מ', תלמידה בכיתה ד', עומדת במסדרון, מול דלת הכיתה הסגורה, השיעור כבר התחיל אבל היא חוששת להיכנס לכיתה. בשבוע שעבר היא לא הגיעה לבית הספר, קרובת משפחה שלה אומתה כחולת קורונה ומ' שנחשפה אליה, נאלצה ביחד עם כל משפחתה להיכנס לבידוד של שבוע. כעת היא חוששת להיכנס ולקבל תגובות מרושעות מחבריה, חוששת להיכנס ולגלות שכולם מפחדים להתקרב אליה, היא חשה עצמה אשמה ומבוהלת מפני שהיא לא יודעת למה לצפות ואיך עליה להתנהג.
הליצנית החינוכית ליפלייה, פוגשת אותה בדיוק שם, במסדרון. אחרי דיאלוג קצר בו מ' משתפת את ליפלייה בחששותיה, ליפלייה מקשיבה ברוב קשב ומציעה למ':
ליפלייה: "כשהמצב הוא כזה ולא ברור מה יהיה ...נראה לי שהכי טוב, זה פשוט לברוח"
מ': "לברוח?!"
ליפלייה :"כן ,בואי נברח מפה. כי לא בטוח מה יקרה, איך יקרה.. והכי טוב זה פשוט לברוח."
מ': "אני לא יכולה לברוח ליפלייה, נו באמת."
ליפלייה: "באמת? למה?"
מ': "כי אני לא רוצה לברוח. כבר רציתי לחזור לבית הספר!"
ליפלייה: "באמת? למה?"
מ': "נו ליפלייה, את לא מבינה כלום! כי התגעגעתי לחברות שלי וגם ללהיות כמו כולם בבית הספר ."
ליפלייה: "נכון, באמת אני לא מבינה כלום. צריך להסביר לי לאט לאט. למי הכי התגעגעת?"
מ' מתחילה לספר בגאווה לליפלייה על החברות שלה ועל איך התקשרו ושמרו עמה על קשר במהלך השבוע שלא הגיעה, היא מספרת גם על המחנכת שהתקשרה והתעניינה. לאט לאט היא נרגעת וגעגועים ממלאים את ליבה וראשה במקום החששות. כעת זה זמן טוב לחזור לדלת הסגורה.
הסיפור של מ' הוא דוגמא להשפעתו הגדולה של משבר הקורונה על החברה כולה ומערכת החינוך בפרט. השינויים התכופים וחוסר הוודאות איך שנת הלימודים תראה, בליווי דאגות, חששות ומתחים, יוצרים אקלים חינוכי מאתגר במיוחד, שמחייב טיפול. אחד הכלים המרכזיים העומדים לרשותנו הוא הומור, שיח וגמישות ובכלל זה שילוב של ליצנים חינוכיים בבתי הספר.
הליצנות החינוכית מביאה את אומנות המשחק וההומור לכותלי בית הספר כדי לשפר את הזהות העצמית, להפחית לחצים, וליצור תחושת שייכות. מדובר בתחום חדש אשר נולד בעקבות הצלחתו ותרומתו המוכחת של הליצנות הרפואית, שבמהלך השנים האחרונות השתלבה במערכת הבריאות ונהפכה לחלק בלתי נפרד ממנה. אותו דבר בדיוק נדרש מהליצנות החינוכית, בוודאי בשעת החירום בה אנו נמצאים – להיכנס לבתי הספר, לסייע במתן תחושת שייכות ובטחון לתלמידים ולצוותים החינוכיים ולקדם אקלים חינוכי שיעניק הבנה ותחושת התמצאות בשפה החדשה שנוצרה בעקבות משבר הקורונה. שפה שלא מתכווצת, כועסת, או מאשימה, אלא שפה שמכילה את הרגשות המבולבלים, את הקושי לחזור לשגרה, להתפצל לכיתה אחרת, הפסקות אחרות, קפסולות או לא קפסולות הכל אסור אבל גם מותר.
הליצנים החינוכיים יכולים להיות "מורי הנבוכים" בצעדים הראשונים בשגרה החדשה! מתוך התפקיד חסר התקדים של הליצן החינוכי בבית הספר (הוא לא תלמיד ולא מורה), הוא מסוגל להיכנס לכל סיטואציה ולהוות גשר עבור התלמיד\ה במציאות רוויית בלבול, לחץ וקונפליקטים. בעזרת שפת הבלבול והחייתה בהגיון חדש וקומי, ניתן ליהנות, להיות נוכחים ולהשתלב באופן מיטיב ורצוי.
לפיכך חשוב שמשרד החינוך והרשויות המקומיות ישלבו ליצנים חינוכיים בבתי הספר בשנת הלימודים הקרובה. דמות הליצן החינוכי תתן ביטוי לצרכים הרגשיים, החברתיים והלימודיים, העולים בתוך מערכת החינוך, באופן שתואם את רוח התקופה ואתגריה, כך שהם עשויים להיות אוזן קשבת ודמות משמעותית לתלמידים – בעזרת דיאלוג מבוסס הומור, אמפתיה, יצירתיות, העצמה וגמישות. בואו נפתח את שנת הלימודים תשפ''א עם נשימה עמוקה, חיוך שרואים גם מבעד למסכה ויכולת להכיל את העולם החדש שנוצר.
הכותבת היא ליצנית חינוכית וראש התכנית לליצנות חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים