"כשלמדתי על האפשרות של לתת לילדים לבחור, חזרתי הביתה והבנתי שיש לי כלי ממש טוב בידיים", מספר איתמר קורן (43) מכפר סבא, אבא לארבעה ילדים בגילאי 14,12, ותאומות בנות 6, מדריך הורים, ומנחה קבוצות הורים. "כשהילד שלי לא הסכים להיכנס למקלחת, אמרתי לו: "אתה הולך להתקלח ואתה תבחר או שזה יהיה בטוב או שזה לא יהיה בטוב, אבל הבחירה שלך, והרגשתי ממש טוב שאני נותן לו בחירה ומתאמן בכלי. כמה ימים אחרי, כשמיהרנו לגן והוא רצה שלוק, הוא אמר לי: "אתה תבחר או שתיתן לי שלוק או שלא הולכים לגן", ואז הבנתי שזה היה כוחני ושצריך לעבוד על הכלי של הבחירה קצת יותר טוב".
איתמר מספר שאחת המורכבויות שיש לו היא קשיי קשב, שעברו בתורשה מאימו אליו וממנו לחלק מילדיו. "הסבלנות קצרה יותר אצל אנשים מסוגנו, לפעמים כשיש רעש זה מציף אותי. בהתחלה הייתי נותן צעקה 'שיהיה כאן שקט', מבלי לשים לב שאני בעצם מלמד אותם שכשרועש לך, תרעיש יותר בעצמך. כשאני רואה את הבת שלי עושה את זה בעצמה - כשקשה לה היא נותנת נביחה דרמטית, קשה לי לבוא אליה בטענות, כי כמדריך הורים אני יודע מאיפה זה בא".
"לפעמים כשאני בגינה עם הילדים ומרים את הקול, גם אם זה אנושי - בגלל שאני מסתובב עם הטייטל של מדריך הורים - אני מרגיש שכולם מסתכלים עליי ובוחנים אותי, רוצים לראות מה אעשה. כולם מצפים שהכול יהיה אצלי סבבה, אך כשאנחנו עייפים או רעבים או כשחם לנו, אנחנו מגיבים על אוטומט ולפעמים תוך כדי הדרמה, מבינים את הבעייתיות מתוך מודעות למה שקורה. בסגר, הייתה תקופה נהדרת שבה התפתחנו כשמשפחה, אבל היו גם דרמות. הרגשתי שאני מאבד את זה, ופעם אחת טרקתי את הדלת והמשקוף נסדק. למרות שאני הנדימן, לא תיקנתי את זה בכוונה כי זה מזכיר לי את הקצוות שאפשר להגיע אליהם".
רבים מאתנו ששומרים על כללי נימוס, משאירים אותם בחוץ, כשהם נוהגים ברכב, איתמר מתוודה שהתופעה הזו לא פסחה עליו. "אני חם מזג בנהיגה, ולפעמים באוטו הכי קל לשכוח שהילדים איתך, לפעמים אתה מתעצבן, מקלל או מדבר לא יפה וזה הביך אותי שהם רואים שאני מקלל. אמרתי להם שלפעמים קשה לי ואני מאבד את זה בנהיגה, ואני לא גאה בזה. הבת שלי אמרה לי 'במקום לקלל תגיד חמנייה', וזה הפך להיות קטע משפחתי, במקום להגיד 'אבא תירגע' הם מזכירים לי 'אבא תגיד חמנייה'. הבנתי שיש כלי שמדריכי הורים לרוב לא מיישמים והוא האומץ להיות בלתי מושלם, היכולת להגיד לילדים - גם לי כמבוגר זה דורש מאמץ יומיומי להתנהג יפה, זה לא בא לי בקלות ולילדים זה יותר קשה. בימים פחות טובים כשהמשאבים דלים יש יותר בריחות, וצריך להגיד לילדים בכנות, יש בזה משהו משחרר ומצמיח, והם לומדים על הדרך שגם אם הם מתנהגים לא יפה, הם עדיין בדרך ויכולים תמיד לבקש עזרה".
"כשהילדים נולדו, ויתרתי על עצמי"
מיכל קליין–נגר (44) מחולון, מלווה הורים בתהליכים תודעתיים ליצירת שינוי במערכות יחסים, ואימא לשני ילדים בגילאי 13 ו-9, מספרת שהטעות הראשונה שלה הייתה לשים את הילדים במרכז, ולוותר על עצמה. "מהרגע שנולדה ה'אמא' שאני, לא היה מקום יותר למיכל. ויתרתי על עצמי, על העיסוקים שהיו לי, לא היה לי זמן עם עצמי. העייפות סביב גידול הילדים ותפעול הבית הכריעה אותי. פעמים רבות פעלתי על אוטומט. זה לא שלא נהניתי מהאימהות, אבל אימהות היא נתינה בלתי פוסקת ולא היה מה שימלא את המצברים שלי ויטעין אותי. גם העבודה שהייתה מאד משמעותית בחיי לפני האימהות, הפכה לעוד מטלה מעיקה ולא מהנה. לא נהניתי. בקושי נפגשתי עם חברות. במבט לאחור, זו אחת הסיבות שהאימהות נחוותה לי קשה ומורכבת".
"עם הזמן, למדתי שהורה הוא קודם כל בן אדם ואם הוא לא דואג לעצמו, לא לוקח לעצמו את הזמן ומטעין את עצמו, במה שעושה לו טוב, נוצר בו מרמור ותסכול, וההורות מרגישה עבורו הקרבה, וכתוצאה מכך היא פחות סבלנית וקשובה. הטעות השנייה הייתה לא לבקש או לא להיות מוכנה לקבל עזרה. היה לי קושי לשחרר את הילדים להשגחה של אנשים נוספים, מלבד המסגרות החינוכיות. זה כמובן היווה חלק משמעותי בויתור על עצמי ולפעמים גם על זמן זוגי ולא איפשר לי להטעין את עצמי. מבחינת הילדים, הם התרגלו שהם נשארים כמעט רק עם איתנו, ההורים, וזה השפיע על מידת הגמישות שלהם והיכולת להסתדר עם אנשים אחרים. גם כאן, למדתי עם הזמן שאולי אף אחד לא יוכל לטפל בילדים שלי כמוני, אך בהחלט יש אנשים מסביבי שיוכלו להשגיח ולטפל בילדים שלי, והיכולת לסמוך משחררת ומאפשרת לדאוג לעצמי, ולעשות את עצמי שמחה יותר ומלאה יותר עבורי וגם עבורם. בנוסף, ילדים נולדים עם גמישות, הסביבה עלולה לצמצם אותה או להעצימה, וחשוב יותר להעצים אותה".
"הלחץ שלי סביב ההפרעות, השפיעו על הביטחון העצמי של בני"
"כשאיתמר התחיל כיתה א', ההתחלה הייתה לא פשוטה, והמחנכת שהייתה לו - כתבה במחברת קשר שהוא מפטפט ומפריע. בפועל הוא היה ילד מאוד חכם שהשתעמם בשיעורים, אבל אני, שהייתי הורה עם ציפיות מאוד גבוהות, כעסתי עליו ממש וזה קיבל המון פוקוס, הגעתי למצב, שברגע שאספתי אותו מהצהרון הדבר הראשון שהייתי עושה, היה לבדוק אם כתבו לו הערה במחברת קשר", מספרת דורית חרמון, מדריכת הורים ומלווה צוותי חינוך, "ההערות של המורה שגיביתי, כמו גם הלחץ והקושי שלי סביב הנושא, הפכו את שעות אחר הצהריים לסיר לחץ, ומאוד השפיעו על הביטחון העצמי של איתמר. אחרי הדרכת הורים (כי גם מנחי הורים צריכים לפעמים הדרכת הורים), הבנתי שאני לוקחת על עצמי תיק שהוא לא שלי. הבנתי שהדבר האחרון שהילד שלי צריך זה לקבל ביקורת גם בבית, כי הוא מקבל מספיק ביקורת בכיתה".
"אחרי שיחה עם המחנכת שלא קידמה את איתמר, שחררתי והבנתי איפה האחריות שלי ואיפה האחריות של בית הספר. בהחלטה מודעת בחרתי לא לקלקל את היחסים בגלל הלימודים ובית הספר. זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי, וכיום כשהוא בחטיבה - היא מאוד מסייעת לי. בית ספר הוא חשוב ויש לו את התפקיד שלו ולי יש את התפקיד שלי. אי אפשר לגלגל את כל האחריות עליי חזרה. למעט מקרי קצה של אלימות וכדומה. בית ספר צריך ללמוד להתנהל עם הפטפוטים, ההפרעות והאיחורים, וכן ללמוד לגייס את הילדים. אם הוא לא מגיע או מאחר, היום אני פחות כועסת. כאמור, בית ספר הוא חשוב, אבל היחסים חשובים לי יותר".
הפכתי את הבן שלי "נכה" לחיים עצמם
"בגלל כל הידע שצברתי במשך שנים, לפני שהגעתי להורות חשבתי שאני יודעת יותר טוב מכל הפסיכולוגים והיועצים מה הילד שלי צריך", מספרת ד"ר חיה עמינדב (70+), אימא לשני בנים (42,38), פסיכולוגית שיקומית, מאמנת הורים בשיטת ה-ecc לאימון רגשי קוגניטיבי המתבססת על מחקר מדעי ופותחה על ידי ד"ר מלי דנינו, מנכ"לית אגודת ניצן, "היום אני מרגישה שקבעתי לילדיי ובעיקר לבכורי מסלול חיים שלא בטוח שהיה בוחר בו. אני כפיתי אותו עליו ואני לא אסלח לעצמי על זה לעולם".
"שני בניי עברו מבחני אינטליגנציה ושניהם נמצאו במישור הגבוה. בהתחלה נוצות הטווס שלי יצאו החוצה, אחר כך הייתי מלאת ציפיות ובאתי עם אמירות כמו 'או שאתה עושה את זה הכי טוב או שאתה לא עושה בכלל' ולא השארתי להם ברירות לבחור בעצמם. כל אמירה והתנגדות הייתה מלווה בתגובה מידית. הבן שלי עזב את הסביבה הטבעית שלו, הלך לסביבה סטרילית שלא מאפשרת לו להתנסות ובנה דימוי עצמי של גאון. היום בדיעבד כשאני מסתכלת על זה, הפכתי אותו 'נכה' לחיים עצמם. הוא כל הזמן עוסק בדברים מופשטים ולא תמיד מחובר למציאות, במובנים של חיי יומיום, ככה הוא מתנהל עם כסף ועם דברים אחרים. הוא משקיע את מרצו וזמנו בלמידה: עוד תואר ועוד אחד, להגיע לפסגה ולכבוש את העולם - ובינתיים הוא מפספס את החיים. היום הוא במהלך לימודי הדוקטורט השני שלו במדעי המוח, הראשון היה בפיננסים. באופיו ובביטחון שרכש הוא מסתדר בכל מקום, אבל מתחת לזה מסתתרת השאלה: 'האם אני הטוב ביותר והאם הגעתי למקסימום, ואם לא אז אלך לכבוש עוד פסגה'. כשכל הערכים החומריים, שהם חלק מהותי מהחיים, לא משחקים תפקיד, צריך משענת של הורים תומכים גם אם הם מבוגרים".
"כשהבן השני שלי היה בטרום חובה, הוא ידע כבר לכתוב ולקרוא", היא ממשיכה, "לימדתי אותו והשקעתי בו, מבלי לחשוב פעמיים מה אני לוקחת ממנו – את האנרגיה החיובית של הילדות - להשתולל ולקפוץ. הוא לא עלה לגן חובה וכשהיה בן 5, עלה מיד לכיתה א'. מבחינה לימודית הוא היה נהדר, אבל מאוד רגיש, כי ניסיון החיים של גן החובה נחסך ממנו. בנוסף, תמיד הייתי בוועד הורים, כדי לתת להם את התחושה שאני שם כדי להגן עליהם ושהם לא צריכים לדאוג לשום דבר, רק ללמוד".
"היום, כששניהם אנשים מבוגרים, סדרי העדיפויות שלהם בחיים מתאימים אולי למאה שבה המוחות המבריקים היו מספיקים כדי לקיים אורח חיים אגרסיבי ומתמודד, נלחם על המקום, פחות רגיש. כאן טעיתי ובגדול כשדרשתי הישגים וחשבתי שאין דבר יותר חשוב מלימודים. אחרי שעברתי אימון בעצמי, נפלו לי כל האסימונים. התפכחתי והבנתי שצריך 'דוקטורט על החיים'. במהלך האימון, הבנתי שלא מאוחר מדי לעשות שינוי, וגם הקשרים שלי עם הילדים בשנה האחרונה השתנו לגמרי. וויתרתי על הדעות המקצועיות ועל הפחדים שלי, הבנתי שאני צריכה להקשיב לילדים שלי ולא לקולות הפנימיים שלי, אחרי הכול הם צברו ניסיון בחיים. זה שינוי שמאוד קשה לעשות אותו, אבל אחרי ששילמתי מחיר, אין לי ברירה. האימון שמלי פיתחה עזר לי לדלג על המון שנים ומכשולים. בשנות ה-70 לחיי פגשתי משהו משנה חיים, ששינה אותי כהורה, את נקודת המבט שלי, את התובנות ואפילו את הרגש".