כשחגגתי בת מצווה, סבתא שלי ארגנה עבורי מסיבה עם כל החברים שלה. מאחד מהם קבלתי ספר חום עבה שאני לא זוכרת את שמו המדויק אבל כותרת המשנה שלו הייתה "מאה יהודים משפיעים".
למחרת פתחתי את הספר, קראתי בו די בעיון, בחנתי את דמותם של האישים החשובים שהיו מצוירים בשחור לבן ונראו לי מאד מכובדים (שלמה אבן גבירול, הרמב"ם ועוד) ולצערי הרב לא שאלתי את עצמי אפילו פעם אחת למה אין ברשימה הזו נשים. האם לאורך כל הדורות לא הייתה אפילו יהודייה אחת שיכולה הייתה להיכנס לרשימה החשובה הזו? כילדה שגדלה בשנות השמונים זה נראה לי הגיוני.
שנים לא חשבתי על הספר הזה או על מסיבת בת המצוה הנהדרת אצל סבתא, אבל ברגע שקבלתי את הספר החדש של עדי זליכוב רלוי, הזיכרונות החלו להציף אותי. כמה חבל שכמתנת בת מצווה לא קבלתי את הספר שהיא כתבה, ספר על 12 נשים יהודיות שהשפיעו על העולם, כמה חבל שבזמנו אף אחד לא טרח להכיר לי אותן.
גם נשים עשו היסטוריה
הספר מספר את סיפורן של 12 נשים יהודיות שעשו היסטוריה. כל אחת מהן סללה את הדרך עבור נשים אחרות (רבקה גראץ, גרייס אגילר, ד"ר רוזה וולט שטראוס, הלן קאזס בן עטר ועוד). סיפור חייהן נכתב בצורה מרתקת ולמעשה מדובר בשרשרת סיפורים, כאשר בסיום כל סיפור מתגלה מכתב שאותו כתבה כל אישה לבאה אחריה, דבר שדרש מהסופרת להפעיל את הדמיון ואת היצירתיות.
ראוי לציין שבחירת הנשים הלא שגרתית מעצימה את חשיבותו של הספר. הדרך בה בחרה זליכוב-רלוי לכתוב את סיפורן של הנשים, מחברת מאד את הקוראים לעלילה, היא שואלת אותם שאלות ומבקשת מהם לעצור רגע ולחשוב על הסיטואציות המתוארות. "נסו לדמין ראש ישיבה בכורדיסטן הרחוקה. יש להניח כי הדמות שמצטיירת בראשכם היא של אדם מבוגר עטור זקן ארוך ובגדים מסורתיים. סביר להניח שלא דמיינתם אישה צעירה ומרשימה." (אסנת ברזאני 1670-1590)
עדי זליכוב-רלוי, היא סופרת ילדים מצליחה (מעשיה לנר ראשון, ילדג, חור בספינה, לימונדה), עורכת, מתרגמת ועיתונאית, לאחרונה מונתה לעורכת ספרי הילדים והנוער בהוצאת ידיעות אחרונות. לקראת חגיגת בת המצווה של ביתה האמצעית עלה בראשה רעיון לכתיבת הספר.
"לקראת חגיגות בת המצווה חשבנו על תהליך שיהפוך את השנה הזו למשמעותית. בכל זאת, מדובר במייל סטון עבור כל אישה. בשנה הזו למדנו יחד את מסכת אבות התלמודית ועם זאת - היה לי חשוב שנגלה גם את הנשים שמעבירות זו לזו את השרביט, שושלת הדורות עליה אנחנו נשענות. מכאן הגיע בעצם הרעיון לספר שהוא גם אסופת מכתבים כאשר כל אישה כותבת לבאה אחריה, חוצה דורות, יבשות ותקופות והאחרונה במרוץ השליחות הזה היא הילדה (או הילד כמובן) שמקבלים את הספר".
הייתי שמחה לשמוע על תהליך בחירת הנשים שנכנסו לספר. ביצעת בחירה מעניינת ולא שגרתית.
"החלטתי מראש שאני בוחרת בתריסר נשים – כי זו מתנת בת מצווה וכי זו יריעה רחבה מספיק לטעמי כדי לכלול מגוון מעניין. נברתי בספריות, אתרים בינ"ל, קבוצות פייסבוק רלוונטיות. היה לי חשוב לבחור דווקא דמויות לא מוכרות בהכרח, לא את 'החשודות המיידיות' אלא דווקא את אלה שנותרו מחוץ לאור הזרקורים. לאורך כל התהליך התייעצתי כמובן עם עורכות הספר – רינת פרימו המשובחת שעזרה לי להתמקד וכיוונה אותי ובהמשך גם עם עורכת הספר הנהדרת רותי יוליוס".
מה הקו שהנחה אותך?
"קודם כול היו אלה נשים שכבר אינן בין החיים. אני כמובן לא אכתוב מכתב בדיוני בשמה של אישה שעודנה איתנו. היה לי גם חשוב שיהיו אלה נשים אמיתיות, מתועדות היסטורית. את נשות המקרא בחרתי לא להכניס. זהו ספר על נשים יהודיות אך לא ספר דתי. אלו נשים שסבלו מדיכוי כפול – קודם כול בשל היותן נשים ושנית בשל יהדותן. הקפדתי לפזר את הדמויות על פני מאות שונות, יבשות שונות ותפקידים שונים. התמהיל היה חשוב – גם מזרחיות וגם אשכנזיות, גם נשים תורניות וגם חילוניות למהדרין, גם כאלה שלא נישאו וגם אם לשבעה, מרגלת לצד מדענית לצד חקלאית לצד אישה שהיא ראש ישיבה - ייצוג למגוון באמת מעניין של נשות מופת".
מי מהן הכי נגעה לליבך?
"אני באמת מרגישה שאחרי המסע הזה הייתי שמחה לשבת עם כל אחת ואחת מהן לקפה. אני חושבת ששולמית קישיק כהן, אם לשבעה ומרגלת בלבנון, שגם ישבה בכלא הזר שנים עד לעסקת שחרור שבויים במלחמת ששת הימים עשתה עליי רושם עצום. כפחדנית עצומה אך חובבת ריגול מושבעת – דמותה היא פלא בעיניי".
"היה לי חשוב לבחור דווקא דמויות לא מוכרות בהכרח, לא את 'החשודות המיידיות' אלא דווקא את אלה שנותרו מחוץ לאור הזרקורים"
אילו נשים מעניינות גילית שלבסוף לא נכנסו לספר?
"היו לי קרוב למאה נשים בתחילת הדרך, רבות וטובות לא שרדו את הסינון. בסופו של דבר מכל תחום בחרתי אחת, כך שאם נניח היו לי שתי סופרג'יסטיות עבריות – נבחרה אחת. כך גם מבחינת תקופות – מכיוון שהנשים כותבות זו לזו – בחרתי נשים מתקופות שונות כדי ליצור עניין וסיפור. לא נכנסו למשל רוזלין פרנקלין – שגילתה את מבנה הדנ"א אך תרומתה המהותית לגילוי הוסתרה במשך שנים רבות, בעיקר על ידי צמד המדענים זוכי פרס נובל ווטסון וקריק שנעזרו והסתמכו שלא ביושר על עבודתה זו ללא ידיעתה.
עוד דמות מרתקת שבסוף לא נכנסה לספר היא הדי לאמאר – שחקנית הקולנוע שהייתה גם ממציאה חדשנית, המציאה את טכנולוגיית שידור גלי הרדיו המשמשת היום לבלוטות', GPS ועוד".
את מגדירה את עצמך כפמיניסטית?
"וודאי שכן. אני מצביעה בבחירות? יכולתי להתקבל לאוניברסיטה? בחרתי למי להינשא? כל אלה הישגים של התנועה הפמיניסטית".
במסגרת העבודה שלך את מצליחה להביא לידי ביטוי את הרצון לקדם נשים?
"עקרונית יש לי רצון לקדם את מי שמוכשר וחרוץ ואדם ראוי. אני כן רואה אחריות בעיצוב שוק הספרים הישראלי באופן שנותן קול ומקום לערכים שאני מאמינה בהם. חשוב לי לנרמל, אפילו באיורים, מוגבלות פיזית, חשוב לי שנראה ייצוגים שונים של ילדים ונוער בספרות, חשוב לי גם המקום של זכויות נשים, של שיח שוויוני, של טקסטים הוגנים ואיורים שמשפיעים על תפיסות ועל הגדרות תפקידים עבור הדור הבא".
איך עושים זאת?
"היום כבר לא נראה כמעט איורים של אמא בסינר מגישה לשולחן אוכל וחלוקת התפקידים המסורתית והפטריארכית לא תקבל ביטוי ספרותי, במידה דומה, השאיפה היא שנראה פחות רק ילדים בהירי עור ושיער או שלעולם הילד השמן יהיה בתפקיד ״המצחיק״ ולא בתפקיד מנהיג החבורה הכריזמטי. זהו תהליך שמתרחש ממש עכשיו וצובר תאוצה והמגמה חיובית מאוד".
מה דעתך על הביקורת שמקבלים ספרים רק עם נשים חזקות? שכל הספרים שיוצאים כעת הם רק ספרי העצמה לנערות וילדות ובעצם זה מחליש אותן.
"אני לא רואה בספר שלי 'ספר העצמה' וגם לא מחבבת את המונח הזה. ספר טוב הוא ספר טוב וככזה – הוא לא בא לחנך. הסיפורים של הנשים שבחרתי עומדים בפני עצמם – הרפתקאות, ריגול, מאבק, חוכמה, ארצות שונות, מלחמות עולם – בסוף כשנער או נערה קוראים סיפור טוב על אנשים ונשים מעוררי השראה – זהו טריגר חיובי בעיני לשיח, למחשבה ולהתקדמות. זהו קולו של דור".
בנים שגדלים בימים אלו טוענים שהם מקופחים, שכותבים רק על "בנות". קשה להסביר להם איך שנים אנחנו גדלנו עם ספרי עיון ללא נשים.
"הזדמנות פז לשיעור היסטוריה קצר שבו הם ילמדו על הדרך הארוכה שעברו נשים בדרך לזכות הצבעה, לימודים באוניברסיטה, עצמאות כלכלית ועוד. זו גם הזדמנות לשיח בכלל על זכויות – על מגזרים שעדיין סובלים מקיפוח ודיכוי, על מקומות בעולם שבהם נערות ונשים עדיין חיות תחת משטר מדכא, על פערי השכר העצומים שקיימים עדיין בעולם המערבי."
איזה ספרים אהבת לקרוא בילדותך?
"הכל. הייתי מאותן ילדות שלוקחות ספר מהספרייה ומסיימות אותו בדרך הביתה. אהבתי מאוד דווקא את הספרים הישנים יותר שהיו אצל סבא וסבתא שלי בבית - פוצ׳ו, השביעיה הסודית, חסמב״ה, יומני ננסי דרו, קלאסיקות שאני מושפעת מהם עד היום - כמו מקס ומוריץ, ספרי ג׳רלד דארל, אגתה כריסטי כנערה, וכמובן אן מאבונלי אהובת ליבי והאחיות לבית מארץ׳, עם העדפה מפתיעה דווקא לאיימי.
"אני לא רואה בספר שלי 'ספר העצמה' וגם לא מחבבת את המונח הזה. ספר טוב הוא ספר טוב וככזה – הוא לא בא לחנך. הסיפורים של הנשים שבחרתי עומדים בפני עצמם"
כילדה, מה חלמת להיות כשתהיי גדולה?
"סופרת, מאז ומעולם. נראה שלא התבגרתי. רוב הילדים מתפכחים מחלומות הילדות אבל איכשהו אצלי זה לא עבר".
"12 נשים" | עדי זליכוב רלוי, איורים: יהלי זיו, עורכת: רות יוליוס, הוצאת ידיעות ספרים.