"רציתי לכתוב ספר שלא יגרום לאף ילד או ילדה להרגיש חריגים"

בכל שנה רואים אור בישראל מאות ספרי ילדים. אם תבחנו אותי ותתנו לי לקרוא את כל הספרים, בלי שאראה מי המחבר, בלי שום בעיה אוכל לזהות את הספרים שכתבה שהם סמיט. הספרים שלה תמיד מקוריים, מבריקים, מצחיקים, חכמים, מעודדים חשיבה עצמאית, פרועים ומיוחדים. החודש ראה אור ספרה ה-29 - "ככה באתי לעולם", ספר שמסביר לילדים כיצד באים ילדים לעולם, ואם אתם מכירים את סמיט, אתם בוודאי יכולים להבין שלא מדובר בספר שגרתי.

בכל פעם כשיוצא ספר בנושא, אני מביטה בו משועממת ושואלת את עצמי "מה עוד אפשר לחדש? מה יש לספר שעוד לא סופר?", אבל הספר של סמיט לא דומה לשום ספר אחר בתחום ולמעשה מהרגע שראה אור אפשר להכריז עליו כספר המצטיין בנושא: "איך באים ילדים לעולם". זה מתחיל בסיפור המסגרת, מסיבת עיתונאים עם התינוק שזה עתה נולד, הוא זוכר הכל לפרטי פרטים ולכן יכול לשמש מקור מידע מהימן וישנה הבטחה לספר את כל האמת. זה ממשיך באיורים מופלאים שמצד אחד חושפים הכל ומצד שני לא גורמים לחוסר נוחות, והדבר הנפלא ביותר - ההבטחה ממומשת. בספר הזה תשמעו רק את האמת בתוספת הסבר על כל האפשרויות הקיימות כיום להבאת תינוק לעולם.

ההומור משולב בצורה עדינה ולא מפריע לעובדות. לפעמים מרוב שרוצים להצחיק מאבדים את הכיוון, וכאן סמיט עשתה עבודה מופלאה יחד עם המאיירת נעם וינר, לפי סוג האיור הילד יכול להבין מתי ניתן לו הסבר מדעי ומתי האיורים מניעים את עלילת הספר קדימה. בהקדמה לספר, נכתב להורים שהם לא חייבים לחשוף את כל המידע לילד אלא לפי הבשלות שלו, כבר בעמוד 21 בפינה השמאלית, ישנה הצעה לדלג לעמוד 28 לאלו שאין להם סבלנות לשמוע את כל הפרטים הקטנים...

השלב בו הורים צריכים לספר לילד שלהם איך באים ילדים לעולם, יכול להפוך בקלות רבה לחוויה מביכה, לא תמיד ההורה יודע כמה כדאי לחשוף ומתי, מצד שני הילדים גדלים מהר, אז כדאי מאד שמישהו אחראי יהיה זה שימסור להם את המידע. הספר של סמיט יעזור לצלוח את החוויה הזו בצורה קלילה, נעימה ומשעשעת. תפסתי את שהם סמיט לשיחה קלילה על הספר החדש ועל איך מתווכים נושא כל כך מורכב לילדים קטנים.

מאיפה הגיע הרעיון לכתוב ספר על איך באים ילדים לעולם, אף על פי ששוק הספרים מוצף בספרים בנושא?

"זה התחיל בדיוק מההצפה הזו שנסקרה בהרצאה מצוינת של תמר הוכשטטר בכנס 'הפנקס' לפני כמה שנים טובות. צפיתי בהרצאה ואמרתי לעצמי שמישהו מוכרח לכתוב ספר כזה שיהיה עדכני, רגיש, לא מביך, לא דידקטי ברוחו וכייפי, להורים וגם לילדים".

ומתי החלטת שאת תהיי המישהו הזה?

"יום אחד הבת הצעירה שלי שהייתה בכיתה ה' הודיעה שהיא התנדבה לארח פעולת בית של הצופים, מה שאומר שאנחנו, הוריה, לא מורשים לצאת מחדר השינה כדי לא לפדח. טוב, כשכולאים אותך עם גבר מושך בחדר עם מיטה, זה מיד מעלה לראש רעיונות, אבל הצופות היו מעברה השני של הדלת ואני לא אמא מפדחת. וכך פתאום, כסובלימציה לדבר עצמו, צץ לי הרעיון של התינוק המספר על לידתו ושל מסיבת העיתונאים וישבתי וכתבתי בשצף קצף את הטיוטה הראשונה. מאז עברו שנים וטיוטות ושינויים, גם בחיים".

אבל מאיפה הגיע הרעיון לזווית המגניבה והמרעננת שהתינוק הוא זה שמספר.

"הרעיון נולד בטבעיות מזה שהתינוק הוא בעל ניסיון שזה עתה עבר את כל התהליך. זה מגניב וגם – כך הרגשתי – מוריד את מפלס הדידקטיות וכובד הראש שנוצר הרבה פעמים כשמבוגרים מסבירים. התינוק מבאר את העניינים בצורה קלילה, ישירה, בלי בושה ומבוכה ובלי חפירות מיותרות, הוא הרי בן הדור החדש וקצר הרוח".

בהקדמה לספר נכתב שקבלת הערות מהפסיכולוגית רותי בן אפרת. האם היו דברים שהיא ביקשה לעדן? או לסגנן מחדש? מה הדגשים שהיא נתנה לך בעצם?

"טוב, פה קרה משהו מאוד לא ביי דה בוק. הטיוטה הראשונה נכתבה בלהט הרגע (ממש כמו שאנשים עושים ילדים בלי לקבל קודם לכן ייעוץ פסיכולוגי). אחר כך עבדתי על הטיוטות וכל הזמן שיניתי והוספתי וגרעתי, ואז הספר הוקפא כמו ביצית בגלל הקורונה והופשר וזו הייתה הזדמנות למבט מחודש. ושוב דברים השתנו, ובמשך כל הזמן הזה הרגשתי שבשביל כל האנשים זה ייראה כמו תצלום אולטראסאונד מטושטש ושיש רק שלוש נשים שרואות ומבינות את הנולד: העורכת יעל גובר, המאיירת נעם ווינר והמעצבת אורית רובינשטיין. בשביל כל השאר זה יראה קשקוש. בקיצור, רותי, להלן הפסיכולוגית, קיבלה טקסט ואיורים שכבר שויפו כל כך הרבה. ובכל זאת העברנו לה את זה בחיל ורעד כי כשפונים אל מומחה ומבקשים הערות, בדרך כלל מקבלים הערות, ואם פונים אל מומחה אחר מקבלים הערות אחרות ולפעמים סותרות, וצריך יושרה ואומץ להגיד: אני חותמת על זה כמו שזה".

ו... אני במתח. מה היא אמרה?

"רותי קראה ואמרה שלדעתה זה מאה אחוז. שהיא מעריכה שיש פסיכולוגיות שלא היו ממליצות להגיד פיפי, קקי ותינוק בנשימה אחת או לספר בהתנדבות שמבוגרים עושים סקס להנאתם ולא רק כדי להביא ילדים לעולם, אבל שבעיניה זה בסדר גמור. ואני הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליה כי אני מכירה אותה כאדם וכאמא ומעריכה את החכמה שלה, האחריות, האינטואיציה וגם את הנונקונפורמיזם וההומור. הומור ותווי תקן לא ממש הולכים יחד וההומור והשובבות שיש בספר הזה, לא היו שורדים אם איזה פסיכולוג יבש – וזהיר מדי - היה יושב לי על הראש. כמו שאמרו אימותינו: מי שלא מעיזה לא מתיזה".

אז בואי נדבר רגע על המידע שאת מעבירה בספר, גם בהקדמה השתמשת במונח "טו מאץ' אינפורמיישן". אז איך את יודעת מתי עוברים את הגבול? מה נחשב הגיוני לכתוב ומה לא? הרבה הורים מאד נבהלים מספרים חושפניים מידי.

"זה ממש עניין של אינטואיציה, בדיוק כמו כשמדברים עם ילדים. מרגישים את זה. בבית לפעמים הילדים אומרים לי די! ובהחלט טוב שיש לספר עורכת מבוגר-אחראית שאומרת לי מתי הבדיחות שלי עוברות את גבול הטעם הטוב (אבל עכשיו היא מודה שחבל שלא הצלחנו להכניס לספר כפולה של בנק הזרע. יש בזה המון פוטנציאל קומי)".

בעמוד 39 מופיע ציור של אישה שאומרת: "אני אם פונדקית, יש לי ילדים משלי אבל עכשיו אני מגדלת בבטן שלי תינוק של אנשים אחרים, כשהוא ייוולד אתן להם אותו. הם יהיו ההורים שלו". יש הרבה נשים שטוענות שפונדקאות היא ניצול של נשים עניות, וכאן בספר זה מוצג בצורה אולי שמחה מידי או פשוטה. תוכלי לספר על ההחלטה שלך להכניס את הנושא הזה לספר למרות הכל?

"פונדקאות היא נושא סבוך, והספקטרום של הניצול רחב, מניצול קשה של נשים עניות המורחקות ממשפחותיהן ומקבלות שכר לא הוגן על השימוש בגופן ועל המחיר שהן משלמות בגוף ובנפש, ועד נשים בעולם המערבי שמקבלות שכר הוגן ולעתים גם תחושת משמעות. בכל מקרה, הספר הזה מיועד לילדים, ולהם לא ניתנה הזכות לבחור האם להיוולד ובאיזו דרך. מעבר לזה, אלה ילדים רכים וזה לא הזמן להכניס לראשם הצעיר רגשי אשם שאסור שיהיו להם".

"חשוב היה לי לכתוב ספר שמכיל את כל צורות ההולדה, כדי ששום ילדה וילד לא ירגישו חריגים. לכן גם נבחר הביטוי 'הדרך הנפוצה', ולא 'הדרך הטבעית', להתעברות באמצעות יחסי מין. המילה 'טבעית' קיבלה בשנים האחרונות צביון של מילה הנושאת עמה מטען חיובי. וכך, מי שאינו מוליד או נולד באמצעות יחסי מין, עשוי להרגיש חריג. למעשה, כל מה שקורה בעולם ומציית לחוקי הטבע, לפיזיקה, הוא טבעי. יחסים הומוסקסואליים או לסביים הם טבעיים בדיוק כמו יחסי הטרו, וכל התאים המשפחתיים טבעיים, גם אם אינם נפוצים באותה המידה. חשוב לי שהמסרים האלה יועברו".

האיורים בספר מאד שמחים ומוסיפים לעניין. מעניין אותי לשמוע קצת על העבודה שלך מול המאיירת נעם וינר, נראה שהייתן חייבות לעבוד בשיתוף פעולה הדוק. זו הרבה עבודה.

"המון עבודה! ובעולם מושלם אולי היינו ממשיכות. כתבתי את זה כמו תסריט. מה אומרים, מה רואים, לפעמים גם באיזה סגנון לצייר: למשל, בסגנון ציורי ילדים – שמספק גיוון, קו חם והומוריסטי במקומות שספרים כאלה נופלים עם תרשימים אנטומיים קרים או פלסטיות פורנוגרפית. חלק מהבדיחות הוויזואליות נכתבו כהוראות תסריט (הזרעונים כשחיינים, המעבר במנהרת הנרתיק כמו כורה פחם קטן, המיקרופון של ערוץ היילודים) וחלק בקעו ממוחה היצירתי והקודח של המאיירת. בנוסף העיצוב בספר קריטי לארגון ולזרימה. רצינו מין בלגאן שמח – כי זה מה שקורה כשתינוק נוסף למשפחה – וזה לא היה מצליח בלי המעצבת אורית רובינשטיין שעמדה בכבוד באתגר הקשה שהוצב לה".

ככה באתי לעולם | כתבה: שהם סמיט / איירה: נעם וינר / ערכה: יעל גובר | הוצאת כנרת זמורה ביתן.