כדי להבין איך נראה פרפקציוניזם אצל ילדים, ניתן דוגמה: גל בן ה-8 מוכשר מאוד בציור. הוא נחשב לצייר של המשפחה ונהנה מכך מאוד, אך כחלק מהתהליך להגיע ל'ציור המושלם' בעיניו, הוא עובר שלבים קשים של תסכול, זריקת ציורים אם משהו קטן מאוד השתבש, המון ביקורת עצמית וסבל מתמשך. כשאמו הציעה לו להירשם לחוג ציור, הוא סירב. הפחד שמישהו, חוץ ממנו, יבקר אותו על הדבר שהוא מחשיב את עצמו כטוב בו, מעורר בו חרדה גבוהה וחוסר רצון להיכנס למצב כזה.
זאת אחת מבין דוגמאות רבות לפרפקציוניזם, נטייה אישיותית להציב לעצמנו סטנדרטים גבוהים במיוחד. נטייה זו יוצרת אצל הילד תחושה שאם הדברים שיעשה לא יהיו מושלמים ממש, זה יעיד עליו שהוא לא מספיק טוב ויהיה לו קשה להכיל זאת. הפרפקציוניזם שם מראש זכוכית מגדלת על כל טעות קטנה - דבר שיוצר אצל הילד הרגשה שכל טעות או סטייה קטנה מהדרך, איומות ונוראות, שאסור להן להתרחש וכן של חוסר סיפוק עצמי תמידי.
זה יכול לקרות בכל תחום בחיי הילדים, לדוגמה במסגרת הלימודים, קשרים חברתיים, תחביבים, סדר וארגון ומראה גופני. אם תרצו לדמיין מה ההרגשה, חישבו על אדם שאתם מכירים שהוא מאוד ביקורתי, אשר נותן לכם הרגשה שאתם לא מספיק טובים, שאתם לא מוצלחים כמו האחרים, שאסור לכם לעשות טעויות כיוון שזה דבר נוראי. עכשיו הקצינו אותו מעט, ושימו אותו בראשכם באופן קבוע. זאת הרגשה רעה מאוד, אשר מובילה לכך שילדים ומתבגרים פרפקציוניסטים, שאינם מטופלים, סובלים יותר מדיכאון, ביטחון עצמי נמוך, חרדות, הסתגרות, חוסן נפשי נמוך ואף במקרים חריפים נטיות אובדניות. אז איך אפשר לעזור לילדים אלו?
פרפקציוניזם: מולדת או קשורה להורות?
למרות שלפרפקציוניזם יש מרכיב תורשתי, מחקרים מסוימים מוצאים כי המרכיב המשמעותי ביותר הוא לא התורשתי, אלא סגנון ההורות. אם ננסה לתת חיתוך גס של המרכיבים, נוכל לומר, על בסיס מחקרים אלה, שהתורשה אחראית על כ-25% מהפרפקציוניזם והסביבה על כ-75%. כדי להבין זאת, חשוב שנסתכל על המרכיבים של הנטייה הפרפקציוניסטית - הפחד מכישלון עד כדי חרדת ביצוע, המחשבה שאסור לטעות, הרצון להיות הכי טובים כל הזמן במה שהם עושים, כיוון שאחרת זה מעיד עליהם דברים נוראיים, הביקורת העצמית התמידית, זכוכית המגדלת על כל טעות קטנה, התחושה שהם לא יכולים אחרת והריחוק מעצמם, הם למעשה ההיפך ממה שהיינו רוצים שהם יהיו כחברים טובים עבור עצמם. כל אלו, הם לרוב למידה מהסביבה הביתית:
- איך מתייחסים לטעויות שאני עושה? (לא רק בלימודים, אלא גם התנהגותית, או סביב חוסר הקשבה, אכילה לא מסודרת, שכיחת פריט לבוש בגן או בבית הספר, אמירה כלשהי לחבר או לבן משפחה ועוד).
- אילו ציפיות יש להורים שלי ממני? (לדוגמה ציפיות גבוהות מאוד, האם כל הזמן מצפים שאעשה משהו חיוני, האם אני צריך תמיד להשקיע את כולי בכל דבר, האם מותר לי לטעות, כמה אני יכול להיות עצמי ולחפש את הדרך בחיים לבד).
- כמה פעמים ההורים משתמשים במילה 'מאכזב' מול הילד?
- מהו המודלינג שההורים נותנים בחייהם לטעויות שהם עושים ולדרך שבה הם מבצעים דברים?
- מהו השיח סביב אנשים ששונים מההורים?
- האם ההורים נותנים תחושה שהאהבה שלהם תלויה בהצלחות של הילד סביב הציפיות השונות שלהם?
בסגנון הורות זה, המוח של הילד לומד לייצר חשיבה שלילית לגביי הדברים שהוא עושה, וזו יוצרת חרדת ביצוע גבוהה וביקורתיות אישית הרסנית. כך לדוגמה, כשהילד עושה טעות, המחשבה האוטומטית שקופצת לו היא: "זה נוראי, אני גרוע", בעקבות המחשבה האוטומטית הוא מרגיש נורא וחסר ביטחון ומגיב בכך שהוא קורע את הציור לגזרים ומתחיל אותו מההתחלה. חשיבה אוטומטית זו תהיה לגבי כל טעות או חוסר הצלחה ב-100% שלו וגורמת לו לקמול עוד ועוד מבחינה רגשית וחוסן נפשי.
כך תעזרו לילד לשנות את החשיבה האוטומטית ולהפחית משמעותית פרפקציוניזם:
- שימו לב להורות שלכם
שימו לב לא להיות ביקורתיים, להתייחס לכל טעות כטבעית וחלק מהדרך ולא כסוף העולם (טעויות הן חלק טבעי מהדרך שמאפשר לנו ללמוד איך לשפר להמשך) - שימו לב לא לתת הרגשה רעה לילד כשהוא לא מצליח במשהו, וודאו שאתם לא מציבים ציפיות גבוהות לילד, אלא כאלו שתואמות את גילו ואת המקום הרגשי שאתם רוצים שהוא יהיה בו. היו רכים ואוהבים. תנו לילדכם הרגשה שהוא תמיד הילד המדהים שלכם לא משנה מה הוא עשה, לצד גבולות וכללים בריאים. זה לא אומר שלא צריך להתרגש מטעויות, אבל זה כן אומר שצריך ללמוד מהן בצורה שמחזקת אותנו ולא מחלישה.
- אם אתם בעצמכם פרפקציוניסטים - טפלו בכך
דאגו לצמצם את הנטייה אצלכם. צרו מודלינג נהדר בבית של איך שאתם מסתכלים על טעויות. מותר ומאוד טבעי לטעות, חשוב ללמוד מהטעויות ולראות איך משתפרים, ולו במעט, בהמשך. - שימו את הדגש על הדרך שילדכם עושים ולא על ההצלחות
בדרך יש המון הצלחות קטנות כמו תשומת לב, חשיבה, גישה חיובית, מוטיבציה, מנוחה, תכנון ועוד. שימו עליהם את הדגש. - למדו את ילדכם להיות החברים הכי טובים של עצמם
אם חבר של ילדכם היה טועה, מה הם היו אומרים לו? איך היו מעודדים אותו? למדו אותם לומר בדיוק את אותו הדבר לעצמם. - עזרו לילדכם לזהות מהי המחשבה שקופצת להם סביב טעויות
ומהו הרגש שמתעורר והתגובה ההתנהגותית שלהם? שאלו אותם האם נעים להם להרגיש ככה והאם זה עושה להם טוב. האם ההתנהגות עצמה מקדמת אותם לכיוון המטרה? התתעכבו איתם על ההרגשה שיש להם בדרך, האם היא נעימה או לא נעימה. לאחר-מכן, עזרו להם למצוא מחשבה חלופית, לדוגמה: "לא נורא שלא הצלחתי במבחן, זה קורה. אני אלמד איך לשפר את הלמידה שלי לפעם הבאה, הכל בסדר". מחשבה כזו תניב רוגע, שליטה, הכלה, והתנהגות של דיוק הלמידה למבחנים, תוך הבנה שזה בסדר לטעות. אפשר תמיד ללמוד ולשפר.