אורית קוריצקי היא עורכת תוכן, תסריטאית ומפתחת פורמטים לטלוויזיה, וגם נשואה לדני ואמא לשני בנים. עכשיו היא גם מוסיפה את הטייטל סופרת לארסנל, וחובקת ספר נוער חדש. הספר הפך לאחד הספרים האהובים ביותר על הבן שלי, אבישי בן התשע, שבעקבות הקריאה ביקש ממני לרכוש עבורו ערכת קסמים.
סיפור העלילה הוא כזה: בועז מבלה את רוב שעותיו הפנויות בחנות הקסמים של הדוד שלו אברי. אמא של בועז עובדת שעות ארוכות בבית החולים, אביו נפטר ולמעשה הוא גדל בחנות ואל תוך עולם הקסמים, אל חייו מתפרצת אלה, ילדה ג'ינג'ית, חכמה, שהקסם זורם בדמה מדורי דורות, היא מסוגלת לבצע בזריזות ידיים קסמים שרק קוסמים מבוגרים יכולים לבצע לאחר שנים של אימונים. כשהדוד שלו מתחיל להתנהג מוזר, בועז מתחיל לחשוד שייתכן שהוא וכל יתר בעלי העסקים ברחוב נסחטים על ידי פושע מרושע וערמומי. אלה ובועז ניגשים למשטרה, אך מאחר שהם מבינים שתלונתם אינה נבדקת ברצינות הראויה הם מחליטים לקחת את העניינים לידיהם ולמצוא הוכחות לפשעים שמתרחשים בשכונה. הם לא מתארים לעצמם עד כמה ההחלטה הזו מסוכנת.
בתחילת כל פרק ישנו תיאור של קסם שקשור לעלילה ולפעמים הוא המפתח לפתרון בעיות שצצות במהלך הפרק. רעיון נפלא אני חייבת לציין. האם יש לך קשר כלשהו לעולם הקסמים? מאיפה הגיע הרעיון לשלב קסמים בספר בצורה כזו שמחוברת לעלילה?
״אני חושבת שהושפעתי מספר קומיקס באנגלית ששמו (בתרגום חופשי) "החיים הקסומים של לונג טאק סם" (במקור: “The Magical Life of Long Tack Sam). אני קוראת לא מעט קומיקס\נובלות גרפיות ומאיזושהי סיבה נמשכתי אליו. כתבה את הספר נינתו של קוסם ואקרובט סיני שהיגר לארצות הברית, הצליח מאד, הופיע בהצלחה בכל העולם, ואז נשכח. קראתי את הספר קצת אחרי שהוא יצא, והוא התנחל לי בראש. מה שנשאר איתי וכנראה זלג לתוך "24 קסמים ועוגה" הוא הפוטנציאל שגלום בקסמים לשנות לא רק את הקהל שצופה בהם, אלא גם את מי שמבצע אותם ואיך הם מאפשרים לקוסם להגדיר לעצמו ולאחרים מי הוא. כמובן שאני לא הראשונה שמגלה את הפוטנציאל הספרותי של עולם הקסמים. מייקל שייבון, אתגר קרת, א.ל דוקטורוב ואריך קסטנר עשו את זה לפני. בעייני קסמים, כשהם טובים, הם בעצמם סוג של סיפורים, או כמו שאברי קדברא מסביר לבועז בספר: קסמים עושים קודם כול עם הפה, ורק אחר כך עם הידיים.״
קשה להאמין שאת לא קוסמת בעצמך. כל התיאורים כל כך מדויקים. איך בעצם עשית את התחקיר? הצלחת לבצע את הקסמים שמופיעים בספר?
״לצורך כתיבת הספר הפכתי ל׳קוסמת כורסא׳. קראתי מדריכים, צותתי לפורומים של קוסמים מקצועיים באינטרנט וצפיתי באינספור סרטונים. אבל, למרבה הצער יש לי שתי ידיים שמאליות וקשב מוגבל לפרטים מהסוג שדרוש לקסמים, אז אין סיכוי שאפרוץ בסיבוב הופעות בקרוב. מבין הפעולות שאני בכל זאת מסוגלת לבצע בהצלחה מסוימת, מופע קסמים הכי מזכיר לי בישול ארוחה טעימה לחבורה גדולה של אנשים. כל האלמנטים נמצאים שם: תזמון, עבודת ידיים, אלתור ותכנון קפדני. קוסמים מקצועיים יכולים למלא עמודים בדיון אודות שימוש מדויק באביזר, או מיקום נכון של קפיץ. כשמדובר בפעולות של מוטוריקה עדינה כמו רידוד בצק אני תמיד צריכה להמציא פתרונות לא אורתודוקסיים, אבל זה תמיד מסתדר בסוף איכשהו. אגב, גם בועז, גיבור הספר שלי קצת מאותגר מוטורית, וזו רק אחת מהסיבות שאני מזדהה איתו. חשוב לי לציין שלמרות התחקיר הדי מסיבי, לקחתי לא פעם חירות אמנותית. כדי לא להכביד על העלילה לא תמיד דייקתי בפרטים טכניים של הקסמים ולפעמים פשוט המצאתי קסמים שלא קיימים עדין."
במהלך הסיפור אנחנו נחשפים לסיפור בריחה נועז של קוסם מפורסם מקרקס בהונגריה הקומוניסטית. סיפור מרתק שהשאיר אותי ואת הבן שלי בפה פעור.
״היה נחמד לספר שאני נצר למשפחת אמני קרקס אקזוטית אבל לא.... הסיפור על טוטו הקוסם, כמו הרבה מהקסמים שמוזכרים בספר, הוא תוצאה של ההחלטה שהגעתי אליה בשלב מוקדם, ולא פעם קיללתי את עצמי בגללה תוך כדי הכתיבה: בכל פרק יופיע לפחות קסם אחד, הקסם יוסיף לפרק משהו משמעותי והפרקים יקראו על שם הקסמים. ככה קרה שכתיבת כל פרק הפכה למין קסם החלצות קטן – סינדלתי את עצמי לכלול קסם ועכשיו הייתי צריכה להתמודד עם האילוץ. לרוב הרעיונות לקסמים נבעו בטבעיות מתוך העלילה, אבל לעיתים זה היה מאתגר.
בשלב מסוים, בערך בשני שליש הספר, פעולות הבילוש של בועז ואלה מגלות להם פחות או יותר כל מה שהם צריכים לדעת. כשמסתבר להם שידיהם של השוטרים בתחנת המשטרה המקומית כבולות כל עוד איש מתושבי העיר לא מתלונן, הם הוגים תוכנית שתשנה את מצב העניינים. התוכנית מערבת סטייה מהתסריט במופע קסמים חשוב. כשחיפשתי קסם שיופיע בפרק שבו הם חושבים על התוכנית, וייתן לו את שמו, ניסיתי למצוא תקדימים היסטוריים לקסם או מופע קסמים שלם ש"נחטף" לצורך מטרה אחרת, וכאן נתקעתי. לא מצאתי שום סיפור כזה. הדבר הכי קרוב שהתחקיר שלי העלה היו שתי אקרובטיות צעירות שקפצו מקרון רכבת של הקרקס הרומני תוך כדי נסיעה בין שתי ערים במסע הופעות בארה"ב. הפתיע אותי לגלות שאף אחד מאמני הקרקס המזרח אירופיים שהופיעו במערב בתקופת מסך הברזל לא ניצל קסם כדי לערוק בהופעה, בזמן אמיתי, אז המצאתי סיפור כזה! הפרק הזה הוא מסוג התאונות המשמחות שמתרחשות כשכותבים תחת אילוצים."
יש לך שני ילדים בדיוק בגיל המתאים לקריאת הספר. ניצלת את העובדה הזו בזמן הכתיבה?
״שני הבנים שלי, ובמיוחד איתמר, הבכור, היו מעורבים מאד בתהליך הכתיבה. בכל פעם שסיימתי לכתוב פרק קראתי להם אותו וקיבלתי מהם משוב. הספר הוא בראש ובראשונה תעלומה, והיה לי חשוב לשמר מתח לכל אורכו. ההערות שהועילו לי במיוחד מצד הילדים היו אלה שנגעו לסופי הפרקים, שהשתדלתי מאד לסיים בסיום מותח שמשאיר עניין אחד לפחות לא פתור. הבנים היו כנים מאד ושלחו אותי לחפש סיום טוב יותר לפרק כשהוא לא היה מותח מספיק לדעתם. היה לעצות שלהם ערך אדיר, במיוחד לאור העובדה שבימינו ילדים (כמו שאר האנושות) הם מאותגרי קריאה".
אם כבר אנחנו מדברים על האנושות ש"מאותגרת קריאה", איך קרה שכתבת ספר ולא סדרת טלוויזיה או סרט? העבודה שלך היא בעיקר בתחום התסריטאות ופחות בעולם הספרות. השמועה גם אומרת ששם נמצא הכסף הגדול.
תחילתו של הספר הזה לא הייתה לגמרי רצונית. למרות שהסיפור עשוי להתאים לאדפטציות במדיומים אחרים, היה לי ברור שהוא צריך קודם כול להיכתב כספר. בנוסף, הגעתי להבנה שהוא יקר מאד לליבי ושאני רוצה לשלוט באופן שבו הוא יתפתח - כשאני כותבת אני בו זמנית התחקירנית, המלהקת, התפאורנית והבמאית. כמו בועז, הגיבור שלי, שהוא ביישן מטבעו, התיידדתי תוך כדי תהליך הכתיבה עם הרעיון של עמידה בקדמת הבמה.
כמובן שגם כתיבה היא תהליך שיתופי ברמה מסוימת, אבל, לפחות במקרה הזה החלק השיתופי התחיל כשהזהות הבסיסית של הספר כבר היתה מגובשת. התמזל מזלי לעבוד עם צוות נהדר של נשים מגה מוכשרות: רחלה זנדבנק העורכת, רונה מור המאיירת ועדה ורדי המעצבת "
הייתי שמחה לשמוע על הרגלי הכתיבה שלך. אני לפעמים מתקשה מאד למצוא זמן לכתוב את הספרים שלי. איך זה עובד אצלך?
הרגלי הכתיבה שלי איומים, אני איטית להפליא, ונוטה לעשות את מה שכל מומחי הכתיבה למיניהם אומרים לא לעשות. אני סובלת מביקורתיות יתר ונוטה לערוך את עצמי תוך כדי הכתיבה במקום לחכות עם זה לאחר כך. אבל יש לי גם מסר אופטימי, אני משתפרת עם הזמן ומוצאת דרכים להיות טובה יותר לעצמי בזמן הכתיבה. אחד הדברים שעזרו לי עם 24 קסמים ועוגה הוא העובדה שהשתתפתי בקבוצת כתיבה שמנחה גיל הראבן ונפגשת פעם בשבועיים, בהתחלה הייתי שם פיזית ובהמשך הייתי שותפה טלפונית. מה שמייחד את הקבוצה הזו הוא שמשתתפים בה אנשים מאד נחמדים, חלקם פרסמו כל מני דברים, שמאד אוהבים לקרוא ולכתוב. חוץ מזה גיל, שקראה כמעט כל ספר עלי אדמות, מצליחה לייצר סביבת עבודה עניינית ונטולת מניירות.
בספר שלך יש הורים שלא מצליחים לשלב כמו שהיו רוצים בין עבודה להורות. האימהות עובדות קשה והילדים גדלים קצת לבד, האימהות לא יודעות מה נעשה בעולם של הילדים שלהם, יש לך איזו ביקורת על הדרך בה הורים נאלצים לגדל את הילדים שלהם בימינו? או כל מסר אחר שרצית או שאת רוצה להעביר בנושא?
התאמצתי מאד לא להיות דידקטית בספר, אבל לגמרי לא אצטער אם הוא יעלה אצל הקוראים שאלות ומחשבות לגבי מציאות כלכלית, החשיבות של קהילה, חלוקה הוגנת של משאבים וצדק חברתי. מצד שני אני לא בטוחה שיש עניין לציבור בדעות הספציפיות שלי בענייני מדיניות כלכלית - חברתית, אין לי שום עדיפות על פני הטוקבקיסט הממוצע. אני יכולה רק לקוות שבספר יצרתי תמונת מצב מורכבת, עם מספיק ניואנסים. המקרה של רות, אמא של בועז למשל, שהיא אחות חדר מיון ונאלצת לעבוד בעבודה נוספת, די נאמן למה שקורה במציאות על פי מה שקראתי כשתחקרתי את העניין. מצד שני לא לגמרי ברור אם המצב הכלכלי הוא הגורם היחיד לכך שהיא לא כל כך נוכחת בחייו של בועז, או שהאבל על המוות של אביו של בועז משחק גם הוא תפקיד.
אני מצרפת שאלה שהבן שלי ביקש לשאול: כשהיית קטנה רצית להיות קוסמת או סופרת?
"תגידי לו שרציתי להיות כל מני דברים, תלוי איזה ספר קראתי באותו רגע. בסביבות כיתה א'-ב' רציתי להיות ממציאה. "