תראו לי הורה אחד שהשביתה הזאת לא עושה לי גירודים בגוף. רגע לפני סוף השנה והתעודות - עצם בגרון איט איז. אנחנו רגילים להתעצבן על המורים, על הפריווילגיה של חופש יולי-אוגוסט (ומה הסיפור עם חנוכה והאסרו חג?), על שעות העבודה הפורמליות (לחיי השלפשטונדה), הוותק והקביעות (מישהו אמר פיטורים בבועת ההייטק?) וחוסר יכולת להתמודד עם הילדים של היום (שהם כידוע לא הילדים של פעם).
כשהם שובתים אנחנו לפעמים לא רואים בעיניים. אנחנו לא אוהבים שחוסמים לנו כבישים וגם לא אוהבים לראות גן סגור. כישראלים יש לנו הרבה חוסר שביעות רצון מהרבה דברים, אבל אנחנו גם לא אוהבים שמזיזים לנו את הגבינה, בטח לא ב-8 בבוקר שמודיעים לנו שאין לימודים והגבינה תישאר היום בבית.
שביתות של מערכת החינוך לצערנו הם עניין די תכוף, יפה בן דוד כבר מזמן קיבלה דרגת סלב וכל מורה בישראל הופך להיות כתובת לזעם של הורים רבים על המציאות הנכפית. אז רגע לפני שאתם רצים לשרוף איזה צמיג (זה בטוח יעסיק את הילדים לאיזה עשר דקות) - קחו אוויר, שתו מים, ותקשיבו להם. לא תמיד יש להם סבלנות להסביר, לא תמיד יש להם את הבמה. אז החלטנו הפעם להציע להם להגיד את מה שיושב להם על הלב, ולא תמיד יש לנו הזדמנות לשמוע. אלו הקולות שמאחורי השביתה:
וידוי 1# - אנחנו לא מתבכיינים
"לפעמים אני פשוט רוצה שיעריכו אותנו. אנשים לא מבינים שאנחנו עובדים כל כך קשה, העבודה שוחקת ואנחנו לא מתבכיינים. מי שנשאר כיום בהוראה לרוב זה מי שאוהב את זה ועושה את זה משליחות. אני אישית אוהבת מאוד את מה שאני עושה והיה נחמד אם זה הייתה יותר הערכה מהחברה והסביבה".
וידוי 2# - הקפה על חשבוננו
"יש כל כך הרבה אתגרים בלהיות מורה. המעמד, העייפות, החדירה לפרטיות וחוסר ההפרדה בין שעות העבודה לשעות הפרטיות. גם בעבודה ההפסקה היא לא הפסקה, אנחנו עושים תורנויות של השגחה על הילדים, ממשיכים לעבודה גם בבית, ההשתלמויות הן בשעות מעבר לשעות העבודה ועל חשבוננו. אין החזרי נסיעות וכל ההוצאות הפרטיות כמו קפה בחדר ישיבות ואירועים הם על חשבוננו. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אבל יש עייפות ממשרד החינוך ותחושה של ניהול כושל".
וידוי 3# - המפקחת דרשה שמורה חולה תגיע
"בראש ובראשונה עומד היחס המזלזל מההורים ששום מתנה בסוף שנה לא מוחקת את ההרגשה הרעה במהלך השנה. וכמובן יש את עניין השכר, חוסר היכולת לקחת ימי מחלה. המפקחת שלי אשכרה התקשרה לאחת מהצוות שלי ודרשה ממנה להגיע חולה כי אין כוח אדם".
וידוי 4# - אין לך שניה לנשום
"אני כבר חמש שנים לא מורה ושומעת כל הזמן מחברות כמה כיף למורים. באמת החופש המשולם ביולי אוגוסט הוא חלום, אבל חוץ מזה הכל נורא שוחק ומעייף. הייתי מורה אהובה בטירוף, ילדים רצו אחרי, הורים נלחמו עליי, כל המערכת זרמה, אבל אין לך שניה לנשום. ארבע שעות מעייפות וסוחטות יותר מתשע שעות עבודה ואחרי כל זה היום אין הרבה לאן להתקדם. מה תהיי? מפקחת? מנהלת? כן, אני אוהבת ילדים והכל, אבל עצם העבודה ממצה את עצמה אחרי כמה שנים ויש ים של קשיים וכאב לב של תגובות מהורים קשים, אלימות, טפסים שלא נגמרים. ההחלטה לעזוב הייתה אחת הברכות הכי גדולות בחיים שלי וכמה שישלמו לי - לא אחזור".
וידוי 5# - הסבלנות שלנו נגמרת
"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה. קודם כל - שיבינו שהעבודה הזו שוחקת נורא ושהסבלנות שלנו נגמרת בעבודה. יש כמות מוגבלת לסבלנות... חוץ מזה העבודה בלילה, השעות הפרטיות שלא מכבדים אותן, העובדה שאין לך יכולת לקחת יום אחד חופש כשאת באמת צריכה, חוסר היכולת ללוות את הילדים שלך בכיתה א' ובמסיבות סיום. מידי פעם יש גם חוסר הערכה באופן מופגן, מעמד כלכלי וחברתי לא וואו וחוסר פרגון על יולי שמגיע לנו לגמרי. כל הזמן מנסים לכרסם בזכויות שלנו, לסחוט עוד ועוד. כולם כולם, כולל כולם. לפעמים אתה נדרש להכיל ולהכיל ולהכיל תלמידים אבל אף אחד לא מכיל אותך".
וידוי 6# - אי אפשר ללמד 40 תלמידים בכיתה
"כשיש 39 ילדים בכיתה, קשה להגיע לכל תלמיד ותלמידה, וצוותי ההוראה מוגבלים בכלים על מנת להתמודד עם התלמידים. איך אפשר לדבר מול כולם בלי מיקרופון, לעניין את כולם ולהחזיק קשב. ככה אף פעם אי אפשר ״לראות״ אף אחד, התלמידים לא מקבלים יחס אישי וזו לא אשמת המורה".
וידוי 7# - המנקה מרוויחה יותר
"כשהייתי מורה בתחילת הדרך הקושי היה השכר הזעום. לדעת שאחרי כל המאמצים שהשקעתי ולמדתי, אני עומדת בכיתה שמי שניקה אותה מרוויח יותר ממני, מבלי חלילה לזלזל בעבודות ניקיון. בהמשך גם הרגשתי שמשרד החינוך לא דואג לנו ולתלמידים בעידן של היום כשיש הרבה תלמידים עם קשיים. הכיתות מלאות ועמוסות, המרחב הלימודי לא תואם את המציאות החדשה וזה בסופו של דבר פוגע בעבודה ובתלמידים. אין הערכה של המערכת ולא הערכה של ההורים".
וידוי 8# - הותק והקביעות הורסים את הכנות
"זה שהמנהל חושש להגדיל לי את המשרה כי הוא יודע שזו השנה שבה אני מקבלת אצלו קביעות - מאוד קשה לי. לטובת מי שלא מעורה במערכת אני אסביר שאם הוא ייתן לי השנה משרה גדולה, הוא יהיה מחויב מעתה ואילך לתת לי לפחות את אותו אחוז משרה עד אין קץ. הרעיון הזה שנקרא ותק וקביעות פשוט גורם לאובדן כל אפשרות לכנות ביני לבין המנהל שלי. זה אחד מהדברים שהכי מפריעים לי, הידיעה שאני לא באמת נמדדת על סמך הכישורים שלי וההישגים שלי, אלא לפי מודל שכר מיושן".
וידוי 9# - יש הרגשה שאנחנו שקופות
"אני יכולה לדבר בשם החינוך המיוחד. יש תמיד הרגשה שאנחנו שקופות, כמו בשביתות עכשיו שמחריגים אותנו, אין לנו באמת נציג שייצג אותנו בכבוד. מספר התלמידים בכיתה מגיע לפעמים לתשעה ומדובר בתלמידים לא קלים. אין מספיק כוח עזר ולרוב זה סייעת אחת ומורה בכיתה. כשאת לא מרגישה טוב או אחד מילדייך - זה פרויקט לבקש חופש. אין התעניינות איך את מרגישה, חשוב להם רק לשמור על השגרה. למסיבות של הילדים האישיים לרוב לא יוצא לי ללכת. וזה לפני שאני מדברת על העבודה מעבר לשעות העבודה, ההורים שמתקשרים בשעות לא שעות והרבה פעמים גם לא מעריכים את העבודה שלנו".
וידוי 10# - אין סמכות למורים מול התלמידים ואני לא בייביסיטר
"בניגוד לתחושה שאני זוכרת מהתקופה שבה אני גדלתי, היום יש חוסר סמכות של המורה מול התלמידים וחוסר כבוד של ההורים כלפי המורים. השכר לעומת שעות העבודה הוא בדיחה, והדרישות רק עולות עם השנים. בפועל צריך להבין שמורה הוא לא בייביסיטר, ואי אפשר ללמד כל כך הרבה ילדים בכיתה. היום בגלל חוסר במורים לפעמים דורשים ממני ללמד מקצועות שהם לא בתחום הידע וההתמחות שלי, ואני נדרשת להשלים ולבנות מערכי שיעור בנושאים רחוקים ממני. זה מקור הידע שההורים רוצים לילדים שלהם? בהקשר של הכיתות הגדולות - לא הרבה יודעים שאצל הרבה מורים ומורות עם ותק, מתגלות מחלות בגרון. זה נגרם מדיבור ממושך והרמת קול שהופכת להיות כורח המציאות".
וידוי 11# - דואגים רק לוותיקים
"עם כל הכבוד להסתדרות או לארגון המורים, הם בעיקר דואגים למורים הוותיקים ולא מקדמים מורים חדשים, יצירתיות או דברים נוספים שעושים. יש משכורת אחידה לכולם בלי שליטה של המנהלים ואיכשהו יוצא שמכל העיצומים האלה - הוותיקים מרוויחים יותר גם אם הם עייפים ולא מועילים למערכת. באיזו מציאות זה עדיין לגיטימי? ואיזה אינטרס יש לי כמורה צעיר להשתפר ולהתקדם אם המשכורת שלי היא גזרת גורל? וזה כשחברים שלי עובדים בהייטק ומספרים על התנאים. אין חשיבות לעבודת החינוך? ככה אנחנו מכמתים את החינוך של הילדים שלנו?"
וידוי 12# - כולם חושבים שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר
"רק מי שהיה מורה יכול להזדהות עם השיפוטיות שאנחנו זוכים לה מצד החברים, ההורים בגינה, התקשורת. אנשים לא היו יום אחד מורים וכבר חושבים שהם יכולים לעשות את זה טוב יותר. קוראים לנו בינוניים כאילו כולנו כאלה וכאילו במקצועות אחרים אין עובדים בינוניים. אנשים לא מבינים שהתנאים שלנו כל כך ירודים. אין כוסות, כפיות, קפה - הכל מהכיס שלנו. אין זמן ללכת לשירותים, אין בונוסים או אפשרות לצ'ופרים מהמנהלים ומצד שני אין גבול לעבודה וצריך כל הזמן להציב גבולות להורים ולתלמידים. יש הורים חצופים שחושבים שאנחנו עובדים אצלם, אין להם כבוד ועוקצים כל הזמן. רק בשנה האחרונה עוזבות את בית הספר שלנו עשר מורות. זה מספר עצום".
וידוי 13# - לא מפרגנים על החופש הגדול, אבל זה החופש היחיד
"אנשים בחוץ לא מפרגנים למורים. כולם פותחים עיניים על החופשות שלנו, אבל לא מבינים שזה מגיע לנו בזכות ולא בחסד וכל הזמן מנסים לשנות את זה אם זה יקרה - אני מאמינה שאעזוב, כי מעבר לזה שאני זקוקה לנשימה הזו, אנחנו אף פעם לא באמת בחופש בתקופות האלה. אנחנו מכינים את הכיתות, אוספים חומרים, מכינים קבוצות עבודה, ניירת ובירוקרטיה. את כל אלו אנחנו עושים גם במהלך השנה רק בתוספת הלימוד.
והכי משגע בזה זה שכולם חושבים שמשלמים לי על החודשיים האלה ולא מבינים שפשוט הפרשתי כסף כל השנה. גם שנת השבתון היא מכסף שהפרשתי כל השנים ונועד לכך שאני אשלם על לימודים שיחייבו אותי ללמוד אותם. אין חסכון לשיפוץ, אין סגירת משכנתא - אם אני רוצה את הכסף שחסכתי - זה רק אם אני אגיד שמישהו חולה מאוד במשפחה או שהמצב הכלכלי רע. למה לשקר? זה לא הכסף שלי? זו לא זכותי להחליט מה לעשות איתו? הרווחתי אותו.
ואם כבר מדברים על שקרים - אם אני רוצה לצאת לחופשה קצרה באמצע השנה בארץ - אני אצטרך לשקר או להיות חולה. האלטרנטיבה היא לצאת בזמן החופשות כשהכל הכי יקר ולחו"ל באמצע השנה בכלל אסור לי לצאת. זה הזוי!".