אסף פייצ'ץ, תלמיד כיתה ו', לא עבר בשערי בית הספר שלו מאז פברואר 2020, בימים הראשונים של התפשטות הקורונה בעולם. אז היו עוד עיריות ששקלו לקיים עדלאידות ואיש לא חבש מסיכה ברחוב.
"כמות התלמידים בבית הספר והפחד שאי אפשר להישמר מפני הקורונה מפחידים אותי", אומרת יעל, אמו של אסף, תושבת באר יעקב. "בית החינוך מבין ומכיל את המצב ומאפשר לו להגיע לעשות את המבחנים עם עוד ילדים שלא מגיעים בסוף יום הלימודים בחדר מבודד ולא בקרבת ילדים. בימים שהקפסולה שלו למדה בבית הספר הוא היה משלים את הנעשה מחברים בסוף יום הלימודים".
גם שרה גריג'יאק, בת 35, תושבת התנחלות עלי זהב ליד אריאל בחרה לסגור את דלתות ביתה. חמש בנותיה נטולות מסגרת רשמית כבר שנה. גריג'יאק הקימה להם מעין בית ספר עצמאי ואפילו הדפיסה במיוחד בראשון לספטמבר חולצות בית ספר שמיוחדות רק להן. כאשר יש לימודים ואין סגר היא דואגת ומזמינה הביתה מורה פרטית.
עוד לפני הקורונה עבדה גריג'יאק כמנהלת מרכז למידה למניעת נשירה מבתי ספר. בזכות העבודה הזו, היא מסבירה, ידעה איך לשרוד את השנה הזאת. "לכל בת שלי יש תוכנית לימודים מותאמת. במקביל אני עובדת בלשמר את הקשר בשיניים עם בית הספר ועם החברות ועושה כל מה שאני יכולה כדי למנוע נשירה. השנה הזו תיגמר כך או אחרת וגם הקורונה תחלוף מהעולם ובאיזשהו שלב הן כן יצטרכו לחזור למסגרות אבל צריך לאפשר שיהיה להן לאן לחזור, וגם זו אחת הסיבות שחשוב לי מאוד להיות בקשר עם בית הספר שלהן. יש כמה סוגים של מורים יש את אלו שעושים סלטות כדי שהבנות שלי יחזרו ויש כאלו שממש לא".
בואי נודה באמת, אין רגעים שאת כבר רוצה לטפס על הקירות?
"אין לנו מרווח אפשרויות אם אני אהיה עצבנית. אין לי מקום לטעויות. הפינה שלי היא במרפסת. כשאני במרפסת אף אחד לא יכול לבוא אלי כי אני עם עצמי. לכל אחד יש בבית את הפינה שלו. בנוסף יש לוח זמנים מאוד ברור. אני כל הזמן עוקבת אחריהן ויש גם ימים לא פשוטים ויש המון יצירתיות ויש גם המון משעמם לי, יש מהכל".
גריג'יאק אפילו טורחת להגיש לבנותיה תעודות אישיות. שם היא מעדכנת אותן על התקדמותן בלימודים ובקשר עם החברות. כל אחת מעריכה את עצמה, ויש גם הערכה משותפת. "אני עושה זאת מכיתה א' ולילדה בת הארבע כתבתי שאנחנו אוהבים אותה מאוד. כתבתי להן בתעודה כי המחצית הזו הייתה מטורפת. הילדים היו בבית יותר מאשר בבית הספר והם עמדו במשימה. הם עשו את הבלתי אפשרי, הם התמודדו עם האינטנסיביות של המשפחה כשכל אחד בטירוף שלו. הם התמודדו עם הריחוק החברתי ובתוך כל זה עוד היו צריכים להבין איך להמשיך ללמוד. דווקא עכשיו, באמצע השנה זה הזמן שלנו לנשום ולהגיד להם שאנחנו ההורים מעריכים אותם, את ההשקעה שלהם. ממש עכשיו זו הזדמנות נפלאה לתת מילים טובות מחזקות מנחמות, לתת מוטיבציה וכוחות להמשך ההתמודדות עם כל מה שעוד יגיע. את התעודה כתבתי באהבה גדולה".
הגדולה שלך בכיתה ז' לא מתגעגעת לחברות?
"הן כמעט ולא פוגשות חברות אלא אם זה עם חברות במרחק במרפסת או כאשר יוצאות להליכה. גם הבת הקטנה שלי שהיא בת ארבע מבינה שעליה לפעמים להיות עם מסכה וגם החברות אם באות וזה לא קורה הרבה צריכות לשבת בריחוק במרפסת לבד ולהיות עם מסכה".
סופו של הסגר כבר מגיע והלימודים יתחדשו בקרוב. גריג'יאק לא מתכננת להחזיר את בנותיה לבית הספר. "הייתי רוצה להחזיר אבל במצב הנוכחי אני לא יכולה להחזיר אותן כי אנחנו חייבים להגן על כל המשפחה ובבית הספר אי אפשר באמת להיות כרגע. יש חדרים סגורים, לא באמת מקפידים על מסכות כפי שצריך וזה לא אפשרי. אני אחזיר ברגע שאוכל ואני מתפללת שזה יהיה כמה שיותר מהר כי אם לא הייתה נכנסת המוטציה הבריטית ולא הייתה עלייה משמעותית כבר הייתי מחזירה".
"זה מעצבן. אבל ככה יש פחות חולים ואין מה לעשות", אומרת הילה גריג'יאק בת ה 13, שאמורה ללמוד בכיתה ז' באולפנה. חלק גדול מזמנה היא מבלה במסכים ואפילו בזומים עם חברות והיא אומרת ומודה שהניתוק מהחברות קשה במיוחד.
"אני מתגעגעת להסתובב בלי מסיכה. יש עוד בנות שלא מגיעות אז אני לא ממש לבד, אבל הן אומרות שרוצות שאני כבר אחזור. אבל יש גם יתרונות, אני לומדת בזמן שלי ואני מרגישה שיש הרבה יותר זמן כיף משפחתי. התרגלתי ללמוד ככה- זה כבר שנה אבל ברור שרוצה לחזור ללמוד רגיל למרות שההורים שלי הביאו מצלמה לכיתה ואז גם בנות נוספות שבבידוד יכולות ללמוד מרחוק. לשמחתי יש לי מורה נדירה ממש, היא קנתה יחד עם האולפנה לוח נייד ובימים שהיו שיעורים בחוץ יכולתי להצטרף, האמת זה לא כל כך נורא".
"אף אחד לא יודע מה המחלה תעולל לילדים"
התופעה של ילדים שכבר כמעט שנה לא ראו את בית הספר לא מסתכמת בכמה משפחות בודדות. "בחודש אוקטובר 2020 עשו ניטור כללי, ממנו עלה שיש נשירה סמויה וגלויה בשיעור של כ- 30%. מדיניות משרד החינוך היא שבתי הספר מנטרים ועוקבים והחודש אנחנו יוצאים לניטור נשירה מחדש", אומר גורם בכיר במשרד החינוך.
בכל הניסיונות לפתוח את מערכת החינוך גם בימי מגיפה עולמית, נשארות מאור לרוב המשפחות שנמצאות בקבוצת סיכון. שם מרגישים חברי המשפחה שאין ברירה אלא להישאר בבית ולהגן על עצמם מפני הנגיף.
עינב לוביץ' מצרפי מפרדס חנה-כרכור, אמא לניר, תלמידת כיתה י', אומרת שבמשפחתה קיים יותר מגורם סיכון גבוה אחד. כשהגיעה המגיפה לישראל החליטה המשפחה לסמוך רק על עצמה ולסגור את דלתות הבית.
"הפעם האחרונה שהיא הלכה לבית הספר היה בשני במרץ. אני לא אשלח אותה עד שהסביבה לא תהיה בטוחה ועד שרמת התחלואה תרד. כרגע בעיני זה מצב שהוא לא אפשרי, אני לא מבינה אנשים שרוצים לצאת מהסגר כרגע, זו הידבקות בטוחה"
"אף אחד לא יודע מה המחלה תעולל לילדים, מה יקרה עוד עשר שנים שלא יהיה סיבוך חלילה ובהינתן וזה המצב עדיף להישאר בבית. כמובן גם שהבנו שאנשים רבים לא באמת מקיימים את ההנחיות בקורונה. למשל, קשה מאוד ליישם לשמור על מרחק בבית הספר ואנחנו לא רוצים לשים את החיים שלנו בשרירות הלב של כל מיני אנשים ולכן הילדה נשארה בבית. הפעם האחרונה שהיא הלכה לבית הספר היה בשני במרץ. אני לא אשלח אותה עד שהסביבה לא תהיה בטוחה ועד שרמת התחלואה תרד. כרגע בעיני זה מצב שהוא לא אפשרי. אני לא מבינה אנשים שרוצים לצאת מהסגר כרגע, זו הידבקות בטוחה, מה עושים עם הילדים שלא מחוסנים, יש כאן בעיה".
לוביץ' מצרפי לא חוששת מפגיעה בלימודים של בתה. "אנחנו כל הזמן בשיעורי בית והיא מקבלת עזרה ומעשירים. הבית הפך להיות סדנא לימודית, בין כל יתר המטלות בבית, בעלי מלמד אותה מדעי המחשב, מתמטיקה, פיסיקה, אני מלמדת אותה אומנויות. אין לי התנגדות דווקא שהלמידה מרחוק תמשיך. רק מהצד החברתי אני מוטרדת. יצרנו מעין קפסולה חברתית קטנה, חברה אחת ובני דודים שהם לא באותה שכבת גיל כמוה. הייתי שמחה אם בית הספר ישים לב לאנשים שלא יכולים להגיע למערכת ושבית הספר יפסיק להערים קשיים".
לא היו מבחנים ועבודות במשך שנה שלמה?
"בטח שכן, ובית הספר מצפה שהיא תגיע ותיבחן בחדר סגור, בעיני זה הכי גרוע. אני צריכה לדבר עם בית הספר וזה תלוי ברצון הטוב של בית הספר. הבעיה היא פחות בסגר אלא שכאשר נגמר הסגר ויש את הילדים כמו הבת שלי שלא חוזרים ללימודים. אני אשקיע בילדה שלי גם כלכלית וגם נפשית וכל תמיכה שהיא תצטרך ותבקש אבל משרד החינוך צריך לאפשר אלטרנטיבה חינוכית אחרת. זה צריך להיות מסודר ולא פרוץ, כרגע זה נתון לחסדי מנהלים.
"הייתי שמחה אם משרד החינוך ייקח את פרויקט הילדים שלא יכולים להגיע לבית הספר שהם בעלי סיכון או כרגע שהם מתוך בחירה רוצים להימנע מלהידבק במסגרות החינוכיות ויאפשר בחירה. משרד החינוך לא צריך לאיים עלינו הורים שלא שולחים את הילדים עם שירותי הרווחה וקציני ביקור סדיר אלא עדיף היה שיפתח אלטרנטיבה חינוכית חדשה המתאימה למציאות שבה אנו חיים. הכעס שלי הוא על המדינה. המדינה למעשה אומרת לי ולכל בעלי הסיכון: לכו תשמרו על עצמכם, תסגרו את עצמכם, המדינה לא מתעניינת בכם. אף אחד לא חושב, מבין או רואה אוכלוסייה שלמה שלא יכולה לצאת החוצה מהבית ולהגיד: אתם תשמרו על עצמכם עד שיהיה פתרון זו בעיה".
ומה עם ניר עצמה? היא בעיקר מתוסכלת מהמצב.
"אני מרגישה שלא כל המורות ממש מבינות את המצב שלי, לא בחרתי להיות במצב הזה ולפעמים אני מרגישה שאני צריכה להזכיר להן שזה לא שאני לא רוצה להגיע לבית ספר, אלא לא יכולה להגיע לבית ספר. אני משתדלת ללמוד ולהצטיין גם כשאני לומדת מרחוק, כשכל הילדים מגיעים לבית ספר אני צריכה להשלים חומרים לבד זה עוד יותר קשה. עד לא מזמן בית הספר נתן לי להיבחן מרחוק.
"עכשיו בבית ספר מחייבים אותי להגיע לבחינה, כשהם יודעים שאני בסיכון ולא מאפשרים לי להיבחן מרחוק או הערכה חלופית. זה מרגיש לי כמו עונש על דבר שאני לא יכולה לשלוט בו. היום למשל, קיבלתי תעודת מחצית ולמרות שבכל העבודות קיבלתי ציונים בין 97 ל-100, הציון הסופי הוא 70, אפילו שביקשתי להבחן מרחוק לא נתנו לי. אני מרגישה שזה לא הוגן וכמה שאני מתאמצת להיות תלמידה טובה, בסוף זה מייאש אותי".
צריכים את המסגרת
משפחות רבות בישראל שותפות לתחושותיה של עינב ואינן יודעות איך להתמודד ומה לעשות עם הילדים לאור החשש שהקורונה תדפוק בדלת.
"אין לי ספק שילד צריך את המסגרת, בפרט ילד מיוחד", אומרת רוית דניאל, אמא של נתנאל בן ה-10 מקרית אתא . "כי ברור שנתנאל היה יכול להתקדם הרבה יותר בבית הספר והיה נפגש עם החברים שאני בטוחה שחסרים לו ובכלל המסגרת שלדעתי כבר שכח שקיימת. אני רואה שהילד יותר חיוני ופנוי ללמידה אבל אני לא יכולה לשלוח אותו בגלל המצב. אני פשוט מרגישה ששוכחים את כל המשפחות והילדים המיוחדים וכולנו נדחקנו הצידה בגלל הקורונה".
נתנאל סובל מאיחור התפתחותי רב-תחומי ותסמונת לנוקס-גסטו. מדובר בתסמונת נדירה של מחלת האפילפסיה, עמידה לטיפול תרופתי, שגורמת לפרכוסים ארוכים וממושכים בתדירות גבוהה. הוא לומד בבית ספר לחינוך מיוחד בחיפה בכיתה ד׳. אף שבית הספר פתוח ועובד רוית מרגישה שזה מסוכן עבורו והחליטה לפני כשנה שעדיף כי יישאר איתה בבית.
"אנחנו לא נפגשים עם חברים. אני יוצאת אתו רק לאזורים פתוחים ומרוחקים כמה שניתן מאנשים כמו פארקים. אני מבינה שאין לי ברירה אחרת אלא להקריב ולשלם מחיר והכול על מנת שאשמור על הבן שלי"
"לבית הספר מגיעים מכל מיני ישובים ובין היתר גם מאזורים אדומים. היו מספר הדבקות בכל שבוע. הילדים לא מסוגלים לשמור על ריחוק, לא עוטים מסכות, מכניסים הרבה ידיים לפה ואין מספיק אנשי צוות לנסות לשמור על התנאים. הכול נשאר באותה מתכונת לפני הקורונה. אנחנו לא נפגשים עם חברים. אני יוצאת אתו רק לאזורים פתוחים ומרוחקים כמה שניתן מאנשים כמו פארקים. אני מבינה שאין לי ברירה אחרת אלא להקריב ולשלם מחיר והכול על מנת שאשמור על הבן שלי מכל משמר".
יעל רימון פסיכולוגית חינוכית, מדריכה ומטפלת קוגניטיבית התנהגותית וראש התוכנית להכשרת מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים (CBT) במכללת לוינסקי לחינוך אומרת שלצד האמפתיה לבחירה של ההורים, חשוב לחשוב על ההשלכות של הסירוב לחזור לבית הספר על מצבם הרגשי, החברתי וההתפתחותי של הילדים.
"הבדידות והניתוק החברתי הם האויבים השקטים של תקופת קורונה. הריחוק הפיזי של הילדים מבני גילם עלול לייצר ריחוק רגשי המסוכן לא פחות מהאיום הגופני, בעיקר במקרה שלילדים אשר סבלו גם קודם לכן מקשיים בתחום החברתי או מסרבנות בית ספר. הבידוד החברתי עלול להגדיל את החרדה ואת הסיכון לדיכאון".
- שמרו עד כמה שאפשר על רצף לימודי - הקדישו את שעות הבוקר שבהן הילד אמור להיות בבית הספר לביצוע משימות לימודיות.
- שמרו על רציפות חברתית - היחסים החברתיים הם ממשאבי החוסן המשמעותיים ביותר לכל ילד, חשבו על דרכים יצירתיות לייצר לילד אינטראקציות חברתיות (טיול עם הכלב, רכיבה על אופניים, ריצה משותפת).
- שמרו על שגרה של סדר יום רגיל עד כמה שאפשר - תנו לילדים תפקידים בבית אשר יעניקו להם חוויה של שליטה ותחושה של ניהול המצב.
- זוזו - פעילות גופנית משותפת עם הילדים היא הזדמנות לבלות זמן איכות איתם.