נטישת המורים המאסיבית כבר סוקרה בהרחבה אך שום שינוי לא נצפה באופק. דוח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביע על עזיבה של אלפי מורים ומורות, ובמקביל מספר עובדי ההוראה החדשים ירד ב-12 אחוזים בהשוואה לשנה שעברה. מה יקרה אם כך בשנת הלימודים הבאה?
"אני חושבת שהבעיה כרגע היא שלא בטוח יצליחו לפתוח את שנת הלימודים הבאה כי פשוט לא יהיו מספיק מורים", אומרת רנה ורבין, מורה וסופרת שהחליטה לעזוב את המערכת אחרי שנתיים בלבד. "אני הגעתי בגיל מאוד מאוחר להסבה הזו. התמריץ שלי היה הקורונה. הייתה הסבת קורונה של חודשיים, כשהכול היה סגור, אז אמרתי יאללה, נלך על זה".
אם התנאים היו שונים היית נשארת?
"יכול להיות שאם התנאים היו לגמרי שונים זה היה מפתה אותי להישאר, אבל מלכתחילה לא באתי מתוך כוונה להיות אשת חינוך. בתנאים הנוכחיים היה ברור לי שלא אישאר. התנאים לא השתנו – הם פשוט לא השתפרו. אני עובדת חצי משרה במשרד החינוך וצריכה לעבוד במקומות נוספים כדי להתפרנס. גם אם הייתי עובדת משרה מלאה הסכום לא היה מספיק לי. אני חוזרת מפורקת מלעמוד מול 30 תלמידים. מספר התלמידים מאוד משפיע, כי זה אומר לטפל במאות תלמידים, כל הזמן יש עניינים. בדיקת עבודות ל-200 תלמידים, עשרות ילדים שמתקשים וצריכים עזרה, אני לא מצליחה להגיע לכולם. זה הרבה מעבר לשעות הפרונטליות, זה לא שבאים לחמש שעות ובזה נגמר היום, על כל שעה יש עוד המון שעות בבית. זה חצי משרה על הנייר אבל יש עוד הרבה עבודה ובשכר עלוב. גם מבחינה נפשית העומס הוא אדיר.
"אני מרגישה אחרי השנתיים האלה שגם אם באורח פלא היו מעלים את השכר ל-20 אלף שקלים בחודש, פי ארבעה מעכשיו, לא הייתי רוצה את התפקיד הזה, כי אי אפשר לעשות אותו כמו שצריך. אני מורה לספרות, מלמדת כיתות שלמות, אבל במקצועות אחרים כמו מדעים ומתמטיקה, שהם כנראה מתוקצבים יותר, הם מתחלקים לקבוצות, לפחות שם אפשר לעשות עבודה טובה יותר".
"אין אופציות להתפתח גם אם רוצים"
גם שרית (שם בדוי), מורה זה 12 שנים מאזור הצפון, מעידה שאינה מסוגלת יותר להחזיק מעמד במשרד החינוך. "עשיתי את כל התפקידים האפשריים. חינכתי שתי כיתות, הייתי רכזת שכבה. היו שנים שהייתי גומרת את השנה באפיסת כוחות גופנית. נהניתי לעבוד כשהרגשתי שיש התפתחות, כל הזמן אומרים חכי עוד שנה ועוד שנה. המערכת לאט לאט גומרת אותך, דורכת עלייך, ונוסף לכך אין אופציות להתפתח גם אם רוצים, כי אין שקיפות במכרזים, הכול נסגר בשושו, וזה מבאס".
היא כמובן לא לבד. לדבריה, ממחזור המורות והמורים שלה, שסיימו תואר ראשון ושני, כבר המון עזבו – "בגלל עומס, בגלל שכר, בגלל יחס של המשרד. השנה אני עובדת 80 אחוז משרה, חמישה ימים בשבוע. אני עם תואר שני ועם ניסיון של 12 שנים במערכת, אבל בקושי מגרדת את ה-7,000 שקל. זה משהו במדיניות".
את כועסת על המנהלים? על משרד החינוך?
"המנהלים עושים הרבה כדי לתת תחושה טובה, אבל אין השקעה מספיקה בפיתוח כוח אדם, וצריך לשים דגש על איכות ההוראה, על פיתוח המורים. אני מקווה שמישהו שם במגדל השן ייקח את העניינים ברצינות. יש גל עזיבה גדול מאוד. אני חושבת שהקורונה העצימה את הבעיות שהיו לפני. דווקא בשנה של הקורונה, כשהיו תומכי הוראה, היה יותר קל – היה תקציב, ראינו איך זה עובד כשיש יחס אישי לתלמידים והיה מדהים. הרגשת שלמישהו אכפת. אבל ברגע שנכנסה שרת החינוך החדשה, היא עושה רק נזקים, למרות שהיא מגיעה מהמערכת. מהבגרויות ועד ניהול כוח אדם".
"המערכת שברה אותי במהלך ואחרי הקורונה. ציפיתי שיהיה שינוי לטובה לאחר הקורונה, שיופקו לקחים, ולצערי חזרנו אחורה ואפילו גרוע יותר. אני מרגישה שאני עובדת בלי הפסקה, זמינה להורים בכל שאלה ובכל זמן. הקורונה הכירה לנו את הזום ומאז הפך קל יותר להנהלה לקיים פגישות וישיבות בכל שעה בלי התחשבות"
שי, מורה מאזור הצפון
"דרישות בלתי סבירות מאיתנו וגם מהילדים"
"אני מורה בתשע השנים האחרונות, מחנכת כיתות א'-ב' ורכזת מתמטיקה", מספרת שי, מורה נוספת מהצפון שמרגישה שאינה יכולה יותר. "הודעתי על עזיבתי כבר באוקטובר, המערכת שברה אותי במהלך ואחרי הקורונה. ציפיתי שיהיה שינוי לטובה לאחר הקורונה, שיופקו לקחים, ולצערי חזרנו אחורה ואפילו גרוע יותר. אני מרגישה שאני עובדת בלי הפסקה, זמינה להורים בכל שאלה ובכל זמן. הקורונה הכירה לנו את הזום ומאז הפך קל יותר להנהלה לקיים פגישות וישיבות דרך הזום בכל שעה שהיא בלי התחשבות בשעות העבודה, מה שלא היה לפני. יש המון טופסולוגיה, דרישות בלתי סבירות מאיתנו וגם מהילדים שעברו שנתיים לא פשוטות. וכל זה עבור שכר זעום שלא מגיע אפילו ל-10,000 שקל ברוטו בחודש. תשע שנים במערכת, מחנכת, רכזת מקצוע ובעלת תואר שני – פשוט הזוי. ומה שקשה עוד יותר זה שאין אופק. השכר עולה ב-300-200 שקל בשנה, קשה להתקיים ככה.
"עצוב וכואב לי לעזוב, אני באמת אוהבת את הילדים, יש הורים מדהימים בכיתה וצוות מהמם אבל הגיעו מים עד נפש. אני צריכה לדאוג לעצמי, לשלווה הנפשית ולביטחון הכלכלי שלי. אני מקווה שמישהו בממשלה יתעורר ויבין שהמערכת פשטה רגל והיא רקובה מהיסוד, צריך קוסם כדי לשקם אותה. חשבתי ששאשא-ביטון שהגיעה מהשטח תהיה זאת שתעשה את השינוי, אבל גם היא, כמו קודמיה, אכזבה מאוד".
"ההורים בטוחים שאת עובדת אצלם, הם לא מכבדים. הם חייבים להבין שהמורות לא חברות. אי אפשר לכתוב בכל שעה. אני יוצאת ממשרד החינוך במטרה לא לדרוך יותר במערכת. אני מרגישה שאני עובדת במערכת בלתי אפשרית"
עינת, מורה
"כל יום אני שואלת את עצמי בשביל מה אני עושה את זה"
"אין לי שום רצון להמשיך יותר, למרות שאני אוהבת את מה שאני עושה ואת המקום שאני נמצאת בו היום – אני בקונפליקט מטורף", מספרת גם המורה עינת, "אני נמצאת בנקודה שכל דבר קטן הופך לי את הבטן, והבטחתי לעצמי בגיל 22 שביום שאני מלאה לא אישאר בתחום, אני מחנכת כיתה ג' ד' ואני גם רכזת בבית הספר, אני מורה פעילה, חשוב לי להניע תהליכים, פשוט כל יום אני שואלת את עצמי בשביל מה אני עושה את זה".
מה עיקר הקושי?
"חוץ מהתנאים הירודים של המורים – צוחקים עלינו שאנחנו מכינים קפה בלי כפית – ההורים בטוחים שאת עובדת אצלם. יש לי קשרים טובים עם ההורים, אבל עדיין, בתוך כל זה הם לא מכבדים אותי. אני זוכרת בתור ילדה שכשהמורה עברה היינו מורידים את הראש, זה חסר. ההורים חייבים להבין שהמורות לא חברות. אי אפשר לכתוב בכל שעה, שישי, שבת, זה לא משנה להם. אני צריכה לעבוד קשה בשביל להציב את הגבול, אני לא אטריד את המנהלת שלי דקה לפני שבת. אני מורה, לא רופאה.
"היום, כשאני אמא לילדים במערכת, אני יכולה להבין את התסכול סביב חופשת פסח. שום דבר לא השתנה במערכת כבר חמישים שנים. השינוי צריך להיות עמוק, מעבר לחופשים. המדינה צריכה לתת מענה. בית הספר של החופש הגדול הוא נטו בייביסיטר, לא קייטנה של כיף. גם ככה הילדים בכיתה ד' יודעים להסתדר לבד, אבל הם צריכים מסגרת. אם המענה אמור להגיע מהמורים, צריך שיפתחו איתנו הסכמי שכר. אני יוצאת ממשרד החינוך במטרה לא לדרוך יותר במערכת. אני מרגישה שאני עובדת במערכת בלתי אפשרית".