בגאווה גדולה פרסם אתמול משרד החינוך ש-52 אלף התלמידים בחינוך המיוחד יחזרו ללימודים לאחר הפסח. זה אולי נשמע טוב ליועצי התדמית והתקשורת של ניצן הורוביץ ורפי פרץ, "בואו נדאג לילדים עם הצרכים המיוחדים", אבל בפועל מדובר בהחלטה פופוליסטית שמסכנת לא רק את בריאות הילדים, אלא את בריאות הצוותים בגנים, את בריאות משפחותיהן ואת כל מי שבאים איתם במגע.
נראה שפרץ והורוביץ לא מבינים דבר וחצי דבר בחינוך מיוחד ומנותקים לגמרי מהשטח: ילדי החינוך המיוחד אינם ילדים רגילים. אי אפשר להושיב אותם בקצה השני של הכיתה, להסביר להם שחשוב להימנע ממגע, שחשוב לשמוע על היגיינה, שאפצ'י עושים לתוך ממחטה או לתוך המרפק ושידיים רוחצים 20 שניות לפחות.
מדובר בילדים שזקוקים למגע, שדורשים צמידות וחיבוקים ואהבה. לפעמים כל הטיפול כולו הוא חיבוק אחד ארוך. נשות הצוות החינוכי באות במגע, מספר פעמים ביום, עם סוגים שונים של הפרשות ונוזלי גוף של מספר ילדים. אי אפשר להעביר יום בחינוך המיוחד בלי להיצמד ולגעת בילדים - אין דבר כזה. אז איך נצליח להימנע מהדבקה במידה ואחד מהילדים נשא של הנגיף?
גם בימים רגילים שיעור ההדבקה במחלות ויראליות של הצוות הטיפולי הוא מהגבוהים במערכת החינוך. ילד קטן, בגן שיקומי, רואה כשלוש-ארבע סייעות וגננת ביום ולפחות שני אנשי טיפול פארא-רפואיים. מספיק שילד אחד יהיה נשא של הנגיף בלי שום סימן בכדי להדביק את כל הצוות ומשפחותיהם. גם לנו יש ילדים ובני זוג וחלקינו נמצאות בקבוצות סיכון.
במשרד החינוך הסבירו שאחת הסיבות להחלטה היא הרצון למנוע רגרסיה במצבם של הילדים. אבל האם במשרד החינוך בכלל לקחו בחשבון את התנאים הנדרשים לטיפול טוב ואפקטיבי? כיצד נוכל לטפל בילדים באופן אפקטיבי אם אנחנו לא יכולות להתחבק איתם? להחזיק אותם? ללטף ולגעת בהם? האם מישהו חשב כיצד יגיב ילד עם צרכים מיוחדים בראותו מטפלת או מטפל עם מסיכה וכפפות? (זאת במידה ואכן יספקו לנו כאלה).
גם התנאים הפיזיים לא מאפשרים לצוות להתמגן כמו שצריך - כמעט בכל המעונים והגנים בהם עבדתי עד היום חדרי הטיפול לא מאווררים מספיק, בטח שלא בהתאם לצורך במקרה של מגיפה.
חשוב להבין – לא מדובר בפינוק או בחוסר רצון לעבוד. אנשי החינוך המיוחד - ברובן נשים, כמובן, שבמקרה הטוב מרוויחות 45 שקלים לשעה עם תואר שני ועשר שנות וותק – עובדות מתחילת המשבר ללא הפסקה. כן, גם אלו מאיתנו שכביכול נמצאות בחופשה ללא תשלום.
אנחנו נמצאות בקשר רצוף עם ההורים, עושות טיפולים מקוונים, מנחות את ההורים ומייעצים להם בכדי לסייע למנוע רגרסיה של הילדים. אנחנו מציעות את כל האפשרויות – החל מבניית סדר יום, דרך פעילויות קונקרטיות ועד לטיפולים בווידאו או בטלפון ככל הניתן. הורים שנמצאים איתנו בקשר, מקשיבים ומתעניינים רואים פחות רגרסיה אצל הילדים שלהם.
ברור לנו שלא קל להורים להיות בבית עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בטח אם הם גם נדרשים לעבוד במקביל ואני מבינה את הלחץ להחזיר את הילדים למסגרת – אבל לא יכול להיות שלשם כך יזרקו את הצוותים ואת בריאותינו, בריאות ילדינו ומשפחותינו, מתחת לגלגלים.
הכותבת היא מטפלת פארא-רפואית במעון לילדים עם צרכים מיוחדים