מתי נכון לתת לילדים לנצח במשחק ומתי ממש לא?

לכולנו יש ילד כזה, אם לא יותר: אותו אחד שמסרב לקבל הפסד. לרוב זה מגיע בהתקף זעם ובפומפוזיות שלא תבייש שחקן תיאטרון מוקצן, אבל זה העניין: הוא לא מגלם דמות והוא לא משחק. התגובה של אותו ילד שחווה הפסד היא הכי אותנטית, גם אם בעינינו היא נתפסת כמוגזמת ולא פעם - לא תואמת גיל. 

הקושי להפסיד הוא תכונה אנושית ידועה ומוכרת. "לאורך השנים למדנו איך להתמודד (מי יותר מי פחות) עם הפסד. למדנו להגיד 'לא נורא', 'לומדים בחיים'. 'כסף בא, כסף הולך'", אומרת מיכל וימר, תרפיסטית באמנות ומומחית בפענוח ציורי ילדים. "ואז, אנחנו יושבים עם הילדים שלנו לשחק. והם מפסידים ובוכים ומתקשים לפרגן למנצח ואנחנו רק חושבים לעצמנו שאנחנו חייבים ללמד אותם להפסיד בכבוד, כי אחרת איך יסתדרו בחיים?? ובכלל - מה הדרמה הזאת על הפסד קטן בטאקי?".

אבל בשבילם טאקי זה הפסד אמיתי, עם החמצה וחוסר ביטחון עצמי. "חשוב שנזכור עבורם המשחק הוא הרבה מעבר למשחק – המשחק הוא זירת ההכנה לחיים. המשחק הוא המרחב בו ניתן  לתרגל מי אני ומה אני שווה?, שם מתרגלים משא ומתן, מביעים צרכים, ונפגשים עם האחר גם כשיש משאבים מוגבלים".

ניצחונות והפסדים הם חלק מהחיים, והם מכילים בתוכם מורכבות של ממש. איך מלמדים את הילד להפסיד בכבוד? מדוע ישנם ילדים המסוגלים לקבל את "ההפסד" בהבנה ואילו  בשביל אחרים - זה "מלחמת עולם"?
מהי הדרך שלנו כהורים להתנהל מול זה? האם ילד שאינו יודע להפסיד בכבוד להוריו, בהכרח גם לא יודע להפסיד בכבוד לחבריו?

"בדומה למחלת חום, גם ההפסד בכבוד במקרה זה הוא רק הסימפטום. הסיבה לסימפטום שונה מילד לילד וניתן לאתר את הסיבה", אומרת וימר. "באמצעות פענוח ציורי ילדים, אפשר לקבל ממש מצפן להבנת המפה הפנימית של הנפש. ניתנת לנו הזדמנות להתבונן ולהבין את המארג הרגשי של הילד ולמצוא ערוץ מתאים על מנת לעזור לו". אז מדוע ילדים מתקשים להפסיד בכבוד ואיך ניתן "לקרוא" זאת בציורים?

אני מתקשה להפסיד בכבוד כי אני פוחד להפסיד

העניין בכלל לא קשור לכוחנות והשגת המטרות במשחק. הילד שפוחד להפסיד הוא הילד שתופס את העולם במונחים של שחור ולבן. מבחינתו בעולמו יש מנצחים ויש מפסידים וכרגע, עם ההפסד, הוא בצד הלא נכון. זהו ילד שפוחד להפסיד משום שההפסד "אומר את האמת בקול רם": אתה לא שווה כלום.

ההפסד צועק את החוויה הפנימית הרגשית שלו - הוא מרגיש לא מסוגל, מופסד, והוא מרגיש שההפסד שלו  משקף לאחר שאין לו את היכולת, את הידע, את ההצלחה. במילים פסיכולוגיות יותר נקרא לזה - לפגוש את הסירוס. זה רגע מורכב, לפעמים רגע כואב: אין לי ואני שם לב לזה עכשיו. ישנם ילדים שהפגישה עם 'האין' הזה מעוררת בהם כל כך הרבה אי שקט עד כדי שיפרצו בבכי, ינסו להצליח בכוח ויעשו הכל כדי שלא לפגוש את הכישלון.

מה נראה בציורים? הפחד לפגוש את ההפסד יופיע בצורה של ציורים רגרסיביים שאינם תואמים לגיל הילד בשילוב עם לחץ חלש וקו מהוסס. 

מה עושים? הציור מראה לנו את האופי של הילד, והוא לא מסוגל לשאת הפסד -  כך שבמקרה הזה הפתרון יהיה שלא להפגיש "בכוח" את הילד עם ההפסד שכל כך קשה לו. לא יעזרו כאן טכניקות התנהגותיות בסגנון הגדרת ציפיות לפני המשחק או שינון כללי המשחק, כי הילד עוד לא בשל לזה רגשית.

הילד הפוחד זקוק כרגע לחיזוק, הוא לא מוכן ובשל לפגוש את האין, ההפסד, המינוס, ולכן דווקא אם נאפשר לו לנצח ונניח לרגע בצד את "כללי המשחק" הנוקשים נשיג תוצאות טובות. אפשר במקום לומר לו בעדינות ועם חיוך: 'אני רואה שהיום משחקים לפי הכללים שלך ולא לפי כללי המשחק' ולהמשיך כרגיל כאשר לנגד העיניים המטרה החשובה ביותר היא החיזוק הרגשי שלו והקשר הטוב והפתוח שלנו איתו.

אני מתקשה להפסיד בכבוד כי בעולם זה יש רק מנצחים

"אני מתקשה להפסיד בכבוד כי האווירה בה אני גדל היא אווירה שמעודדת מצוינות". יש לא מעט בתים שמושתתים על חינוך על תחרותיות נוקשה, ועידוד ידע וסקרנות תוך התמקדות בתוצאה ופחות בתהליך הלמידה. במשפחות כאלה למשל, הילד המנצח מקבל חיזוק ועידוד ואילו הילד המפסיד מתבקש להשתפר ולהתחזק. הילד המנצח מקבל תשומת לב ואילו הילד המפסיד זז לשוליים. הציון המספרי הופך להיות הכי חשוב, וכאשר הציון אינו מספיק גבוה כאילו הוחמצה המטרה האמיתית. רוב ההורים של היום מודעים לכך שצריך לשבח את הדרך ולא רק את התוצאה, אבל עדיין ככל שעולים בכיתות, יש יותר לחץ על הספק חומר וציונים גבוהים, וההורים בשלב מסוים נקלעים לתוך המרוץ הזה ומפעילים עוד לחץ כדי לקדם הצלחה.

מה נראה בציורים? כאשר ילד מתקשה להפסיד כי הוא תחרותי הציורים שלו יהיו מדוייקים ומובנים. הילד המצייר ימנע מיציאה מהקווים, ישתדל לתכנן את ציוריו ולהשיג תוצאה מדויקת, ויצבע באופן  דחוס ומלא. כאשר יתקל ביציאה מהקווים (שקורית באופן טבעי) או, באי דיוק - יתקשה 'להפסיד' גם בציור: יקרע אותו, יקמט אותו וישליך לפח.

מה עושים? משקפים לילד את הצורך שלו בשליטה ודווקא מאפשרים לו את השליטה הזו כמה שיותר. זאת מנקודת הנחה, שהילד נוהג כפי שהוא זקוק, ולכן יש להקשיב לאיתותים הללו. במקביל אפשר לשאול את עצמנו  - ההורים - מה התפיסה שלנו לגבי ניצחון והפסד ופשוט לראות איפה אנחנו משדרים לילד מסרים שלפיהם הפסד לא בא בחשבון.

אני מתקשה להפסיד בכבוד משום שאני מרוויח מעמד וכוח במשפחה

אני מתקשה להפסיד בכבוד משום שקיים רווח משני בצד הפעולה. במילים אחרות, העניין כאן הוא פחות הסיבה להתנהגות ויותר המטרה שמושגת בעקבות ההתנהגות הזו. במקרה הזה, הקושי בהתמודדות עם ההפסד גורר אחריו מערך התנהגות שלם מצד ההורים - תשומת לב יתרה להתנהגות השלילית, מאבק כוח לא יעיל אל מול הילד המתפרץ: "אם אתה ממשיך ככה אז אין לך..." ועוד. עכשיו, הילד המופסד מקבל תשומת לב (שלילית אמנם) ומרוויח מעמד של כוח במשפחה.

מה נראה בציורים? יהיה הרבה לחץ חזק והוצאת אגרסיות במהלך הציור. במקרים האלו, עדיף לא לתת יותר מדי תשומת לב כי הילד נמצא בתוך הקושי ולא פנוי לדבר על רגשות, רק אחר כך כש"הברזל מתקרר" ניתן יהיה לדבר ולהבין מה הפחיד אותו שגרם לו להתפרץ ככה.

ומה עוד מומלץ לעשות?

1. למדו את הילד לא לחוות את העולם באופן מוחלט של שחור ולבן
הזמינו אותו לראות גם הצלחות 'קטנות' כהצלחות חשובות ומשמעותיות.
2. הפרידו בין המעשה לעושה
זה שלא הצלחת במשימה לא אומר שאתה עצמך כישלון.
3. שימו לב כיצד אתם מציגים לילד את העולם
וכיצד אתם מתווכים לו את המתרחש סביבו – האם בכל מקום בו יש מנצח, יש גם מפסיד? האם העוגה נחלקת תמיד בדיוק לשניים?
4. אל תמהרו להעלים התנהגות של תסכול והתמודדות עם הפסד
הילד נפגש באמצעותה עם החסר שלו, וזהו מפגש חשוב ומשמעותי להתפתחותו.
5. אל תפחדו לדבר על התסכול הגלום בהפסד
שתפו את הילד ברגשותיכם. אם הוא מתקשה להתמודד עם הפסד בנוכחותכם, זהו סימן שהוא בוטח בכם ומאפשר לעצמו להחצין לידכם את עולמו הפנימי.
6. שחקו פחות במשחקי מנצח-מפסיד
עברו לשחק יותר במשחקי תפקיד בהם ניתן ליצור יחד את כללי המשחק.
7. הגמישו את חוקי המשחק כל עוד כל הצדדים מודעים לכך
זו מטרה זמנית מתוך מטרה רחבה יותר לאפשר לילד סביבה בטוחה יותר להביע את רגשותיו. השתמשו בהומור, והראו לילד שאתם חזקים מספיק לעמוד לצידו גם כאשר אתם מפסידים.
8. אל תפחדו שהילד לא יידע להפסיד
דווקא בגלל שתסכימו להפסיד לידו (ותישארו בחיים) הוא יראה שלהפסיד זה לא כל כך נורא.
9. דברו איתו על הרגעים בהם אתם מפסידים בחיים
ואיזה רגשות זה מעורר בכם, תהיו איתו מאותו הצד של הבעיה - להפסיד זה לא כיף, אבל זה חלק מהחיים של כולנו.