ילד בן שמונה באזור ירושלים הולך לבדו בדרך הרגילה בדרכו לבית הספר, פתאום עוצר לידו אופנוע ואדם מבוגר מציע לו לעלות לסיבוב. הילד המתלהב לא חושב יותר מדי ומחליט לעלות על האופנוע. בעודו שם רגל על הרגלית של האופנוע, כשהצעד הבא הוא להתיישב עליו, מגיעה חבורה אחרת של ילדים והגבר המבוגר רואה אותם ובורח. לאותו ילד לקח חצי שנה לספר את הסיפור הזה בפעם הראשונה להורים שלו.
מקרים של פגיעה במוגנות ילדים מתרחשים בכל מגזר ובכל אזור בארץ וחובתנו, בתור הורים או מורים, לדבר איתם על כך.
על פי ממצאי מחקר טריאנה 1 מתוך 5 ילדים חווה איזו שהיא חוויה של פוגענות מינית על כל ספקטרום הפגיעות, החל מפגיעה שהיא מילולית, דרך מגע אסור, לא נעים או מבלבל ועד לאונס. התופעה הזאת נמצאת מתחת לאף של כולנו, ולכן אנו חייבים לקחת אחריות, לפתוח את העיניים, להישיר מבט ולהתמודד איתה בצורה שהיא ישירה, פשוטה וחיובית.
פעמים רבות אנחנו מוצפים בחרדה מנושא הפגיעות המיניות, אנחנו קוראים בעיתונים כמעט כל שני וחמישי על מורה או שכן שהטרידו מינית ילד ושואלים אם הילד שלנו הוא הבא בתור? מצד אחד אנחנו דואגים לו ורוצים שיבחין כשמשהו כזה קורה, ומצד שני אנחנו לא רוצים להיות אלה שיחשפו אותו לראשונה לכל הדברים הנוראים והמזעזעים שאנו מכירים מעולם המבוגרים ושיישאר בו אמון בעולם.
במיוחד בזמן תחילת שנת הלימודים, עם החזרה של ההורים לעבודה, התמודדות של ילדים עם הליכה לבית הספר וחזרה ומפגש עם הסביבה, אשמח להציע לכם איך עושים את זה נכון. מדובר במספר עקרונות מעשיים שיאפשרו לכל הורה ליצור שיחה פשוטה עם ילדיו מבלי לעורר חרדה.
תחילה, חשוב לקבוע שיחה נינוחה של כל בני הבית עם אוכל טעים ואווירה טובה:
נלמד אותם את 3 הלמדים - נבקש מהם לספר לנו על דוגמאות או מקרים לא נעימים או לא מתאימים שיכולים לקרות להם במהלך השהיה בבית הספר או בחזרה ממנו. במקרים אלו נלמד אותם להשתמש ב-3 הלמדים - להגיד לא, להתרחק, לספר למבוגר שסומכים עליו.
עקרון ההרחקה - נכניס את התוכן של מוגנות מינית כחלק ממכלול יותר רחב ונערוך דיון משפחתי, לדוגמא: ילדים אתם הולכים בדרך לבית הספר ונפלתם בדרך, מה תעשו? ונניח שבהסעה או בבית הספר מישהו הרביץ לכם, מה תעשו? ואם בבית הספר הציצו לכם בשירותים, מה תעשו? ואם חזרתם הביתה ואין לכם מפתח מה תעשו? ואם ילד או מבוגר נגע או ביקש שתיגעו לו באיברים הפרטיים, מה תעשו? ואם שכחתם את הסנדוויץ, מה תעשו? הכנסת המוגנות לקונטקסט אחר, פשוט ויומיומי מקלה עלינו ועל הילדים.
ריבוי כתובות - לרוב ילדים שנפגעו יחושו תחושה של אשמה ובושה. לכל אדם יש מישהו שיותר נוח להיפתח ולספר דברים אישיים, לפעמים זה יכול להיות הורה ולפעמים מורה, דודה קרובה, מדריך בתנועה או חברה. חשוב לשאול את הילדים למי אפשר לספר על מגע לא מתאים באיברים פרטיים, כשהמטרה שלנו להגיע ל-5 כתובות אפשריות.
נספר לילדים על הטעויות שלנו - במקרים רבים ילד שנפגע ירגיש שהוא עשה טעות ויפחד מתגובה כועסת או לא פרופורציונלית של ההורים. לכן חשוב לדבר עם ילדים על טעויות, ולהציג להם תמונה ריאלית- אין אדם שלא טועה. אני טועה 5 פעמים ביום וחשוב לי לספר לילדים שלי על הטעויות שאני עושה כדי שהם ירגישו בנוח לספר על טעויות שהם עושים.
נבחר סימן להזמנה לשיחה אם קרה לי או עשיתי משהו וקשה לי לספר - רוב ההורים רוצים להגיב בצורה טובה ומתונה כאשר הילדים שלהם מספרים על משהו לא טוב שהם עשו. הבעיה היא שאנו מאוד טרודים ובמקרים רבים התגובות שלנו יוצאות מהבטן באופן אימפולסיבי, מה שגורם להם לא לרצות לספר לנו מלכתחילה. לכן נבחר ביחד סימן - סוג של תעודת ביטוח לילדים, לתגובה מתונה ואכפתית שלנו. דוגמאות לסימנים: סימן פיזי של שימת יד על הלב, 'אבא אני רוצה זמן אישי איתך', 'אמא אני רוצה לספר לך משהו אבל אל תכעסי עלי'.
מה הסיכוי שזה יקרה לכם? - נשאל את ילדינו את השאלה ונענה: הסיכוי הוא קטן, רוב העולם טוב ולא פוגעני, אך מוטב להיזהר ולא להצטער. כדאי להציג דוגמאות ולהסביר להם שכדאי שיהיו מוכנים אבל הסיכוי הוא קטן, כדי שלא יחששו ויאבדו אמון בבני אדם, למשל: כפי שבבית הספר שלכם עושים בכל שנה תרגיל לרעידת אדמה והסיכוי שזה יקרה הוא קטן.
הלב הוא לא מחסן - כדאי לשתף ולא לשמור קשיים בלב.
למידע וכלים נוספים פנו לעמותת "לתת פה תכניות מוגנות לילדים ונוער" באתר ובפייסבוק
רן יהושע הוא פעיל בקהילת ROI ומנכ"ל עמותת "לתת פה תכניות מוגנות לילדים ונוער"