"התפללתי לסגר", אומרת דקלה (שם בדוי) ממרכז הארץ, אשר עובדת כסייעת בגנים ומחכה לחיסון. "בכל שבוע אני פוגשת כ-100 ילדים בשלושה גנים שונים. הילדים לא מבינים אותי כשהמסכה על הפנים, אז עברתי למסכת שקף, שמגינה בצורה חלקית בלבד. בשבוע האחרון הלכתי לעבודה עם אבן ענקית על בית החזה. אני פוחדת מכל אפצ'י, מכל שיעולון. התחלואה הלכה ועלתה, ואיתה גם הפחד שלי. כל עוד לא מחסנים את צוותי ההוראה, השליחה של מורות, גננות ושאר עובדות ההוראה והסיוע לעבודה היא שליחת ברווזים למטווח. טוב שסגרו, בשאיפה שידאגו לנו לחיסונים לפני החזרה לעבודה עם תום הסגר.
"צוותי ההוראה נמצאים בחזית כרגע. אחרי חיסון של צוותי רפואה ומבוגרים, אוכלוסיית צוותי ההוראה היא החשופה ביותר, המועדת ביותר להדביק ולהידבק. לדרוש מאיתנו ללכת לעבודה ולהסתכן בזמן שאוכלוסיות מקומבנות חוטפות חיסונים זה פשע. יפה בן דוד צודקת בדרישתה, והלוואי שתשבית את הלימודים. אנחנו בקו האש הראשון. הילדים ניגשים אליי לחיבוק ואני נשברת מבפנים כשאני מסבירה להם שלא מתחבקים כי קורונה הלוואי שהמציאות הזו תשתנה במהרה".
נעמה (שם בדוי), מורה בחינוך המיוחד בירושלים מעידה על עצמה שהיא מרגישה בלחץ ומפחדת להדביק את המשפחה שלה. "אני מלמדת גם נוער בסיכון ובבית ספר של חינוך מיוחד ולכן לצערי גם בסגר אני מלמדת, אבל נמאס לי לחיות במציאות ההזויה ואולי אפילו הלא שפויה הזו.
"מבחינת התחלואה חייבים סגר, המצב מפחיד ובאמת אני לא יכולה ללמד ולא לגשת לתלמיד אם הוא קורא לי. אני לא יכולה לתקשר עם תלמיד כשהוא מולי, בא ושואל שאלה ולהיות במרחק שקבעו לי אנשים שלא מבינים איך חיי בית הספר מתנהלים. זה לא הגיוני שאם ילד רוצה לספר לי משהו אישי אהיה רחוקה ממנו, או כשתלמידה מספרת לי מה עובר עליה בבית, והיא לא רוצה שכל הכיתה תשמע. אין לי אפשרות אמיתית לשמור על מרחק של שלושה מטרים. תכלס כביכול אני צריכה ללמד מהדלת. איזו הוראה אפשר לעשות מהדלת של הכיתה או רק מהלוח? מורה צריך לעבור בין התלמידים, לעזור להם".
"אני בשביל לחיות מוותרת על הילדים שלי, ושמה אותם במקום אחרון בשביל ילדים שאני מלמדת. זה לא אמור להיות ככה. החינוך לא אמור להיות על חשבון הילדים הפרטיים שלי, לא יקרה דבר נורא אם גם הם יתנסו בלימודים בזום"
נעמה אמנם מתכוונת להמשיך וללמד, אבל לא חושבת שבית הספר שלה צריך היה להיסגר. "להמשיך לפתוח את בית הספר כאילו אנחנו בשגרה זה לא נכון גם לא לתלמידים וגם לא לנו, אמנם חינוך מיוחד יותר זקוק. אבל חינוך מיוחד רגשי אפשר להעניק גם במתכונת מצומצמת יותר, לא חייבים ללמוד משמונה עד שלוש וחצי. יש כל מיני פתרונות למשל למידה משולבת נגיד גם בבית וגם בבית הספר, אבל לא מבינה מדוע צריך לשקר להם, אנחנו לא בשגרה. אכפת לי מהתלמידים. אכפת לי שילמדו, אבל זה נשמע לי מוזר שאני צריכה בייביסיטר לילדים שלי ויהיה לי חור ענקי בכיס. אנחנו חיים במציאות מטורללת שאנחנו חשופים כל הזמן ומנגד זה גם פוגע בנו המורים, גם אנחנו בני אדם. אם אני בשביל לחיות מוותרת על הילדים שלי, ושמה אותם במקום אחרון בשביל ילדים שאני מלמדת. זה לא אמור להיות ככה. החינוך לא אמור להיות על חשבון הילדים הפרטיים שלי, לא יקרה דבר נורא אם גם הם יתנסו בלימודים בזום".
איך היה בסגרים הקודמים?
"בסגר הראשון הבאתי בייביסיטר כי אני יודעת שאני צריכה כי אני מלמדת. אני משאירה תינוק ושני ילדים בני פחות משש עם בייביסיטר וזה קשה לי מאוד נפשית וכלכלית. זו תקופה מטורפת ומאתגרת. בעלי ואני נכנסנו לצמצום מטורף, אם פעם היינו יוצאים לבתי קפה או מזמינים ומתפנקים עכשיו אנחנו מוציאים רק על מה שצריך וחייבים".
רצית לעשות חיסון?
"בטח שכן, הראשונה שאעמוד בתור. שמחתי שיש את החיסונים, רציתי לקבוע תור דרך מאוחדת. מצאתי את השעה המתאימה לי ולמערכת הלימודים אבל בשלב הסופי המחשב אמר לי שאני לא מתאימה כי אני מתחת לגיל 60. חמי נפטר לאחרונה מסרטן, חמותי חוששת וגם אם רק בעלי ילך לאמא שלו, עדיין אני חוששת שבטעות חלילה אדביק אותו. אני חוששת להדביק, אני גם חוששת להדבק בעצמי. אני מלמדת בשמונה כיתות ושוב אני הדוגמא לכך שהקפסולות לא באמת עובדות, כשצריך שמורים שילמדו, אני נמצאת ומלמדת. אני נפגשת עם כולם כל שבוע. אני רואה את כל התלמידים שלי. התלמידים נדבקים ומדביקים וזה עיקר הלחץ שלי שאני הולכת לבית הספר. אחרי בית הספר, אני תמיד ממהרת לשטוף ידיים, להתקלח, להחליף בגדים, להחליף מסכה, שיקבלו אמא חדשה ונקייה. אני אמא לשלושה קטנים אני ממש לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים. אני חיה בפחד ובלחץ כל הזמן".