החזרתי אותו מבית הספר אחרי עוד יום לימודים בכיתה א'. נכון שכבר עבר קצת זמן מתחילת השנה, ובכל זאת, לב של אימא רוצה רק לדעת שהילד מרגיש טוב, שיש לו חברים, שהוא בא בבוקר לבית ספר ומרגיש סבבה. אז כשנכנסנו הביתה ישר שאלתי – איך עבר עליך היום? והוא סיפר שבימים האחרונים הכיר ילד וילדה חדשים, טום ואלה, שמזמינים אותו לשחק איתם בהפסקה. "יפה!", הגבתי בהתלהבות, "במה שיחקתם?" – "בממלכה!", הוא פתח עיניים גדולות והסביר: "זה כמו משפחה, רק ממלכה. במקום לשחק אימא, אבא וילד, משחקים מלך, מלכה וכלב". "מגניב", עניתי, ובלב הרהרתי לעצמי איזה דימיון יש לילדים. "כן, ואני תמיד הכלב" הוא אמר.
"מי כלב?!" אבא שלו הרים את הראש מהלפטופ שאליו היה מחובר עד לרגע שגילה שהילד שלו לוהק לתפקיד בעל חיים. הילדון המשיך בטבעיות והסביר שטום הוא המלך, אלה המלכה, והוא מככב קבוע בתפקיד הכלב. אבא שלו פתח מבערים בלי לחכות שנייה: "מה פתאום שתהיה כלב? שהוא יהיה הכלב!", הוא מסית את המבט לכיווני ואומר לי, כשהילד שומע, "כלב הם עושים אותו, נראה להם?!", ולפני שאני מספיקה להגיב ולעצור את כדור האש המתגלגל, הוא ממשיך: "נשמה שלי תקשיב טוב-טוב לאבא, אתה לא חייב לשחק איתו, מחר אתה אומר לו שאתה לא מוכן יותר לשחק איתו בתפקיד הכלב! ותגידי", הוא פנה אליי, "את יודעת מי ההורים של הטום הזה? מה זה המשחק הזה בכלל?", הוא קם מהכיסא, טפח לקטן על השכם ואמר לו, "אני סומך עליך, שחרר את החבר הזה, שימצא לו כלב אחר". "טוב, בסדר אבא", הוא ענה ואני ראיתי איך פתאום הבן שלי מסתגר לתוך עצמו ונראה נבוך ומבולבל, ורק יכולתי לנחש איזה מחשבות מתחילות לרוץ אצלו.
חייכתי אליו וחשבתי לעצמי שיכול להיות שמה שלוחץ לאבא שלו על כל הכפתורים בכלל לא עובר במחשבות של הילד, בטח לא ככה, ורק זה שווה שיחה טובה של אימא ובן. אז הגשתי לו ולי ארוחת צהריים, עברתי ל"מצב סקרנל" והתחלתי להתעניין בנקודת המבט שלו על העניין. "תגיד, איך זה לשחק עם החברים האלו?", שאלתי. "כיף", הוא ענה. אני מתה על זה שילדים מסכמים חוויה שלמה במילה אחת, איזו יעילות. "ו... זה סבבה לך לשחק איתם כשאתה בתפקיד הכלב?", המשכתי בקו שלימים עוד ייקרא "אימא חופרת". "לפעמים זה בסדר להיות כלב, אני נהנה לשחק איתם, אבל לפעמים אני רוצה להיות מלך", הוא ענה, "אבל טום אף פעם לא מסכים להחליף תפקידים, הוא אומר שאם לא משחקים ככה אז לא משחקים בכלל, ואם אני רוצה לשחק איתם אני יכול להיות רק בתפקיד הכלב, אז זה מה שזה".
"מעניין", אמרתי, "רוצה לשמוע משהו שהרגע גיליתי עליך?"
הוא פקח זוג עיניים גדולות וסקרניות: "מה גילית?"
"שאתה ילד גמיש"
הילד שלי הסתכל עלי מופתע "מה קשור גמיש?"
"תראה", המשכתי, "נכון אתה יכול להיות גם מלך וגם כלב?"
"כן", הוא חייך.
"וטום, החבר שלך?"
"רק מלך!"
"נכון! הוא לא מצליח ליהנות ממשחק אלא אם עושים רק מה שהוא רוצה", הסברתי, "הוא חייב להיות המחליט, הקובע, מספר אחת, או מלך או כלום. אבל החיים הם לא תמיד ככה, נכון? לא תמיד יעשו כל מה שהוא רוצה, ואז, מתישהו, יש מצב שיהיה לו קשה. זה נקרא להיות נוקשה", המשכתי, "אתה יודע איך להיות גם וגם – גם בתפקיד כלב וגם בתפקיד מלך, זה נקרא להיות בן אדם גמיש ובתור כזה, אתה יכול לבחור אם אתה מוכן לקחת חלק כך או אחרת, אתה יכול להסתדר בכל מצב, וזה יפה! גמישות היא כוח".
הילד, שלפני רגע הרגיש לא משהו עם עצמו, והיה בעמדה חלשה מול המצב, פתאום ראה את עצמו כילד גמיש, כזה שיכול להיות גם וגם, כזה שיכול לבחור איך לנהוג בתוך סיטואציה שעד לפני רגע קצת תסכלה אותו ועכשיו הוא צויד בנקודת מבט נוספת שחיזקה אותו על מי שהוא ועל מה שהוא יכול לעשות במצבים שונים בחיים.
לפעמים הטייס האוטומטי ההורי גורם להתרסקות
הילדים באים ומספרים לנו על סיטואציה שקרתה להם, משהו שמישהו אמר או עשה להם, ואנחנו ממהרים לשפוט, להחליט, לקבוע מה היו הכוונות, מי צודק ומה נכון ומה לא, וכמובן , איך לא, קופצים לתת פתרונות ולומר להם מה לעשות.
אולי אנחנו לא תמיד מודעים, אבל כל מה שאנחנו ממהרים להחשיב כ"אמת" הוא כל כך הרבה פעמים רק נקודת המבט הפרטית שלנו, שמסתמכת על מה שעברנו בחיים שלנו, על הדרך שאנחנו מסתכלים על מצבים, על הפחדים שלנו, וכן, גם על הילד הקטן שעדיין חי וקיים בתוכנו ולא רוצה לחוות שוב כאב כמו זה שחווינו כשהכאיבו לנו פעם. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו יצורים אובייקטיבים, אבל בפועל כולנו הכי סובייקטיביים שיש. כל כך הרבה פעמים אנחנו ממהרים לדחוף פנימה את הפרשנות שלנו למצבים, אז אם הורה מפרש שמשחק בתפקיד "כלב" משמעו שהילד "חלש", "מסכן" ו"פחות" מחבריו האחרים, אז מה הפלא שדחוף לו לרוץ "להציל" את הילד שלו מיד?
תזכרו שבצד השני יש ילד
"אני אוהב לשחק עם טום ואלה, ואוהב את תפקיד הכלב, אבל רוצה לשחק גם בתפקידים אחרים. אבל עכשיו אבא שלי אומר שלהיות כלב זה לא טוב, אז מה, אני צריך להגיד לטום שאני לא רוצה לשחק בתפקיד הכלב יותר? אבל אז זה אומר שאני לא אשחק, ואני אוהב לשחק איתם. לא אמרתי שאני לא רוצה לשחק איתם, רק חשבתי שלפעמים בא לי להיות גם מלך. אולי עשיתי משהו לא בסדר שהסכמתי לשחק ככלב? אני דווקא אוהב כלבים. אבא אפילו אמר שנביא כלב הביתה. טוב, אז מחר אני לא אשחק איתו! אבל... בא לי לשחק איתם, ואני לא רוצה להגיד לטום כלום. אני מקווה שלא אכזבתי את אבא. טוב, אני לא אדבר על הנושא הזה שוב".
מה בסך הכל רצינו? שילמד לעמוד על שלו? שיידע שמותר לו להגיד לא? שידע שהוא שווה בדיוק כמו כל אחד אחר? הכוונה שלנו טובה, אבל יש מצב שהילד שלנו בכלל לא היה במרחב המחשבתי הזה עד שהכנסנו פנימה את הפרשנות שלנו, וכשעשינו את זה, הפכנו מחשבה שלנו לעובדה. על הדרך, בטעות חסמנו את הנתיב של הילד להיות קשוב לעצמו, ללמוד לראות את המחשבה שלנו כאפשרות, בוודאי לא היחידה, ולבחור בעצמו מה מתאים לו מתוך שלל האפשרויות שקיימות בחיים, לפרש ולהתמודד עם כל מצב.
בזמן שאנחנו מגיבים מתוך העולם הפנימי שלנו לסיטואציה שהילד שלנו מספר לנו עליה, עומד מולנו ילד. הוא רואה את התגובה שלנו, שומע את המילים, מרגיש את האנרגיה ומסיק מהר מאד מה הוא אמור להרגיש, איך הוא אמור לפרש את המצב ומה הוא אמור לעשות. אבל האמת היא שאין דבר כזה "אמור". לפעמים הילד שלנו יחשוב וירגיש כמונו, ולפעמים אחרת לגמרי. התפקיד ההורי שלנו הוא לא להגיד לו מה לעשות, ובטח לא מיד, אלא לברר איתו מה הוא מרגיש, מה הוא חושב על המצב, איך הוא רואה אותו, ובדיאלוג למצוא איתו ביחד מה נכון לו.
למדו את הילדים שלכם לפתוח את "מניפת האפשרויות"
כהורים, הרבה פעמים אנחנו נמצאים בתפקיד פותרי הבעיות, מחליטי ההחלטות והאחראים על מה נכון ומה לא נכון לעשות – כל זה לפי השיטה הפרטית שהמצאנו לנו, המכונה סגנון החיים שלנו ודרכי המחשבה על החיים שסיגלנו לעצמנו, וזה בסדר.
אבל האמת היא שהילדים שלנו צריכים יותר מזה. כשאנחנו מרחיבים את נקודת המבט שלהם, אנחנו מאפשרים להם להרחיב את הדרכים בהן הם יכולים לפעול. על אותה סיטואציה אפשר להסתכל בכמה דרכים, וממש חשוב להתאמן על זה. הילדים שלנו נמצאים רוב היום רחוק מאיתנו, בגן או בבית הספר, במסגרת הלימודים או מול חברים. אנחנו לא נהיה שם בכל רגע כדי ללחוש להם באוזן את התשובה ה"נכונה" או להציע איך "נכון" לחשוב ולהגיב בכל מצב, וחוץ מזה, דעו שלילדים יש עולם פנימי, מחשבות ורעיונות משל עצמם, ואם כל הזמן נדחוף פנימה את שלנו, איך הם יגלו את שלהם?
ילדים צריכים שנלמד אותם לפתוח מניפה של אפשרויות התבוננות על החיים, שאותה יוכלו לפתוח בתוכם בעצמם בכל פעם שהחיים יקרו להם ואנחנו לא נהיה שם ללחוש את ה"תשובה הנכונה". מניפת אפשרויות המחשבה מאפשרת לילד, וגם לנו, לבחור נתיבי פעולה והרגשה שייטיבו איתו, ומאמנת אותו בגמישות רגשית ומחשבתית שמקלה על החיים של ילדים. כשאנחנו "מחליטים" מה הפרשנות וננעלים עליה, אנחנו גם נועלים את עצמנו. הרבה ילדים למעשה מבקשים בהתנהגות שלהם שנעזור להם להרחיב את הדרכים בהם ניתן להסתכל על העולם ואז לפעול בתוכו, כי זה הנתיב להיות מלך אמיתי.
אז אם הילדים שלכם היו יכולים לדבר את מה שהם חושבים ומרגישים בשפה שלנו, זה מה שהם היו אומרים לנו כדי להנחות אותנו איך להיות ההורים שהם צריכים: "כשאני מספר לכם על קשיים שלי, אל תרוצו להסיק ישר מסקנות, להגיד לי מה לעשות, לחשוב ולפתור בשבילי. למדו אותי להרחיב את הדרכים שבהן אני מסתכל על העולם ועל מצבים משתנים, כי כשאני מרחיב את נקודת המבט אני לומד להגדיל את אפשרויות הפעולה שלי בכל סיטואציה, וזה מה שמחזק אותי, בונה לי את הביטחון העצמי שאני יכול להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לי".
איך עושים את זה?
זהו את הפרשנות האוטומטית שלכם. עצרו ושימו אותה רק לרגע בצד.
בררו מה הילד חושב על המצב ושאלו שאלות סקרניות ולא חוקרות: מה חשבת? מה הרגשת? מה ניסית? היית רוצה לשנות משהו? יש עוד דרך להסתכל על זה? רוצה לשמוע את דעתי?
אמנו את הילד לפתוח את "מניפת האפשרויות" – "בוא נחשוב יחד על דרכים להסתכל על המצב ועל דרכים שונות לפעול בתוכו".
תגידו מילה טובה על השיחה, על הרעיונות שהילד חשב עליהם, על המחשבה המתפתחת שלו ועל כך שאתם סומכים עליו ותמיד לצידו.
עדי הרפז היא מומחית להנחיית הורים, להתייעצות לגבי הורות כתבו לה למייל: mail@adiharpaz.co.il
