אין ספק שמשחקי מחשב הופכים מרכזיים יותר בחיינו ולכן הורים שרוצים להישאר רלוונטיים בעיני ילדיהם  חייבים להכיר את עולם המשחקים. משמעות הדבר לראות במשחק המחשב גם חבר, ולא רק אויב.

לעיתים נראה שבנים קשורים יותר למשחקי המחשב מאשר להוריהם, ושהם אפילו אינם צריכים אותם – המחשב מספק את המידע, את ההכוונה ואת התמיכה שבעבר העניקו ההורים. עם זאת, בנים זקוקים לנוכחותם של ההורים לא פחות מאשר בעבר. ההורים צריכים להוביל את אופן השימוש במשחקי מחשב ולעצב אותו. הם יכולים להציב גבולות לשימוש במחשב, אך הם גם מסוגלים לעשות הרבה יותר – ללמד את הבנים להיעזר במשחק המחשב באופן שיעודד צמיחה אישית והתפתחות.

גאווה במקום בושה  

אפשר לתפוס את משחקי המחשב כבזבוז זמן, ולחוות בושה בשל כך; ואפשר להפוך את המשחק להזדמנות להתפתחות וליצירת תחושת גאווה. לרוע המזל, הורים רבים רואים את משחקי המחשב בעיקר כפעילות שלילית, ולכן הם מעבירים לבנם מסרים ביקורתיים, בתקווה שהדבר יניע אותו סוף סוף להפסיק לשחק:

הורים: "נו, די, כמה אתה יכול לשחק במחשב!"

גל (13): "מה אתם רוצים, רק התחלתי!"

הורים: "המשחק הזה פוגע לך באינטליגנציה, די, נמאס!"

גל: "מה אתם רוצים ממני, אין לי משהו אחר לעשות!"

באופן כללי, משחקי מחשב סופגים ביקורת רבה מדי, ואילו ההיבטים החיוביים שלהם לא זוכים לתשומת לב ראויה. אחת הסיבות לכך היא חוסר הבנת התרבות הנוכחית של הבנים, והשוואת דרך התנהלותם לזו של בנים בעבר. ביקורת מסוג זה גוררת טיעונים כמו: מדוע הוא לא יוצא מהבית, כמו הבנים של פעם? מדוע הוא לא מוכן לפגוש בנים פנים אל פנים, אלא רק במחשב?

כיום, משחקי המחשב מאגדים בתוכם את הפעילות הספורטיבית, את התחביב המרכזי ואת האוספים שהיו נפוצים בעבר. הביקורת של הורים על משחקי המחשב מחלישה את מעמדם של ההורים בעיני הילדים והופכת אותם לפחות רלוונטיים. במקביל, היא מעוררת אצל הבן תחושה קבועה שהוא "לא בסדר", דבר הפוגע בדימוי העצמי שלו. פגיעה זו, לא רק שהיא איננה מצמצמת את השהייה סביב המחשב – היא אף עלולה להגדיל אותה.

הרגש המנוגד לבושה הוא הגאווה אך הורים חוששים להביע גאווה בהצלחותיו של הבן במשחקים, מפחד שהדבר יחזק את המשיכה שלו למשחקים ויגביר אותה. רתיעה זו מונעת מהם ומבנם לחוש רגשות חיוביים המובילים לצמיחה. גאווה אמיתית, אותנטית, היא בסיס לדימוי עצמי גבוה, שמקושר להתחזקותו של כוח הרצון. באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר ההורים משבחים את בנם על הישגיו במשחק, הם עוזרים לו לפתח את הבסיס הרגשי שיאפשר לו, בהמשך, לעמוד ביתר הצלחה מול הפיתוי שהמשחק מציג בפניו.  

חיבור במקום ניתוק

הורים רבים אינם מכירים את משחקי המחשב שבניהם משחקים. לעיתים הם יזהו את השם, אך סביר שהם מעולם לא שיחקו עם הילד. בעיני חלקם, המשחקים הם בזבוז זמן, עצלנות, בריחה מהחיים.

לעיתים קרובות, בנים משחקים במחשב לבד, בחושך, כשהם מנותקים מאחרים. ניתוק זה הוא תהליך שגם הבן וגם הוריו תרמו לעיצובו: כשבנים צעירים מתחילים את "קריירת המשחק" שלהם, פעמים רבות הם מעוניינים לשחק עם הוריהם. אולם, ההורים לא מוצאים עניין במשחק ומוותרים על האפשרות הזו. אט אט לומדים הילדים שהוריהם אינם חלק מהעולם שאליו נכנסו. התחושה הזו פוגעת בקשר בין ההורה לבין הילד, וזורעת את זרעי הניתוק והריחוק.

הצלחה ללא עדים היא רק חצי הצלחה. כמו בעבר, גם כיום הבנים זקוקים לראות את הניצוץ בעיני הוריהם, את הסיפוק ואת הגאווה שהם חווים בעקבות הישגיהם. תכונות חיוביות רבות הבאות לידי ביטוי בזמן משחק המחשב מתרחשות ללא הדהוד ושיקוף, וכך הן נעלמות מתודעתו של הבן כאילו לא התרחשו כלל. המשחק המשותף הוא דרך המלך לחיבור עם בנים ולקרבה אליהם. כאשר הורים מעורבים בהתקדמותו של הבן במשחק, משתמשים במונחים מתוכו ויודעים לדבר את שפתו, הם שוברים את תהליך הניתוק שהמשחק עלול לייצר:

הורה: "איך הלך היום במשחק? לאיזה רמה הגעת?"

יהב (11): "אלעד דפק אותי במשחק!"

הורה: "באמת? איזה מגעיל! תספר לי קצת יותר מה קרה".

יהב: "זה סיפור ארוך."

הורה: "תספר, זה מעניין אותי!"

יהב: "טוב, אתה לא תאמין, אבל..."

משחק המשותף הוא דרך המלך לחיבור עם בנים ולקרבה אליהם. כאשר הורים מעורבים בהתקדמותו של הבן במשחק, משתמשים במונחים מתוכו ויודעים לדבר את שפתו, הם שוברים את תהליך הניתוק שהמשחק עלול לייצר

יותר מכך, כאשר ההורים מתחילים לשחק במחשב תחת הדרכתו של בנם, הם גם מספקים לו הזדמנות להתגאות בהם כשהם מצליחים במשחק ומתקדמים בשלבים. באופן כללי, בנים אוהבים לשמש "מנטורים" של אחרים, ללמד אותם את רזי המשחק ולראות את תלמידיהם מתקדמים. כאשר ההורים משקיעים את המאמץ הנדרש ומתחילים להתקדם ולהשתפר חל היפוך תפקידים, והבן הוא זה שרווה נחת מהוריו.

ללמוד על עצמנו באמצעות משחקי המחשב

קסמם של משחקי המחשב הוא עצום ונעוץ בכך שהם מספקים לבנים את הצרכים שהחיים היום-יומיים אינם מספקים להם: הישגיות וערך, שייכות, עניין והתלהבות. כתוצאה מכך, בהשוואה למשחק, המציאות נעשית דלה ומתסכלת, ולא מאפשרת לבנים להיות הדמות שהם יכולים ורוצים להיות. משחקי מחשב הופכים לבעיה כשהם אינם חלק ממערך החיים הכללי, כשהם מפוצלים מהחיים. במצב כזה, כל דבר המקושר עם המשחק הוא חיובי, וכל דבר שאינו מקושר איתו – שלילי. ברמה האישיותית, נוצרת אצל בנים זהות כפולה – הילד בזמן המשחק לעומת הילד ביתר הזמן. בעוד הילד המשחק יכול להחזיק במוטיבציה גבוהה ולהיות פתוח, סקרן וחברותי, הילד שאינו משחק עשוי להחזיק בתכונות הפוכות: מוטיבציה נמוכה, חוסר סקרנות, סגירות ומיומנויות חברתיות נמוכות. בנים לא מודעים לחיים הכפולים שהם מנהלים, ולפיכך הם זקוקים להוריהם כדי שיעזרו להם לחבר בין השניים. דרך אחת לעשות זאת נעשית דרך הפיכת משחק המחשב לכלי להיכרות עם עצמם.

משחקי המחשב עלולים לנתק את הבן מעצמו ולהפוך אותו לאדם חסר מודעות, אך הם עשויים גם לסלול בפניו דרך להיכרות אינטימית יותר עם עצמו.  כשבנים משחקים הם  אינם חושבים על תכונותיהם האישיות – מבחינתם, זהו רק משחק. הם זקוקים למבוגרים בעלי שפה רגשית מפותחת יותר, שיעזרו להם להגדיר את קווי האופי ואת הסגולות האנושיות המופיעות בזמן משחק. הנה מספר דוגמאות לשאלות שכדאי לשאול בנים אחרי ששיחקו במחשב, כדי לקדם את ההיכרות שלהם עם עצמם: האם היית חכם במשחק? האם חשבת באופן אסטרטגי? האם הפגנת נדיבות? האם עזרת לאחרים? האם היית אמיץ? האם ניסית דברים חדשים?

 שאלות כאלו מייצרות תפיסה שונה בתודעתו של הילד – הן כלפי המשחק והן כלפי החיים. כאשר אנו מלמדים את הבן לשחק באופן מודע ומתוך היכרות עם חייו, אנו עוזרים לו לשים לב לאופן שבו הוא משחק ולמזג את דרך המשחק שלו עם האדם שהוא בזמן השגרה. כאשר משחקים במחשב באופן מודע, מתוך חיבור לעצמיות ולא מתוך בריחה וניתוק ממנה, יש במשחקים פוטנציאל לצמיחה אישית, לגילוי עצמי ולפיתוח מיומנויות העשויות לתרום בתחומים רבים.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ומנהל "מכון בנים" ו"מכון מראות". בעל דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב ומרצה במכונים לטיפול משפחתי ברחבי אירופה