המהומים בלתי מובנים ונביחות, גלגולי עיניים, התקפי זעם וטריקות דלת. לא, זו לא בעיה נוירולוגית ולא רגרסיה לגיל שנתיים. אם הילד או הילדה שלכם "לוקים" בכל אלה ועוד - אני שמחה לבשר לכם: הם בגיל ההתבגרות.
אל דאגה, התסמינים ברובם עוברים "צ'יק צ'ק", תוך כמה שנים. אתם שואלים מתי בדיוק? אין תשובה אחת נכונה אבל נהוג היום להגדיר את גיל ההתבגרות מגיל 10 ועד שנות העשרים המוקדמות. נשמע הרבה אבל איך אומרים? הזמן טס כשנהנים.
כהורים קשה לנו להאמין איך יכול להיות שהילדים שלנו המתוקים, שרק אתמול עוד הסתכלו עלינו בעיניים אוהבות ומעריצות, הפכו להיות קצר רוח כלפינו, חצופים ומסוגרים. ולא רק זה אלא שהם מרשים לעצמם להעביר ביקורת על כל מה שאנחנו אומרים ועושים (וגם על מה שלא) וממש לא מבינים למה הם צריכים לדבר, שלא לומר, להסתכל לעברנו.
למה כל הטוב הזה קורה בגיל ההתבגרות?
המשימה העיקרית של המתבגר היא יצירת הזהות העצמית. לשם כך הוא נוקט באסטרטגיה, לא מודעת, של ריחוק רגשי שבאה לידי ביטוי בשיפוטיות וביקורתיות כלפי העולם כולו ובעיקר כלפי ההורים. לא סתם המתבגר המצוי מייצר ריחוק פיזי, הסתגרות והפחתת הערך של ההורים; כל אלה מסייעים לו לפתח זהות עצמית, שהיא אינה שעתוק של ההורים אלא משהו אחר, נפרד, "טוב יותר" מהוריו.
מכירים את זה שאתם לוקחים את המתבגר "לבילוי" בקניון לקנות בגדים ומוצאים את עצמכם מנסים כל הזמן להדביק את הפער וללכת לידו' אבל הוא מקפיד דווקא ללכת 2 מטר לפניכם? מניחה שגם אתם מבלים בהסעות לחברים, חוגים, בית ספר, בילויים. חושבים לעצמכם, כל פעם מחדש, שהנה עכשיו זו הזדמנות נהדרת לשיחה קצרה ולא מעיקה, אבל המתבגרת שלכם שקועה בפלאפון ולא מטריחה את עצמה להתייחס אליכם?
זה אולי לא כיף, אבל ינחם אתכם לדעת שהמתבגרים שלכם לא המציאו את התורה? כנראה שלא, כי החוויה שלנו כהורים מול ההתנהגות ההודפת והמרוחקת של המתבגר היא בדרך כלל מתסכלת, מכעיסה ואפילו מעליבה. מה גם שחיצי הביקורת שמופנים כלפינו פוגעים, על פי רוב, בול במטרה ולא פעם הופכים לנו את הבטן.
אנחנו נמצאים בהתלבטות ובדילמה הורית. איך נכון להתמודד אל מול הנהמות, החוצפה ופרצופי הזלזול? ואיך להגיב, אם בכלל, כשאנחנו מרגישים ש"עד כאן"! התשובה פשוטה:
- הצבת גבולות
כן, כן. אפשר ואפילו הכרחי להציב גבולות, גם כשמדובר במתבגר/ת שעוברים אתכם ב"ראש וחצי" והנהמות שלו מרעידות את הוויטרינה בסלון. הגבולות שנציב יסמנו למתבגר שלנו את הקווים האדומים שלנו ושל מה שמקובל בחברה שבה אנחנו חיים ויישמרו עליו, שלא ללכת "רחוק מדי".
מהו הגבול? אתם תקבעו לפי השקפתכם ולפי היכולת שלכם להכיל את מה שמגיע מולכם. חשוב למצוא את האיזון בין מתן מרחב וחופש ובין הצבת גבולות. איך עושים את זה? איך מציבים גבולות (ולא רק למתבגרים) בצורה עניינית ובשליטה? - הוא לא נגדכם, הוא בעדו
תזכירו לעצמכם כל הזמן, שמה שעובר כעת על המתבגר הוא חלק חשוב והכרחי בהתפתחות שלו כאדם בוגר ועצמאי. ההסתגרות, הביקורתיות, הריחוק מסייעים לו לבנות זהות נפרדת מכם. ככל שתזכרו שזהו מצב זמני ולמען מטרה טובה, כך יהיה לכם קל יותר לנהל עם המתבגר או המתבגרת את היחסים ולהחליט מתי מבחינתכם נחצה הגבול. - תהיו ברורים
תבהירו את עמדתכם בצורה נחושה, בלי הרבה הסברים וחפירות. המתבגרים תופסים מהר וגם מאבדים סבלנות מהר. העבירו מסרים ברורים, לפני שיסתכלו עליכם בעיניים מזוגגות ומשועממות. - נשימות עמוקות
הרבה הורים למתבגרים חווים את הרגע הזה שבו נחצה הקו המתעתע בין הסבלנות והאיפוק שאנחנו מנסים להפגין ובין הסערה שמרגישים בבטן. כל הכעס, התסכול העלבון והדאגה משתוללים בפנים ומאיימים להתפרץ החוצה כמו סופת הוריקן עסיסית.
כדי לחמוק מהסערה נושמים. עמוק ממש. ולא נשימה בקטנה אלא כמה נשימות שמרגיעות, שמאזנות את הדופק שמשתולל. משאירים את הדרמות למתבגר ושומרים על איפוק וקור רוח. מסבירים בצורה שקולה וברורה. בקול שקט ורגוע איך אתם רואים את הדברים. למתבגר חשוב לראות שההורה שעומד מולו איתן ויציב ולא מתפרק ומתפזר מכל רוח נושבת. - משהים תגובה
לא חייבים להגיב מיד. זה ממש בסדר להגיד למתבגר/ת שלכם, שהשיחה סוערת מדי ואתם לא מוכנים לנהל אותה באופן הזה. תנו לעצמכם הזדמנות "לעשות סדר" במה שאתם חושבים ומרגישים ולתאם ביניכם ההורים איך נכון להגיב. כשהדברים יהיו בהירים וברורים יותר תוכלו לנהל שיח ענייני ומקדם עם המתבגר במקום מריבה חסרת שליטה.
זה לא קל כמו שזה נשמע, ברור. אבל אין לנו באמת ברירה. גם כהורים למתבגרים אנחנו חייבים להמשיך "להיות הורים", להציב גבולות ברורים ובמקביל לטפח איתם את היחסים.
הכותבת היא מדריכת הורים ויועצת משפחתית ואישית.