למי שלא מכיר, נועה רום היא אחת מסופרות הנוער האהובות בישראל. בספריה היא לא מפחדת לגעת בכל הנושאים המעסיקים בני נוער, והיא עושה זאת בחמלה ורגישות: יחסים מורכבים עם ההורים, מוות, קנאה, בדידות, חרם, חרדות, מחסור בכסף. שום נושא לא חומק מעיניה הרגישות.
בימים אלו יצא לאור הספר השלישי בסדרת - "חברות" בהוצאת כתר, "הביתה". מדובר בספר שעוסק בחברות, בסודות ובשקרים. נער ונערה שבאים מבתים מורכבים ונאלצים לתפקד בעצמם כמבוגרים, כדי להציל את עצמם ואת משפחתם. שקר גדול שמתפוצץ מאיים על החברות של ג'רי ונועם, ואולי לא? אולי דווקא מהאמת תגיע ההקלה?
נועה (46) היא כאמור סופרת נוער, עורכת ספרי ילדים, כתבת תרבות ופנאי. היא מתגוררת בנתניה ("מגיל חודש, ומתכוונת להישאר שם לנצח", היא מכריזה), ואמא לאורי בן ה-11. "אני אם יחידנית לילד, שכבר עוד מעט נער. אנחנו אוהבים לנהל שיחות מצחיקות, לא פשוטות, כיפיות. הוא פלא בעיניי".
את מרגישה שבזכותו את מחוברת יותר לעולם של בני הנוער?
"ברור שזה משפיע, אבל אני לא חושבת שצריך להיות אמא כדי להבין מה הנוער עובר. התחלתי לכתוב הרבה לפני שהוא נולד, זה לא שחור או לבן. כשהפכתי להיות אמא, כולם ציפו ממני לכתוב לילדים קטנים ואני לא הבנתי למה. אני אוהבת לכתוב לבני נוער בלי קשר להיותי אמא".
החיבור שלך לעולם הנוער חזק כל כך. רואים שאת יודעת על מה את כותבת.
"הנוער יודע לזהות כשסופר או סופרת מכירים את עולמו. היום גיל ההתבגרות מתחיל בגיל 10, לא ילדים ועדיין לא מבוגרים, שגדלים בעולם מורכב רגשית, חומרית ודיגיטלית. אני חיה את הדמויות ונלחמת עליהן ובטח שמחוברת לכל אחת מהן".
גם נועם וגם ג'רי, מהספר, מתפקדים כמבוגר האחראי במשפחתם ומשלמים על כך מחיר. מדוע בחרת להציג דווקא מצב כזה, של ילדים שתופסים את מקומם של ההורים?
"לצערי הרב, בלא מעט משפחות הילדים לוקחים אחריות על הבית. הסיבות שונות ומורכבות. לפעמים אין ברירה, כמו במקרה של נועם. לפעמים ההורים עובדים עד מאוחר, סומכים על הילדים שהתבגרו שיסתדרו, ועל זמן האיכות שיחכה להם בסוף השבוע. הם סומכים על כך שיש זמן, אבל אין. החיים קצרים. כל ילד צריך מבוגר אחראי שישים לו גבולות וישמע אותו. גם להורים בספר יש את ההתמודדות שלהם בחיים, וישנן לא מעט סצנות של עימותים. כל אחד רואה את הצד שלו ובטוח בצדקתו. צריך לדבר, להשמיע את הכאב. אחד המשפטים שנשמעו הכי הרבה בתקופת הקורונה הוא שההורים גילו מחדש את הילדים שלהם. לא צריך מגפה כדי להכיר את הילד שלך".
הדמויות בספרייך מאוד ריאליסטיות ואמינות. האם הן מבוססות על אנשים או סיפורים אמיתיים?
"כולן פרי דמיוני, אבל הן לא מנותקות מנערים ונערות שפגשתי לאורך חיי. אני לא חייתי את החיים שלהם, אבל אני לא גרה בבועה; אני פוגשת נערים ונערות מכל הארץ כשאני מרצה, אני תמיד עם אצבע על הדופק בכל הקשור לחיים של הנוער. כשהייתי קטנה הייתי ילדה מפונקת, חשבתי שבכל בית ההורים מתעניינים, שואלים, מכירים את החיים של ילדיהם. אני זוכרת שהגעתי לתיכון שהיה מרוחק מביתי וגיליתי משפחות אחרות, גיליתי שלא תמיד ברור שהאבא מעורב (ואנחנו מדברים על זמנים אחרים) ושהאמא יודעת את כל הסודות. בכל דמות, גם אם חייה שונים לחלוטין משלי, ישנן נקודות חיבור. אני שם בפחד על בריאות ההורים שלי, אני שם כשאני רוצה שמשפחתי תמיד תהיה מאוחדת".
את לא חוששת לעסוק בנושאים לא פשוטים, כמו מוות, קשיים כלכליים ומשפחות לא מתפקדות. איך באותה העת את מצליחה לעשות זאת בעדינות ומבלי לזעזע את הקוראים?
"החיים לא פשוטים. נקודה. לא צריך לזעזע את הקוראים בתיאורים קשים. מי שחווה את שכתבתי, לא צריך שאצעק, ומי שלא, יקבל בשקט את הלא פשוט. אם כי, כפי שאני תמיד אומרת, לכל אחד יש את התיק שלו. אני מקווה שמי שיקרא את הספר ונמצא בסיטואציות שעליהן כתבתי, או דומות, יבין שהוא לא לבד. לפעמים זה נדמה כך, בטח כשאתה מתבגר ומתמודד עם הלימודים, הדימוי העצמי, החברים והחברות. לפעמים נדמה שאלו החיים שלך וכך הם יישארו. אבל הם משתנים, מה שנראה מפחיד כל כך בגיל 13 למשל, משתנה, אנשים משתנים, עוברים תהליכים. אני כותבת זאת ממרום גילי. ותמיד תמצאו את המישהו או המישהי שאיתם אתם יכולים לדבר".
הרבה יותר קל לברוח לעולם הפנטזיה. מה גורם לך להישאר דווקא בתחום ה"סיפורים מהחיים"?
"כי אלו החיים, שלי, סביבי. ילדים וילדות מאבדים את הוריהם בכל הגילים ובשלל נסיבות. ג'רי איבדה את אמא שלה בגיל 5, אני בגיל 38. זה כמובן הבדל עצום, אבל שתינו יתומות וחסרות, שתינו רוצות את המגע של אמא שלנו. אנחנו לא זוכרות את הריח, ולג'רי אין כמעט זיכרונות ממנה, ועם זאת היא שנונה ומצחיקה. אני גאה בה, היא לא מוכנה לוותר על הבית, כמה כוחות יש בה. הלוואי שהיא תשלח אלי את החוזקות שלה, כי אני עדיין לא למדתי לחיות בלי אמא שלי. אני גם רוצה לחבק את נועם, כי הוא נער נדיר בעיניי, בעוצמות שלו. הוא לא מקטר, ומכבד כל כך את הוריו. הוא מרגש אותי נורא, בצניעות שלו, בעדינות, בדרכים שבהן הוא בוחר להתמודד עם חייו".
האם יש נושאים שמבחינתך הם "קו אדום", שלא תהיי מוכנה לכתוב עליהם?
"לא. אני לא מאמינה שלהסתיר את הבעיות בחיים זה פתרון. בוודאי שלכל נושא אני פונה ברגישות ומיותר לציין שלעולם לא אפגע בציפורי נפשי, הקוראים והקוראות. אבל צריך לנער את השטיח ולהוציא את הבעיות החוצה, לדבְרֵר אותן. לפעמים לנוער אין הכלים לתמלל את הרגשות שלהם ואני חושבת שכאן מגיעה הספרות ופה יש לה תפקיד וכוח".