"היה לא פשוט לפני הקורונה, אבל עכשיו המצב רק החמיר. האמת שגם פעם היא הייתה מסתגרת ומתבודדת בחדר, לא היו לה כמעט חברות, היא לא רצתה ללכת לטיולים של בית הספר, להשתתף במסיבות, אבל עכשיו היא גם לא מוכנה ללכת לבית ספר בכלל. כל יום אנחנו בשכנועים ושום דבר לא עובד, אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. והכי מפחיד? תיכף מתחיל החופש גדול, אז היא תהיה לגמרי לבד". כך תיארה לי את מצבם נ', אמא לילדה בת 14, שהגיעה להתייעצות עמי כמנחת הורים בעמותת רקפת - המסייעת לילדים, נוער ובוגרים בהתמודדות עם הימנעות וחרדה חברתית. לצערנו המצב של נ' ובתה לא חריג כלל, במיוחד בתקופה זו, לאחר שנה של ריחוק חברתי וטלטלה רגשית-חברתית בכל הגילאים, ובמיוחד אצל המתבגרים.
עבור ילדים ומתבגרים הזירה החברתית היא חשובה ומשמעותית במיוחד, ואלו מהם שהתמודדו עם קשיים חברתיים גם ללא קשר לקורונה עלולים כעת להיות בקושי מועצם, בהימנעות ובמקרים קיצוניים אף בנתק מוחלט. אנחנו פוגשים הורים רבים שמתארים מקרים דומים – הילדים מתבודדים, קשה להם מאד לצאת מהבית, הם לא מתקשרים עם אחרים ונראה שהם ממש בוחרים להימנע מכל אינטראקציה חברתית. אולם כאשר מדובר בחרדה חברתית אין באמת בחירה. חשש ההורים אף גובר כעת לקראת החופש הגדול. שוב ימים ארוכים בבית ללא מסגרת ושגרת יום בסיסית, ללא קבוצת שייכות. כהורים לילדים עם קושי חברתי התחושה היא של חוסר אונים גדול. אנחנו רוצים לנסות לעזור להם, להיות שם בשבילם, לדחוף אותם להנעה והנאה, אבל פעמים רבות הם הודפים את העצות ואת ניסיונות העזרה, ולעיתים נראה שזה רק גורם להם להסתגרות והימנעות גדולה יותר. אחד הדברים הקשים ביותר עבור הורים זה לראות את הילדים שלהם חווים קושי בלי שיש להם את היכולת לעזור.
הורים רבים אומרים לי, "אם רק הייתי יכול לעשות את זה בשבילו, לדבר עבורו, ליזום במקומו", אך ככל שהילדים גדלים ההתערבות שלנו נהיית פחות לגיטימית, ועלולה להזיק יותר מלסייע. יחד עם זאת, חשוב לומר שידינו אינן כבולות ובהחלט יש דרכים לסייע למתבגרים כשהם חווים קושי חברתי. אומנם אין לנו יכולת לעשות את הצעד עבורם, אבל כן יש לנו השפעה גדולה ויכולת לחזק אותם, להעצים ולנסוך ביטחון - כדי שיעזו ויוכלו לעשות את הצעדים הללו בעצמם.
מספר כלים שיכולים לעזור לנו להוביל אותם ממצב של הימנעות ונתק בו הם נמצאים לעבר תהליך של התמודדות ושינוי, מבלי להגביר את הלחץ והחרדה:
חיזוק והעצמה
כן כן, עם כל הקלישאתיות שבכך - נסו לשאול את עצמכם, מתי בפעם האחרונה אמרתם לילדים שלכם במה הם טובים?
הרבה פעמים כשלילד שלנו יש קושי, אנחנו מצליחים לראות רק את הקושי, רק את מה שלא עובד. הבעיה היא שעם או בלי לשים לב אנחנו משדרים להם את זה. על מנת לעזור להם לחזק את תחושת הביטחון והערך העצמי שלהם, אנחנו צריכים להראות להם שהם עוד הרבה דברים מעבר לקושי שלהם. שיש בהם יכולות וחוזקות. לילדים שלנו יש קושי בתחום החברתי, שם הם מרגישים תחושת מסוגלות נמוכה מאד. אבל איך הם במקומות אחרים? במה הם חזקים? בתרבות שלנו אנחנו רגילים לשים דגש ולהשקיע על מנת לחזק את מה שאנחנו חלשים בו, העניין הוא שזה מאוד קשה לפתח תחושת מסוגלות מהמקום בו אנו מרגישים שאנחנו באופן קבוע נכשלים. קיימת אפשרות נוספת - במקום לנסות לשפר את מה שלא עובד, ננסה לחזק אצלם את מה שכן עובד עבורם – ולשים את הפוקוס על אלו דווקא. על המקומות בהם הם חזקים. כי ברגע שנצליח להראות לילדים שלנו את המסוגלות שלהם, בדברים בהם הם טובים, תעלה תחושת המסוגלות הכללית שלהם. וכאשר זו תהיה גבוהה יותר, כך יגבר הסיכוי שהם ירגישו חזקים מספיק לטפח את המקומות החלשים יותר, כמו העולם החברתי.
שיפור היחסים
כשהילדים נמצאים בהימנעות לאורך זמן, חוסר האונים שלנו גורם לנו לעיתים לנסות לדחוף אותם לשינוי בכל דרך אפשרית, לעתים עד כדי ריבים, איומים, התניות, כעסים ואף תסכול ואכזבה – הדדית. הם חווים זאת, ובצדק, כביקורת וביקורת מרחיקה. הדרך היחידה שנוכל להיות גורם משמעותי ומשפיע עבור הילדים שלנו, זה אם יהיו לנו יחסים טובים איתם. בכל דרך אחרת זה לא יעבוד. תחשבו על עצמכם, למי אתם מקשיבים? עם מי אתם מתייעצים? במי אתם בוטחים? על מנת שהילדים שלנו ירגישו שהם יכולים לסמוך עלינו, על מנת שהם יאמינו שכל מה שאנחנו עושים וממליצים הוא באמת לטובתם, אנחנו חייבים למצוא דרך אחרת לעזור להם שלא כוללת פגיעה בקשר שלנו איתם.
יצירת שיח מקרב
על מנת להצליח ליצור שיח נעים ומקרב סביב הנושא, כדאי דבר ראשון למצוא זמן מתאים לשיחה. זמן מתאים הוא זמן בו הילד פנוי ורגוע וגם אנחנו. חשוב שהשיח יהיה בגובה העיניים ושניתן הרבה אמפתיה לקושי ולרגשות שעולים. רצוי במקום "לנאום" להם ולתת הרבה עצות משלנו, לנסות לשאול שאלות כדי להבין איך המצב נתפס מנקודת מבטו של הילד ולתת לרעיונות להגיע ממנו, כך גם יגדל הסיכוי שירצה לשתף. נשאל למשל: "איך הרגשת?", "מה אתה היית רוצה לעשות", "מה את מרגישה שאת מסוגלת לנסות?". ננסה יותר להקשיב ופחות לדבר, להימנע מביקורת ונזכור לעודד ולהדגיש לילד את הכוחות והיכולות שלו. כך נוכל לדבר על הנושאים המורכבים באופן שיעצים את הילדים ויחזק את היחסים שלנו עמם. חשוב גם לזכור כי נושא הקושי וההתמודדות עמו הוא רק חלק בחייהם והוא לא חזות הכל. נרצה להשקיע בזמן נעים, בשיח ובהתקרבות גם דרך נושאים אחרים ובאופן כללי, כך שכאשר נגיע לשיח והתייעצות בנושא החרדה והקושי – בסיס היחסים יהיה חזק ומאפשר יותר, והלך הרוח נעים יותר.
הצלחות קטנות - גדולות
״אני משתדלת מאוד להצליח לראות את ההצלחות הקטנות של בני, לעודד ולחזק אותו. וגם לטפוח לעצמי על השכם על ההצלחות שלי. ולזכור שהתמדה ביישום הכלים שקיבלנו היא מילת המפתח לשינוי״, כך מספרת אחת מהאימהות המשתתפות בקבוצת הורים של רקפת, להורי ילדים עם חרדה חברתית.
אם אשאל אתכם מה תחשב הצלחה מבחינתכם עבור הילדים שלכם, מה תגידו? כנראה: שילכו לבית ספר עם חיוך, שיהיו להם חברים, שיזמינו חברים הביתה וייזמו מפגשים. הבעיה היא, שבעוד היעדים הללו נראים הגיוניים ויומיומיים עבורנו, בעיניים שלהם הם מאוד מאוד רחוקים, אולי אפילו בלתי ניתנים להשגה. הרבה פעמים העובדה שהיעד נראה כל כך רחוק, רק מגבירה את ההימנעות ויוצרת תחושת ייאוש, גם אצלם וגם אצלנו. כלי פשוט אך משמעותי שיכול לעזור לנו הוא לנסות לראות כל צעד וצעד בהתקדמות, גם את אלו הקטנים ביותר, כהצלחות. אותן ההצלחות הקטנות שאנחנו בדרך כלל נוטים לפספס הן חשובות ומשמעותיות מאד בתהליך. למשל, אם הילד מאוד נמנע ממפגשים חברתיים, אבל היום הוא נכנס לקבוצת הוואטסאפ הכיתתית לבדוק מתי המפגש ומי מתכנן להגיע, גם אם הוא החליט לא ללכת בסוף, אנחנו יכולים לראות את ההתעניינות שלו כניסיון, כצעד קדימה – ואת זה לעודד. אם הילדה שלי עד היום לא הייתה משתפת בקושי שלה, ולפתע סיפרה לי על רגע קשה שהיה לה, אפשר לראות גם בזה צעד חשוב ולחזק אותה על השיתוף ולהודות עליו. ננסה להתחיל לראות יותר את הדרך, את המאמץ, את הניסיונות שלהם כהצלחה, ולא רק את התוצאה הסופית. דבר זה ידגיש גם לנו וגם לילדים את ההתקדמות שיש, אפילו אם היא קטנה, ויגביר את תחושת האופטימיות ויחד אתה את המוכנות לנקוט בצעדים אקטיביים.
יצירת אקטיביות
דרך נוספת להגביר את האקטיביות, היא לנסות לעזור להם לפעול ולעשות גם בדברים שלא בהכרח קשורים לתחום החברתי. חשבו על זה כמו עגלה שצריך לדחוף קדימה - החלק הקשה ביותר הוא הדחיפה הראשונית, לייצר תזוזה. ברגע שנמצאים בתנועה זה נהיה קל יותר. כך גם כאן, הפאסיביות היא הלך רוח, והיא עלולה להשתלט ולהכריע. אולם ברגע שהם יהיו יותר אקטיביים באופן כללי, יגדל הסיכוי שהם יהיו אקטיביים יותר גם בתחום החברתי. למשל, אפשר להציע להם להצטרף אלינו לקניות ושם לבקש מהם להביא מוצרים, אולי אפילו לשאול איפה מוצר כלשהו נמצא. להציע להם לעזור לאחים הקטנים בשיעורי הבית, להוציא את הכלב לטיול, להביא טיפ לשליח. הדברים הללו גם מייצרים אקטיביות, וגם מאמנים אותם במיומנויות בסיסיות שלנו נראות טריוויאליות. אם יש קושי גדול בכל אקטיביות המחייבת אינטראקציה חברתית – ותרו על האינטראקציה המאיימת בשלב זה, אך לא על האקטיביות.
עקביות והתמדה
בסופו של דבר חשוב לזכור שזה תהליך, וכמו בכל תהליך של שינוי, הוא דורש הרבה סבלנות, עקביות והתמדה. אם נצליח להיות שם עבורם עם הרבה עידוד, הכלה ואופטימיות, לאט לאט נוכל לעזור להם לעשות את הצעדים קדימה, להתמודד עם הקושי ולהעז לנסות, וכשינסו ויחוו הצלחות – יחוו גם הנאה וגם הנעה.
ודבר אחרון, לנו ההורים: אף אחד לא נולד כשהוא יודע ומסוגל להכל. ללמוד, לקבל עזרה וכלים, לחדד את החושים – ולהתאים את התגובות, שלנו יכול לשנות חיים. שלנו ושלהם. ההורות היא מהתפקידים המאתגרים והמורכבים בחיים, היא מייצרת לא מעט דילמות וסימני שאלה, כמו גם התמודדויות עם מצבים מורכבים וקשים, לא פעם בליווי הרבה סימני שאלה וחוסר אונים.
ההורות לילדים או מתבגרים החווים בדידות וחרדה חברתית עלולה להיות מאתגרת במיוחד, אולם היא יכולה גם להיות גם מלאת פוטנציאל ואופטימית, כאשר אנו מצליחים לעמוד לצד ילדנו בדרך שמחזקת אותם ועוזרת להם להתגבר על הקושי.
הכותבת היא מנחת תחום הורים בעמותת רקפת, מוסמכת מכון אדלר. עמותת רקפת מסייעת מאז 2013 לילדים, נוער ובוגרים עם קושי והימנעות חברתית על רקע של מופנמות וחרדה חברתית. העמותה מקיימת גם וובינרים, קבוצות והדרכה פרטנית להורים.