סיפורים נוצרו מאז שהתהוותה השפה האנושית. הסיפור מסייע לנו להבין את העולם ואת עצמנו, לייצר היגיון וסדר בדברים ולתקשר עם הסביבה שלנו. לעיתים, כשקורה לנו אירוע שמסעיר אותנו, אנחנו יכולים לספר אותו שוב ושוב עד שמשהו בנו נרגע. יש סיפורים על אירועים מכוננים בחיינו אשר עיצבו אותנו והשפיעו על תפיסת עולמנו ושאותם אנו מספרים לאורך חיינו כמו סיפורי לידה או אהבה. כך, בנקודות זמן שונות אנו ממשיכים לעבד את הסיפורים ולהבין עוד רבדים ששזורים בעומקם. "אני חוויתי אובדן בגיל צעיר ובנקודות זמן שונות סיפרתי את הסיפור ובדקתי אותו. היום אני מספרת אותו לעיתים נדירות כי הנושא הזה כבר פתור אצלי, ואני יודעת איפה הוא ממוקם. רק כשאני נתקלת באובדן דומה אני שוב משתפת בסיפור שלי", אומרת ד"ר חגית פולק, ביבליותרפיסטית, מטפלת ומדריכת הורים, מרצה בתוכניות לחינוך בגיל הרך במכללת אורנים.
לדברי ד"ר פולק, סיפור מאפשר גישה למקומות שאין בהם היגיון, כמו חלום או בדיה על מפלצות ושדים. "הסיפור מעניק את היכולת להיות במגע עם המקומות האלו , ולתת להם חיים בעולם הפנימי שלי. אצל ילדים המפלצת היא יצור מאיים ואילו אצל מבוגרים המפלצת יכולה להיות הפחד שיראו שאני לא מספיק חכם. כשעבדתי במחלקה הפסיכיאטרית השתמשתי במיתוסים ואגדות, כי אנשים לא רוצים לדבר על המחלה שלהם, יש יותר מדי מנגנוני הגנה, אבל אם נספר על מפלצת שיורדת מההר וטורפת אנשים, ודרכה נדבר על המחלה שמתנפלת עלינו בלי להרגיש מאוימים, המטאפורה תעבוד".
ד"ר פולק מציעה להורים "אל תתנו לעובדות לקלקל סיפור טוב. הכול יכול לקרות בסיפור. בית יכול לעוף, ילד יכול להיעלם ולהימצא, יבשות יכולות לזוז, וסבתא יכולה להיות האחות הקטנה של הילד. עולם הנפש עשיר, ובדומה לחלומות, כך גם בסיפור העובדות וחוקי העולם יכולים להשתנות. כשילד מספר סיפור "שקרה לו" ומשנה את העובדות, אנחנו כהורים לא אמורים להיות עסוקים ב"חקר האמת", אלא בניסיון להבין מה הוא משנה בסיפור ולמה. אולי השינוי הוא הדבר שהוא צריך כדי להרגיש טוב יותר, כדי לפתור קונפליקט, או להשתחרר מאשמה או בושה. הפסיכולוג יונג טען שהדרך להכיר את ה"עצמי" (הכולל את המודע והלא מודע יחד) הוא באמצעות חלומות ואגדות. אם נבקש מהילד (מהנפש שלו) לספר את הסיפור שלו, נאפשר לו להיות במגע עם הכוחות שלו, עם הפחדים, לחפש ולחקור את דרכי ההתמודדות האפשריות עבורו, את המקומות בהם הוא נזקק לעזרה חיצונית, ונבין איך הוא פוגש את העולם".
עם אילו קשיים או בעיות סיפורים יכולים לעזור לילדים?
"לסיפור יש כוח להשפיע על היכולות של הילד: הקוגניטיביות, הרגשיות והחברתיות. המפגש בין הורה וילד שמספרים ביחד סיפור, מתרחש במעין "מרחב ביניים" בין המציאות לבין הדמיון, בין המודע לבין הלא מודע, בין החוץ לבין הפנים. יש לילד אפשרויות להזדהות עם דמויות ועם מצבים, לבטא מנעד רחב של רגשות באמצעות הסיפור (גם רגשות שפחות לגיטימי לתת להם ביטוי ביום יום, כמו אלימות, תוקפנות, שנאה, קנאה). כשהילד הוא שממציא את הסיפור, הוא יכול לגלוש לעולם דמיוני לחלוטין ולהכיל בתוכו את הנושאים שמעסיקים אותו, או להיפך, לספר סיפור דמיוני שמתרחש בגן שלו ממש, עם הילדים שהוא מכיר. היכולת לספר סיפור עם גיבור שקורה לו משהו, מפתחת את החוסן האישי".
כשילדינו עוברים אירועים משמעותיים בחייהם כמו לדוגמא גמילה מחיתול או מוצץ או מעבר דירה, אנחנו לרוב מחפשים ספר שנוגע ישירות בנושא. "אני לא ממליצה עליהם אוטומטית. אם ניקח מקרה של ילד שהוריו מתגרשים. נבחן מה הוא מרגיש: אשמה, בלבול, בושה או כעס - ברגע שמבינים את התמה הרגשית לא צריך ספר על גירושים אלא ספר על בושה או כעס. לא שמים בפרונט את הנושא החיצוני שלנו כמבוגרים קל לראות אותו. אם נביא ספר על ילד שמבודד חברתית לילד שעשו עליו חרם, זה יהיה מאיים והוא לא ירצה לשמוע את זה, מה גם שלא תמיד ניתן ליישם את הפתרון שיש בספר. כדי לעשות עבודה תרפויטית באמצעות סיפורים, יש לזהות את התמה הרגשית ולפעמים את התמה הלא מודעת. יש ילדים שבתקופה שההורים שלהם מתגרשים מתחילים לראות סדרות על משפחות מושלמות, כי הם לא יכולים לראות את השבר אלא את הפנטזיה, ודרך זה הנפש עושה תיקון. לכן כדאי לשים לב אילו סיפורים הילדים אוהבים לשמוע שוב ושוב, כי זה מרמז לנו באילו תמות הילד עסוק. סיפור זו ההזדמנות שלנו לפגוש את הלא מודע".
ד"ר פולק מציעה שבע דרכים להמציא עם ילדים סיפורים:
- סיפור בשישה חלקים: החוקרת והפסיכולוגית השוויצרית מרי פון-פרנץ כותבת בספרה העוסק בפירוש של המעשיות, כי כל האגדות בכל התרבויות לאורך הדורות, בנויות במבנה דומה, שמשרת את המסע של הנפש. פרופ' מולי להד פיתח את התבנית הזו לכלי לכתיבת סיפור עם ילדים באמצעות שש שאלות.
את הסיפור יוצרים בשישה שלבים. בכל פעם שואלים שאלה אחת, והילד מצייר את התשובה שלו לשאלה. לאחר שיש ברשותו את ששת הציורים (תהליך שניתן לעשות בפעם אחת, או בחלקים במשך מספר ימים), אנחנו מבקשים ממנו לספר את הסיפור וכותבים אותו למענו. בסיום: הילד מחבר כותרת (שם) לסיפור.
ניתן לצייר את הציורים על דף אחד (מחולק לשישה חלקים), או על מספר דפים כך שבהמשך לכל ציור יתלווה הטקסט של הסיפור שהילד מספר בעל פה. השאלות:
א. מי הגיבור של הסיפור (זה יכול להיות גיבור מהמציאות, גיבור דמיוני, חפץ, ולפעמים אפילו רעיון, יחיד או קבוצה). בלי גיבור אין סיפור.
ב. מהי המשימה של הגיבור? (מה הגיבור צריך לעשות?). המשימה היא האתגר, היא המניע לצאת למסע.
ג. מי או מה יכול לעזור לגיבור במשימה? בדרך שעליו לעשות? (אם בכלל). כאן יש למעשה התייחסות לכוחות שהגיבור (הילד) צריך לגייס כדי לצלוח את המשימה
ד. מה המכשול של הגיבור בדרך? מי או מה מפריע לה? אלו הקשיים והאתגרים שאנחנו פוגשים במסע החיים שלנו. זה יכול להיות מכשול חיצוני, או מכשול פנימי כמו תכונה שלנו שמכשילה אותנו. בסיפורים שילדים ממציאים זו יכולה להיות מפלצת, או ביצה טובענית, או כל מטאפורה אחרת שבאמצעותה הם מדברים על הקושי.
ה. מה הגיבור עושה מול המכשול? איך הוא מתמודד איתו? אם בכלל. (תמיד נאפשר לילד לספר גם סיפור שאין לו "הפי אנד". לפעמים זו בדיוק התחושה שלו. שלא משנה מה הוא עושה, הוא לא מצליח, וצריך לתת מקום לתחושה הזו, ולא לסלק אותה ולתת לו אלטרנטיבות לפתרונות).
ו. מה קורה בסוף? מה קורה אחר כך?
**בכל הדרכים הבאות, ניתן להשתמש בשאלות הללו, כדי לברוא את הסיפור, וכמובן לפתח ולהמציא שאלות נוספות. - תמונה. אפשר לדפדף באלבום התמונות של הילד, ולבחור תמונה אחת. עכשיו נספר את הסיפור של התמונה. אנחנו יכולים כהורים לספר כל מה שאנחנו זוכרים מהתמונה, אבל אנחנו גם יכולים להוסיף פרטים שלא היו, או שאיננו זוכרים. אפשר גם לתת לילד להמציא בעצמו את הסיפור. כמובן שאפשר להמציא סיפורים גם על תמונות אחרות, שאינן של בני המשפחה. אלו יכולות להיות תמונות של "מקום" ואנחנו בסיפור נכניס למקום הזה דמויות, ועלילה, או תמונה של "דמות" שתהפוך לגיבורת הסיפור ובסיפור נספר מיהי, ומה קורה לה.
- חלום שחלמתי. כשילד מספר לנו שחלם חלום, נציע לו לספר את הסיפור של החלום. אנחנו יכולים לכתוב את הסיפור עבורו. תוך כדי הסיפור, פעמים רבות הילד יוסיף פרטים שלא בהכרח הופיעו בחלום. החלום משמש כנקודת מוצא לפתח את הסיפור.
- שרבוט (Squiggle). מתודה המבוססת על משחק שפיתח הפסיכואנליטיקאי וויניקוט. ההורה והילד יוצרים את הסיפור ביחד, שלב אחרי שלב באמצעות שרבוטים. לכל אחד מהם צבע/טוש בצבע אחר. אחד מתחיל צורה מסויימת (שנראית בהתחלה כמו קישקוש) והשני משלים אותה לצורה שיש לה משמעות ומגדיר אותה (למשל עיגול שציירה האמא, מתפתח ל"פרח לב הזהב" שהשלימה הילדה). אחר כך מתחלפים בתפקידים. אפשר למלא את הדף במספר שרבוטים, ואפשר להקדיש דף נפרד לכל שרבוט. כשיש מספר שרבוטים – מציעים לילד לחבר סיפור שמתייחס לציורים שציירתם יחד. הסיפור יכול להיות קצר / ארוך, חד-פעמי או מתמשך במשך מספר ימים. אפשר גם לכתוב אותו עבור הילד, כך שבהמשך ניתן יהיה להקריא לו את הסיפור.
- קולאז' (מדבקות ותמונות) – אנחנו גוזרים ומדביקים ביחד את הסיפור ובוראים אותו שלב אחרי שלב. התמונות או המדבקות מהוות "קביים" שעוזרים לנו להניע את מהלך הסיפור.
- "היה היה פעם": תנו לילד התחלה של סיפור. זוהי תבנית שמוכרת לנו מעולם האגדות והמעשיות. ככל שהפתיח מאפשר "הרחקה" נפתח מרחב רחב יותר של אפשרויות בסיפור. "היה היה פעם... לפני שנים רבות... בארץ רחוקה רחוקה... מעבר להרים ולים הגדול..." – השתמשו עם הילד במשפטי הרחקה, שיאפשרו לו להכניס לתוך הסיפור גם תכנים שמאיימים עליו (מפלצות, שדים, או אסונות). ההרחקה מגינה על הילד (רחוק בזמן ובמקום ממני).
צילום: ליבי קסל - לחפצים יש סיפור: בחרו עם הילד חפץ, או תנו לו לבחור חפץ, ואפשרו לו לספר את הסיפור של החפץ הזה (למי הוא היה שייך, מה עשו בו פעם, מה החפץ רואה כשאין אף אחד בסביבה, מה החפץ יודע שאחרים לא יודעים). החפץ מהווה אובייקט שאפשר להשליך עליו רגשות, משאלות, מחשבות, כוחות, והילד יכול לבחון את עצמו בתוך הסיפור שהוא ממציא ולתת ביטוי לעולמו הפנימי.