אני מחלקת את עבודת ההורות לשניים: רפואה, ורפואה מונעת.
רפואה היא ההתמודדות עם האתגרים בזמן אמת, כשהם באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם. התקפי זעם, אמוציות סוערות, תסכול, מריבות אחים, מאבקי כוח, משברים כאלה ואחרים. במצבים האלה אנחנו נדרשים לוויסות רגשי גבוה של עצמנו, שליטה בכעסים, נשימות, וגילוי חמלה ואמפתיה לעצמנו ולאחרים. נדרשת כאן דחיית סיפוקים משמעותית. המצבים האלו מביאים אותנו לקצה הסבלנות ויכול להיות שנאבד את קור הרוח, נכעס, נצעק, נגיב בתוקפנות או במגננה. יכול להיות שאחרי שנירגע נצליח לראות את הדברים אחרת, אולי אפילו נבקש סליחה.
המשך הטור הזה יעסוק ברפואה מונעת שהיא דרך החיים שאנחנו מסגלים לעצמנו כדי לצמצם את מצבי הקצה, וכדי לא להגיע להתפרצות המחלה.
בדרך כלל כשנוצר משבר אנחנו מתמודדים אתו ואז חוזרים לשגרה, עד למשבר הבא. אבל, אם ניכנס למצב תודעתי לפיו עיקר העבודה נעשה בין המשברים, ההתמקדות שלנו תהיה אחרת. המודעות תתחדד ובמקום לחשוש מהקונפליקט או ממאבק הכוח הבא, נפעל על מנת להפחית אותם. במילים אחרות, במקום לפעול מעמדה תגובתית ופאסיבית, נהיה פרואקטיביים. ניפרד מהתפיסה שדברים "קורים" לנו, שהילדים מוציאים אותנו מדעתנו ושהחיים באופן כללי נגדנו. במקום להתמקד במה שקורה מחוץ לנו ולתת לו להשפיע על הפְּנים שלנו, נתמקד במה שבפנים ונבין שהוא זה שמכתיב את מה שבחוץ. הדבר דורש רפלקציה רצינית מצדנו, קבלת אחריות שאינה נגמרת והתמקדות במציאות שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו.
חינוך נעשה באופן לא ישיר
חינוך והשפעה נעשים באופן לא ישיר. הילדים לומדים מההתנהגות שלכם ופחות מהדברים שאתם אומרים. אתם יכולים לבקש או לדרוש מהם להיות מנומסים, אבל מה שישפיע על התוצאה תלוי בהתנהגות היומיומית שלכם. כך זה פועל גם בעולם המבוגרים. דמיינו שיש לכם מנהלת שדורשת מכם להגיע בזמן לפגישות ומדברת אתכם על חשיבות ההגעה בזמן אבל היא בעצמה מאחרת תמיד. לא רק שלא תתייחסו ברצינות לדרישה שלה, אלא שתפתחו כלפיה זלזול כללי. יכול להיות שתגיעו בזמן כי אתם מפחדים ומבינים שבהיררכיה ביניכם יש לה יותר כוח, אבל לא תעשו את זה מהערכה כלפיה. יכול להיות שזה אפילו יהפוך לבדיחה בין העובדים, שהיא תהפוך למגוחכת בעיניכם בבחינת "הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו".
לכן, כדי שהילדים יהיו רגועים, נחשו מי צריכים להיות רגועים? כדי שהילדים יהיו מנומסים, נחשו מי צריכים להיות מנומסים? נראה לי שהבנתם. הרגע שבו אני הבנתי את זה היה רגע מכונן עבורי. פתאום הבנתי שכל הזמן מסתכלות עליי עיניים שבוחנות כל צעד ושעל שלי. עכשיו בטח תשאלו אותי האם צריך להפסיק להסביר, לחנך או לדבר על ערכים. על זה אני אענה שהערכים שלכם מאפיינים כל דבר שאתם עושים: הם באים לידי ביטוי באופן שבו אתם קמים בבוקר, מצחצחים שיניים, מתלבשים, שותים קפה, מדברים או לא עם השומר בכניסה, עם השכנה במעלית, עם הבחור שמוכר לכם קפה, בשיחות הטלפון שלכם, בהתנהגות מול בן או בת הזוג, מול אימא שלכם.
אנחנו מקפידים לשים לב לדברים שאנחנו אומרים לילדים אבל אנחנו לא מקפידים על הדברים שאנחנו אומרים ליד הילדים.
בהורות, יותר מבכל מערכת יחסים אחרת, הדוגמה האישית של ההורים היא הדבר העיקרי שבאמת משפיע. ילדים מגיבים למעשים, לא לדיבורים. גם אם תנאמו להם בלי סוף על החשיבות שיש בלעשות ספורט, אם אתם לא עושים בעצמכם – אין למילים שלכם שום משמעות. יתרה מזו, אתם משדרים לילדים מסר כפול ונתפסים בעיניהם כצבועים, כאנשים שפיהם וליבם אינם שווים. הילדים שלכם "מחפשים" אתכם. הם רגישים מאד לחוסר קוהרנטיות ולמסרים כפולים. רוב ההתנהגויות שמפריעות לכם אצל ילדכם נובעות מחיקוי ההתנהגות שלכם, ודוגמאות ישנן בשפע: אבא שמנסה ללמד את הילדים שלו לדבר בכבוד אחד אל השני ולא שם לב לאופן שבו שהוא מדבר לילדים או לאשתו לפעמים או לעמיתים שלו בטלפון. אימא שרוצה שהילדים שלה יהיו אופטימיים ולא שמה לב שיש לה ראייה מאד פסימית על החיים. אבא שאומר לילדים שלו שאחים לא צריכים לריב אבל הוא בעצמו לא מדבר עם אחיו כבר שנים. הורים שאומרים לילדים שלהם שיפסיקו להשתמש במסכים כל היום כשהם עצמם מחוברים לטלפון בלי הפסקה.
כשאני חושפת בפני הורים את המוסר הכפול שלנו המבוגרים הם אומרים משפטים כמו: "הם לא רואים אותי מעשן", "הם לא רואים אותי אוכלת בסלון". על זה אני עונה "חחח"
כשאני חושפת בפני הורים את המוסר הכפול שלנו המבוגרים הם אומרים משפטים כמו: "הם לא רואים אותי מעשן", "הם לא רואים אותי אוכלת בסלון", "הם לא רואים אותי בוהה בטלוויזיה עד השעות הקטנות של הלילה". על זה אני עונה "חחח". הם רואים הכול. אי-אפשר לרמות אותם. הם רואים אתכם כמו בצילום רנטגן, אתם שקופים בעיניהם, הם מכירים אתכם יותר טוב ממה שבני ובנות הזוג שלכם מכירים אתכם.
אם כך, האם צריך לשנות את כל אורח החיים עכשיו? אין ספק שזו דרישה קשה. ברגע שהבנתי את זה בעצמי, ידעתי שאצטרך לפתח מודעות, לשנות הרגלים, ולעשות עבודה פנימית עמוקה כדי לגדול. מצד שני, לא הגיע הזמן שנגדל? אם לא עשינו את זה קודם אז עכשיו כבר אין ברירה (כלומר יש ברירה, תבחרו).
הילדים שלנו עוזרים לנו לגדול ולהפוך למבוגרים האחראיים שהם צריכים שנהיה עבורם.
התמקדות בהתנהגויות שרוצים לעודד והתעלמות מהתנהגויות שרוצים להכחיד
המשפט הזה סותר בערך את כל מה שלימדו אותנו על למידה, חינוך ומימוש הפוטנציאל. מאז ומתמיד לימדו אותנו ששיפור מתרחש רק אם מתמקדים בהתנהגות הבעייתית עצמה, והינה עכשיו אני ממליצה לכם להתעלם מההתנהגות הבעייתית. כשהורים מגיעים לייעוץ אנחנו מנסים להבין מה הילדה מנסה לומר באמצעות ההתנהגות שלה, מה כואב לה ומה היא צריכה. רק אחרי שהבנו את הרגש והצורך שנמצאים בבסיס ההתנהגות, נבנה תכנית שתענה לרגש ולצורך הרלבנטיים. כלומר אנחנו מניחים להתנהגות המפריעה, לא מתייחסים אליה כי היא רק הסימפטום. חשוב לגלות את מה שמצוי בשורש ההתנהגות ולתת לו מענה. ההורים חוזרים ומדווחים על הקסם שהתרחש: ההתנהגות שבגללה הגיעו פסקה או פחתה משמעותית.
אני רוצה להמחיש את הנקודה הזו בעזרת סיפור אמתי: מיכאלה, שלומדת בכיתה ג׳, התקשתה מאד בלימודים. ישנם מקצועות שהיא אהבה יותר ויש מקצועות שאהבה פחות, אבל באופן כללי חווית הלימודים שלה לא הייתה חיובית. ההורים שלה הרגישו שהם "ניסו הכול". "הכול" משמעו הסבירו שוב ושוב שלימודים זה חשוב. כשזה לא עזר הם עברו להפחדות ולאיומים: "אם לא תלמדי לא תתקדמי בחיים; אם לא יהיו לך ציונים טובים לא תתקבלי לתיכון טוב". כשגם זה לא עזר הם השתמשו בהתניות ועונשים: "אם לא תסיימי שיעורים, אין חוג היום; אם לא תתכונני למבחן, לא תוכלי ללכת לחברה". לא רק שזה לא עזר, אלא שזה הזיק. מיכאלה פיתחה התנגדות רצינית ללימודים, ולהורים שלה. כשהם התנו את הכנת השיעורים בהליכה לחוג או לחברה היא ענתה להם שלא אכפת לה לא ללכת לחוג או לחברות ושיעזבו אותה כבר. ההורים החליטו להניח לה, כלומר להפסיק לנאום, לתקן, להסביר ולאיים. אף על פי שהם חשבו שניסו הכול, הם הבינו שייתכן שהם ניסו הכול, אבל בכיוון הלא נכון.
באומץ רב הם החליטו לחשב מסלול מחדש. הם עברו להתמקד בחוזקות של מיכאלה ושאלו את עצמם ממה היא נהנית ומתי הם רואים שהיא פורחת וטוב לה. התשובה הייתה ברורה מיד: היא אוהבת מאוד רולר בליידס. מאותו רגע שקנו לה את הנעליים עם הגלגלים היא התאהבה בהן קשות. היא נעלה אותן מיד והתחילה להתאמן ברכיבה. היא נפלה וקמה ללא הרף. היא נחבלה בברכיים ובמרפקים ולכן ביקשה מההורים שלה לקנות לה מגנים. כשהייתה חוזרת מבית הספר נהגה לחכות שההורים שלה יתפנו ויוכלו להתלוות אליה כדי שתוכל לרכוב. אחרי שעות של אימונים היא השיגה שליטה מוחלטת ברולר בליידס והיא רוכבת מצוין ובהנאה גדולה. כשההורים ניתחו את התהליך שהיא עברה ברכיבה ברולר בליידס הם גילו דברים רבים על בתם: יש לה נחישות, יש לה אומץ ותעוזה, יש לה יכולת להתגבר על קשיים כי למרות הנפילות והמכות הכואבות היא לא ויתרה. לפתע הם ראו את הבת שלהם באור חדש והתמלאו תקווה. התכונות האלה קיימות בה. הן לא באות לידי ביטוי בלימודים בבית הספר אבל הן קיימות בה. במקום להתמקד במקומות שבהם היא לא מצליחה הם החליפו את המשקפיים שדרכם הם מסתכלים עליה. פתאום היא נראתה להם ילדה אמיצה, בעלת תושייה ונחישות. הם הבינו דבר חשוב: כשהבת שלהם עוסקת במשהו שיש לה תשוקה אליו, מתגלות בה התכונות האלה. אם כך, זו לא היא ש"פגומה", אלא שמקצועות לימודיים מסוימים לא מעניינים אותה או שהם אינם מועברים בצורה מעניינת.
הראייה החיובית מעניקה תקווה רבה ואופטימיות. ההורים הבינו שכאשר מיכאלה מוצאת תחום שמדליק אותה היא מוכנה ללמוד ולהתנסות, היא לא נרתעת מכישלון וממשיכה להתאמץ. כשההורים הבינו את זה הם התקדמו צעד נוסף והחליטו להשתמש במיומנות שהיא פיתחה. בעבר הם השתמשו באהבתה הגדולה לרולר בליידס כנגדה: הם היו מתנים את הירידה לחצר אחר הצהריים בכך שהיא תשתפר בלימודים. הם איימו להפחית לה את שעות הרולר בליידס אם הם יראו שזה פוגע בלימודים. עכשיו הם פעלו בדיוק להפך: אימא שלה, גלי, קנתה לעצמה רולר בליידס וביקשה שמיכאלה תלמד אותה לרכוב. בימים הראשונים, גלי נפלה בלי הפסקה. כלומר ברגעים שהיא באמת ניסתה לרכוב ולא נאחזה בכל מה שהיה לידה. האימון השתלם וגלי העזה יותר ואף הצליחה לרכוב יותר זמן בין נפילה לנפילה. היו פעמים שגלי ניסתה להתחמק ומיכאלה לא ויתרה לה: "אימא, את ממש משתפרת. אל תוותרי עכשיו". גלי המשיכה. אחרי יותר מחודש גלי הרגישה שהיא השיגה שליטה מסוימת ברולר בליידס. היא עדיין לא נהנתה מהרכיבה אבל היא סבלה פחות. גם המכות הסגולות התחילו להחלים. רק אחרי חודש נוסף היא יכלה לרכוב בפארק באופן חופשי.
עכשיו היא, מיכאלה בת השמונה, מלמדת את אימא שלה. מיכאלה חוותה תחושת הצלחה ומסוגלות וזו הייתה חוויה משכרת. לגלי היה נדמה שמיכאלה הולכת זקוף יותר ומפגינה ביטחון עצמי חדש
התהליך הזה היה משמעותי מכמה בחינות: ראשית, מיכאלה וגלי מצאו תחום עניין משותף שהיה רק של שתיהן. זה היה זמן שהוא רק שלהן, בלי אחים ובלי הסחות דעת (גלי לא העזה להסתכל בנייד שלה תוך כדי. הידיים שלה היו עסוקות ממילא בלהיאחז בכל מה שיכלה). שנית, אולי לראשונה בחייה מיכאלה היא שלימדה את אימא שלה לעשות משהו! ילדים רגילים שכולם יודעים יותר טוב מהם, שמעירים להם ומנסים לשפר אותם. ועכשיו היא, מיכאלה בת השמונה, מלמדת את אימא שלה ועוזרת לה. מיכאלה חוותה תחושת הצלחה ומסוגלות וזו הייתה חוויה משכרת. לגלי היה נדמה שמיכאלה הולכת זקוף יותר ומפגינה ביטחון עצמי חדש. נוסף על כך, מיכאלה גילתה עוד פן אצל אימא שלה. בדרך כלל היא הייתה רגילה לראות את אימא שלה כדמות חזקה וכל יכולה ועכשיו היא נחשפה לצד אחר שלה: היא ראתה את אימא שלה ברגעים שבהם היא לא מצליחה ונופלת. מיכאלה נדרשה לתת לה יד ולעזור לה לקום, לתמוך בה, לחזק, לגלות אמפתיה ולעודד. גלי התרגשה כל פעם מחדש מהאופן שבו מיכאלה עודדה אותה לקום והמתינה בסבלנות עד שהיא תקום, תתאושש ותמשיך. "יש לי מה ללמוד ממנה על סבלנות ואמונה", חשבה גלי. בחודשים האלה קרה דבר מעניין ומרגש נוסף: מיכאלה גילתה נכונות להשתדל יותר בלימודים. נראה היה שהמוטיבציה שלה השתפרה והיא הכינה את שיעורי הבית והתכוננה למבחנים מבלי שאף אחד מההורים העיר לה (הם החליטו לא להגיד יותר כלום, זוכרים?).
אף אחד מאתנו לא אוהב שמתמקדים בחולשותיו. זה מרפה ידיים, מייאש ואצל אחדים זה מעורר את הרצון לעשות "דווקא" ולהעצים את ההתנהגות הנגדית.
התהליך שההורים של מיכאלה עשו דרש מהם דחיית סיפוקים וביטחון רב בעצמם, במיכאלה, ביקום ובתהליך. זה דרש מהם לקחת סיכון ולהאמין במשהו שהם עדיין לא רואים, שאין להם שום הוכחה שהוא יצליח. זו דרך חשיבה הפוכה לאופן שבו בדרך כלל אנו פועלים. רובנו חושבים באופן הבא: אם תראו לי שזה עובד, אני אעשה את זה. ההורים של מיכאלה לא חיכו שהיא "תוכיח" להם שהיא לומדת כדי שהם ירפו מהלחץ. הם קודם הרפו מהלחץ ועברו להתמקד בחיזוק הקשר אתה, מבלי לדעת האם זה ישפיע לטובה על הלימודים שלה.
אני נזכרת במקרה הזה בכל פעם שאני נדרשת להתגבר על קושי או כשהילדים שלי מתקשים, או כל אדם אחר: חשוב מאוד להזכיר לעצמנו חוויות של הצלחה, מקומות שבהם הוכחנו לעצמנו שיש לנו את היכולת להתגבר ולהשיג.
ד"ר יפעת מצנר-חרותי היא מרצה ומנחת הורים בישראל ובעולם. לאחרונה יצא לאור ספרה "הורות - קומדיה של טעויות מלאה בכוונות טובות" שניתן לרכישה ישירה דרך האתר שלה.