו בכל תקופה של טלטלה רגשית, זיכרונות העבר עשויים להציף. חוויות וזיכרונות של ההורים מהתקופה בה היו הם תלמידי בית ספר עולים ועשויים להגביר את החרדה. לדוגמה, החרדה מכך שהילד יהיה בודד בהפסקות עשויה להיות קשורה לזיכרונות כואבים של ההורה של הפסקות ארוכות בהן הוא שוטט לבד ברחבת בית הספר. חרדה מכך שהילד לא יצליח לעמוד בדרישות הלימודיות עשויה להיות קשורה לזיכרונות ההורה על קשיים לימודיים שלו, של ילדיו האחרים או של בני משפחה אחרים. למול טשטוש הגבולות בין החוויות האישיות לחוויות הילד, חשוב לפתח מובחנות עצמית ולהיות מסוגלים לשאול את עצמנו מה ששייך לי (הזיכרונות והחוויות שלי) ובין מה ששייך לילד (הסיטואציה בה הוא נמצא, עולמו הפנימי).
סערת רגשות ובלבול לא מאפיינים רק את ההורים אלא גם את הילדים. בתקופת החופש הגדול דומה כי רובם עסוקים באירועי היום-יום ונראה כי המחשבה על העלייה לכיתה א' לא מעסיקה אותם. ההתרגשות לקראת כיתה א' מתחילה לחלחל לקראת סוף החופשה, כאשר רוב מהילדים מתחילים לעסוק בשאלות הקשורות להתארגנות ולהכנה לקראת המציאות החדשה "עם מי אני אלמד בכיתה?", "מי תהיה המורה שלי?", "מי יהיה איתי בהפסקה?". חלקם עסוקים בשאלות מטרידות שלפעמים הם חוששים לשתף בהן את המבוגרים. למשל: "מה יקרה אם אני לא אצליח להספיק להגיע לכיתה אחרי הצלצול?", "מה אם אני אלך לאיבוד ולא אמצא את הכיתה?", "מה אם הילדים הגדולים ירביצו לי או יצחקו עלי?", "אם אני לא אצליח המורה תכעס ותצעק עלי?"; "אם אני אצטרך לשירותים באמצע שיעור?"; "אם הילדים לא ירצו לשחק איתי?"; "אם אני אתגעגע לאמא וארצה ללכת הביתה?"; "אם אני ארצה לחזור לגן?".
הילדים, הנמצאים על סף מציאות חדשה ולא מוכרת, מושפעים מכל פיסת מידע שיכולה לצמצם את אי הוודאות. לעיתים המידע נמסר להם על ידי ילדים אחרים שמשתפים אותם מחוויותיהם השליליות מבית הספר ונהנים מאוד מהחרדה שהם מעוררים: "איזה מסכן שאתה מתחיל ללמוד בבית ספר. הכי כיף בגן".
מחקרים מראים כי קשיי הסתגלות במעבר לכיתה א' הם תופעה נורמטיבית ושכיחה. יש ילדים שמראים קשיים בימים הראשונים, אחרים רק לאחר שבוע שבועיים או אפילו לאחר החגים (כאשר ההתלהבות מהתיק והקלמר החדש דועכת וצריך לחזור לבית הספר אחרי חופשה ארוכה) ואחרים לא מראים כלל קשיי הסתגלות. קשיי הסתגלות יכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, בבית הספר או בבית: לדוגמה, קשיי פרידה ותלות, תוקפנות, קשיי ריכוז, הסתגרות, בכי, הרטבה, גמגום, דיבור ילדותי, סירוב ללכת לבית הספר, קשיי שינה, אי יצירת קשר עם המורה, קושי לקבל את ככלי ההתנהגות בבית הספר. חשוב להיות מודעים לכך שקשיי הסתגלות לרוב חולפים עם הזמן. מעקב אחרי הילדים המתקשים להסתגל לכיתה א' מגלה כי רוב הקשיים נעלמים ורוב הילדים מסתגלים בהצלחה לסביבתם החדשה. המקרים בהם קשיי ההסתגלות התעצמו היו אלו שבהם ההורים והסביבה הבית ספרית התקשו להתמודד עם תגובות הילד, להרגיע אותו ולתווך.
לפיכך, להורים יש תפקיד מרכזי בסיוע לילד להסתגל מהר ובקלות לכיתה א'. בחלק הבא אני רוצה להציע כמה עקרונות מרכזיים וכמה פעילויות שהורים יכולים לעשות לפני המעבר ובמהלכו על מנת לצמצם את קשיי ההסתגלות. כמובן שמדובר בהצעות בלבד ויש להתאים את הפעילות לילד ולשאלות המטרידות אותו.
יש מספר צעדים שניתן לנקוט לקראת המעבר לכיתה א':
צמצום תחושת אי הוודאות והחרדה מהלא מוכר . מתן מידע לגבי השינוי העומד להתרחש יכול לצמצם במידה רבה את תחושת אי הוודאות. המידע צריך להיות ברור וקונקרטי ומחובר לשאלות שמעסיקות את הילד. דרך טובה להעביר מידע היא ביקור בבית הספר לפני תחילת הלימודים. ביקור בכיתה, בשירותים, ברחבה, בחדר המורים, בכיתה של האחים הגדולים או של ילדים הקרובים לילד. קריאה משותפת של השלטים והבהרת תפקידי אנשי הצוות (לדוגמה, מזכירה, מנהלת, יועצת). כדאי לשחק משחקי ניחוש: נחש איפה אתה תשב, נחש במה תשחק בהפסקה, נחש איפה הכי תאהב לשחק. אפשר גם לתרגל השמעת קול של צלצול וכניסה מהירה לכיתה.
למה זה טוב?
ההיכרות עם המקום יכולה להפחית חרדות הקשורות בהגעה למקום זר ומאיים. משחקי הניחוש מאפשרים להשתמש בהומור ובמשחק ככלי להרגעה והפחתת חרדה ולאפשר לילד להעלות סוגיות נוספות שמטרידות אותו (לדוגמה: "אם אני יהיה בחלק הזה של החצר אני אספיק להגיע לכיתה מיד לאחר הצלצול?").
תיווך חברתי. לעודד את הילד/ה להיפגש עם חבר/ה מהכיתה בה ילמד בתקופת החופשה. לחשוב יחד איתו עם מי היה רוצה לחזק את הקשר ואיך ניתן לעשות זאת.
למה זה טוב?
צמצום תחושת הזרות וסיוע ליצירת תחושת שייכות. סיוע להתמודדות עם שאלות העשויות להטריד את הילד כגון "מה יהיה אם אף אחד לא ירצה לשבת לידי?", "מה יהיה אם אף אחד לא ירצה לשחק איתי?". תחושת הביטחון שיש מישהו שאפשר להיות איתו, עשויה להפחית חרדה.
העברת מסר של אופטימיות. ילדים מגיעים לעיתים לבית הספר לאחר שנחשפו לאמירות פסימיות של האחים או חברים. ראשית, חשוב לצמצם אמירות אלו ככל שניתן. שנית, כדי שילד ירצה ללכת לבית ספר חשוב לבדוק מה הציפיות שלו ולבחון אותן יחד איתו. לדוגמה: לילד שאומר שלא כיף בבית הספר כי הוא רואה את אחיו הגדול מתקשה בהכנת שעורי בית, חשוב להסביר כי בכיתה א' נותנים פחות שעורי בית. אפשר לעלעל יחד בספרי הלימוד ולראות שהמטלות יכולות להיות מעניינות ולא מורכבות מדי. חשוב להעביר מסר חיובי ואופטימי שלא יעורר תחושת חרדה ושלא יצור ציפיות לא מציאותיות- בבית ספר יש הזדמנות להכיר חברים חדשים, ללמוד לכתוב ולקרוא, לגדול ולהתפתח, להתחדש בדברים חדשים המסמלים גם את ההתחדשות הפנימית.
העברת מסר של נורמליזציה. להבהיר שכולם חוששים מהמעבר וזה בסדר גמור לפחד ולדאוג. חשוב שהילד לא ירגיש שהוא היחיד שחושש מתחילת הלימודים בכיתה א' ושזה ילדותי/לא בסדר. חשוב לא להיבהל אם לילד יש קשיי הסתגלות. יש להעביר לילד מסר מרגיע שמה שהוא חווה זה טבעי ונורמאלי, בלי להשתמש בביטויים שמעצימים את החריגות, לדוגמה, במקום לומר: "תראה איך כולם נפרדים יפה ורק אתה לא". אפשר להגיד "זה באמת קשה בהתחלה. אני מבינה אותך, גם לי היה קשה כשרק התחלתי ללמוד בכיתה א'". אפשר להזכיר לילד מקרים אחרים שהיה לו קשה והצליח להתמודד ולבדוק מה עזר לו אז ומה יכול לעזור לו עכשיו.
העברת מסר של ביטחון ביכולותיו של הילד. כאשר הילד מקבל מסר אמיתי שההורה סומך על יכולותיו להסתדר, חל תהליך של "נבואה שמגשימה את עצמה". תהליך זה קיבל חיזוק ממחקרים רבים שהצביעו על כך שילדים יכולים לשפר את הישגיהם ויכולותיהם באופן משמעותי אם הם חשים שהסביבה מאמינה שיש להם כישורים ויכולות גבוהות. הדבר נכון לצערנו גם בכיוון השלילי- כאשר ילד מקבל מסר באופן ישיר או עקיף כי הוא אינו מסוגל להתמודד, הוא אכן יפגין הישגים נמוכים וקשיי התמודדות.
העברת מסר של בטחון ואמון בבית הספר ובמורים. ילדים רגישים מאוד לתגובות המילוליות והלא מילוליות של הוריהם ובמצבי אי ודאות וחרדה הם פונים להוריהם כדי ללמוד כיצד להתמודד. כאשר ההורה חושש ולא סומך על המסגרת החינוכית והצוות הילד קולט זאת והחרדות שלו מתעצמים. לפיכך, חשוב שההורה יעביר מסר ברור שהוא שולח את הילד למקום טוב ובטוח וימנע משיחות בנוכחות הילד בהן מועברת ביקורת על בית הספר.
ומה עושים במהלך תקופת ההסתגלות לכיתה א'?
שיתוף פעולה בין ההורים ובית הספר.חשוב שההורה יעדכן את צוות בית הספר לגבי גורמים שיכולים להקשות על הילד את ההסתגלות: בעיות בריאותיות, קשיים חברתיים או לימודיים, משבר משפחתי שעימו הילד מתמודד במקביל למעבר לכיתה א'. היערכות מראש של ההורים והצוות והתערבות מהירה המבוצעת מיד עם הופעת הקושי מסייעת מאוד לצמצום הקושי ולמניעת הרחבתו לתחומים נוספים.
התארגנות משפחתית. תחילת שנת הלימודים מחייבת מעבר מהיר, של כל המשפחה, מחופשה לסדר יום חדש ואינטנסיבי. קביעת סדר היום וחלוקת תפקידים מאפשרת לילד מסגרת מוגדרת ומצמצמת את תחושת הבלבול. בסדר היום חשוב לפנות זמן לארוחת בוקר והתארגנות לקראת היציאה ליום הלימודים (נמצא קשר הדוק בין אכילת ארוחת בוקר מזינה לבין יכולת קשב וריכוז ולמידה); זמן להכנת שעורי בית ומקום מתאים לשם כך; זמן למשחק ופעילות פנאי; זמן להכנה לקראת יום הלימודים הבא. כדאי לתכנן את לוח זמנים עם כל בני המשפחה ולתלות אותו במקום נגיש המאפשר בדיקה מתמדת אם המשפחה מצליחה להתארגן לפיו.
ביסוס תקשורת בין ההורה לילד. לפנות זמן לשיחה ומשחק עם הילד ולבירור כיצד הוא מתמודד. יש להתאים זמן זה לצורך של הילד. ילדים רבים אינם נענים לשיחה כאשר אינם פנויים לכך (אפילו אם ההורה פנוי ומעוניין בכך). לדוגמה, הילד חוזר מבית הספר ונשאל- "איך היה בבית ספר?" הוא עונה- "כיף" ורץ לטלוויזיה לצפות בתוכנית האהובה עליו. זה בהחלט לא הזמן שמתאים לו לדבר. לעומת זאת, בארוחת הערב או לאחר המקלחת הוא יכול פתאום להתחיל לתאר מקרה שקרה בבית הספר. חשוב מאוד שההורה ינסה להתפנות להקשיב כאשר הילד מוכן לדבר. לעיתים זה בדיוק הזמן הכי פחות מתאים להורה ואז חשוב שיבהיר לילד כי כרגע הוא לא פנוי אולם חשוב לו לשמוע את הסיפור ולקבוע מתי ידברו על כך. כשהמועד שנקבע מגיע, ההורה יזכיר לילד מה היה הסיפור שהתחיל לספר.
הקשבה לילד. במהלך ההקשבה לדברי הילד חשוב לא להילחץ או לבטא ביקורת וכעס, גם אם הילד מספר על קשיים (עם התלמידים, המורים, בלימודים). כאשר לילד קשה מאד, הוא צריך הורים רגועים סמכותיים ושקטים, ולא חלשים, עצבניים ומבוהלים יחד איתו. הילד עוקב אחר תגובת ההורה וממנה הוא לומד האם המצב באמת קשה ומלחיץ? האם ניתן לסמוך על המורה, על הילדים? האם הוא נהג כפי שצריך? חשוב להרגיע את הילד, לעודד אותו ולהביע בטחון ואמון ביכולותיו להצליח להתמודד עם הסביבה החדשה. חשוב לא לנהל עבורו את החיים החברתיים והלימודיים, אלא לאפשר לו לפתח במיומנויות חברתיות ולימודיות הנדרשות כדי להשתלב ולהצליח בביה"ס. לבחון איתו אפשרויות שונות לפתרון והתמודדות עם הקושי, לבדוק מה יכול לעזור לו ומי בצוות בית הספר יכול לעזור.
לסיכום, כיתה א' היא תחילת הקריירה הלימודית של הילד ומעצבת במידה רבה את יחסו ללמידה ולעצמו כלומד ואת יחסו למערכת החינוך. כיתה א' היא גם תחילת הדרך שעושה המשפחה בליווי הילד בקריירה הלימודית של הילד ומאפשרת לבסס דפוסים של הרגלי למידה, הקשבה, סיוע ושיתוף פעולה. כמו בכל שלב התפתחותי, העלייה לכיתה א' מזמנת פוטנציאל לשינוי ולצמיחה יחד עם קשיי הסתגלות, החולפים ברוב המקרים. סיוע של ההורים יכול לצמצם במידה רבה את קשיי הסתגלות.
הכותבת היא ד"ר עדי מאנע, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת (מדריכה). מרצה בכירה במרכז האקדמי פרס. השירות הפסיכולוגי מרחבים.