לעתים, כאשר הורים מבחינים בשינויים קיצוניים במזג של הילדים, ההורים נכנסים יחד עם הילד למצוקה, והתוצאה היא סערת רגשות של כולם, צעקות או עונשים. מומלץ להורה להגיע אל הסיטואציה כשהוא בעצמו עבר תהליך של השקטת הרגשות הסוערים, למרות כל הקושי שבדבר, ולהבין שהילד כרגע נמצא במצב שהוא אינו מווסת וצריך לעזור לו ולא לעורר אותו לסערות נוספות או פאניקה. חשוב לא להיות שיפוטי כלפי הילד, אפשר לחבק, להרגיע, לדבר אליו ולהגיד לו שאתם מבינים שהוא מאוד כועס עכשיו, ולאט לאט להבין מה קורה לו, מה גרם לו להתפרץ וכיצד לסייע לו לעבור את המשבר.
יתכן כי הילד יתנהג בצורה שונה ובמקום לכעוס, לצעוק או לבכות, יעשה דברים כביכול לטובה, עד כי ההורה עצמו לא ירגיש שהילד במצוקה. ילד שפתאום שקט יותר, מסתדר יותר בעצמו, פתאום ישן יותר זמן מהרגיל, ילד שלא נהג לאכול כמו שצריך פתאום אוכל יותר מהרגיל, כל שינוי כזה, גם אם הוא לטובה, זה ביטוי למצוקה ולקושי בהסתגלות. חשוב לזכור, הילדים מבטאים שינויים פיזיים ורגשיים כאחד, וכל ילד מבטא את הקושי בדרך אחרת. גם כאן מומלץ שההורה יבחין בשינויים האלו ולא ישפוט את הילד. הימנעו מלומר לו "לא נעים לי להיות בחברתך כשאתה מתנהג כך" אלא להבין ולהגיע אליו, להקשיב לו, לשוחח בעדינות, מבלי להיבהל מהשינוי אלא לקלוט אותו ולטפל בו. מומלץ לא לשאול שאלות נוקבות או סגורות כגון: "היה לך קשה בגן?" "אתה עצוב"?, "לא היה לך עם מי לשחק?" אלא שאלות פתוחות שיעודדו אותו לשיח ודיון כדוגמת: "מה הכי אהבת לעשות היום בגן? עם מי שיחקת בחצר? אוהד הגיע היום?" וכך להיפתח אליו ולשמוע ממנו מה הוא חווה עד אשר יגיע לקושי שמפריע לו.
לילדים מאוד קשה להסתגל, ואם מצאתם את עצמכם מזהים בימים אלה שינוי בהתנהגות, צריך להיות יותר קשובים ורגישים. לתת לילד מרחב אך מצד שני לא להרפות. מצאו את הזמן לקיים שיחה באמצעות משחקי תפקידים עם חפצים או בובות, להבין מה עובר עליו ואיך הוא מתבטא. למשל, אפשר לקחת חפץ שהוא אוהב, מכוניות או בובות משחק, לתת לו אחת מהן וההורה מחזיק בשניה, ולקיים אינטראקציה בשם הדמות ותוך כדי כך לשלב שאלות: "איך היה היום בגן?", "עם מי שיחקת?", "אתה רוצה כבר לחזור מחר לגן?" ולאט לאט להגיע אל הילד, כאשר ההורה הופך בעצם להיות חלק מהדמויות ועולם התוכן הבטוח של הילד בבית, וכך לדובב אותו ולהבין מה עובר עליו.
לעתים, ילד שנמצא במצוקה יצמד למבוגר יותר מהרגיל. אם הוא נצמד יותר מהרגיל לאמא, הוא זקוק לתמיכה של מבוגר ולביטחון וחשוב לאפשר לו זאת, לא להזיז אותו אלא לאפשר לו מקום ולהראות לו שאמא כאן בשבילו, בין היתר מומלץ לפרגן לו על דברים שעושה לבד או משתפר בהם: "ראיתי שהיום צחצחת שיניים לבד, כל הכבוד, אני גאה בך" או "בחרת לבד את הבגדים בלי לבקש עזרה, זה נפלא". ילדים לרוב יבטאו את הקושי בביטוי פיזי "כואבת לי הבטן" למשל, זו תלונה נפוצה, אז אפשר להרגיע, לתת חיבוק, לשאול היכן כואב ומתי, לתת לזה מקום ולא לבטל את תחושותיו של הילד ב"זה שום דבר". אם זה ממשיך כמובן ללכת לרופא ולבדוק, שגם הוא ירגיע את הילד.
לכל ילד יש קצב משלו, ותקופת ההסתגלות במסגרות ובבית, בעיקר כיום בתקופת הקורונה, עם הפינג פונג הרגשי, חשוב להיות עירניים מאוד לשינויים שחלים אצל הילדים. אין לנו היסטוריה של תקופות כאלה, זו תקופה ייחודית שמשפיעה על כל אחד באופן אחר, גם לנו כמבוגרים. הורה שמכיל, מבין ולא נבהל, מראה לילד שבתוך כל הטירוף הזה יש מקום בטוח בבית, שמאפשר לו ביטחון, והם תמיד יהיו לצידו. ילד והורה שעוברים את התקופה הזו בשלום, זו הגדולה שלהם כמשפחה.
חשוב לזכור שעצם העובדה שהילד מבטא את הקושי שלו בהסתגלות למצב החדש, למסגרת חדשה או לתקופת המשבר בכלל, זה דבר טוב, מפני שכך יש לנו כהורים איתות ואפשרות להגיב בהתאם. ההורים הם מקור הביטחון של הילד, צריך גם לפנות זמן וגם למצוא דברים שמרגיעים אותו שאנחנו מכירים – לצייר, לטייל יחד, לדבר, לשחק במשחקים סוציו-דרמטיים, פשוט להיות שם עם הפתרון המרגיע. חשוב מאוד גם שזה יהיה בתיאום עם הצוות החינוכי של הילד – אם יש קושי כדאי לברר עם הגננת או המורה לגבי ההתנהלות במסגרת, האם הבחינו במשהו שונה, לבדוק גם את ביטוי הרגשי וגם את הפיזי, כמו: אוכל, שירותים, צעקות, בכי, יש לו חברים או שהוא בודד? האם הוא שמח או עצוב? כך ההורים מקבלים תמונה על מה שעובר על הילד כל היום ולא רק בבית והצוות החינוכי יכול לסייע.
זכרו שלמרות הכל, גם אם זו הקורונה או שנת הלימודים השונה, זו תקופת הסתגלות, היא זמנית והיא תעבור. בכי, גם אם הוא מאוד עוצמתי, הוא תהליך טבעי בתחילת שנה ולאחר חזרה מחופשות או בידוד. בכי, אם אינו נמשך יותר מהרגיל, כמובן, הוא מנגנון הרגעה שמקל על הכעס והעצב העצורים בגוף שעוזר לפרק את המתח.
הכותבת היא רונית ורדי מנחה פדגוגית במרכזי הורות ומשפחה בחברה למתנ"סים הארצית