קילוגרמים עודפים גוררים דיאטה. הדיאטה מחזיקה מספר חודשים לכל היותר, ובתוך שנה, חוזרים אלו שבחרנו להיפטר מהם ושבים אל מחוזותינו, לעיתים קרובות עם חברים – קילוגרמים נוספים. מנסים דיאטה אחרת, תרסיסים, כדורים, צומות, פעילות בריאות מוכוונת – ושוב נשברים והקילוגרמים חוזרים. מאסר עולם – יאמרו המנסים לרזות – ולפעמים עם עבודת פרך. תורשה – יגידו המשפחתיים – ואין מוצא ממנה.
משקל היתר הוא לא רק ענין של מראה וגם לא רק כובד. יחד עם ההשמנה מגיעים מרעין בישין נוספים. משקל יתר הוא חמור משום שהוא גורר עימו סיכון לא מבוטל במספר רב של מחלות וסיבוכים אחרים. העובדות מדברות היום על עודף משקל בקרב 50% מהאוכלוסייה המבוגרת בארץ. יותר מ-25% מוגדרים כשמנים. אלו נתונים קשים המרעים משמעותית את איכות החיים. שמנים סובלים יותר מסכרת, מלחץ דם גבוה, יש ביניהם יותר מחלות לב, יותר מחלות מפרקים ומחלות סרטן. כמעט על כל הליקויים הבריאותיים שנצביע – בעלי שומן סובלים מכך משמעותית יותר מאנשים בעלי משקל תקין.
הטיפול החשוב והיעיל ביותר להשמנה הוא למנוע אותה. בשום אופן לא לרדוף אחרי ילדים שיאכלו. ילד צריך לאכול בכמות שהוא מרגיש שזקוק לה. ילד שאוכל הרבה – צריך גם לדעת לעצור אותו; אך בוודאי שאין צורך לעודד ילדים לאכול. זה מיותר לחלוטין. לפי הגדרות משרד הבריאות, השמנה מוגדרת כאשר המשקל עולה ב-30% ויותר מעל המשקל התקין. למרות העובדה שסבל מהשמנה מתבטא בנראות שלה, הוא אינו מסתכם במראה, אלא גם באיכות חיים ירודה, בתוחלת חיים קצרה, במחלות נלוות ובסיכון גבוה למחלות נוספות. מעל כל זה נוסף התסכול שמלווה את רובם של השמנים – משום שרובם לא מצליחים להגיע למשקל גוף תקין ועוד יותר זה – להתמיד בשמירה עליו.
חשוב לזכור כי השמנה היא מחלה. לא סתם מחלה, אלא מוגדרת ככזו שקשה מאד לריפוי. אנשים המוגדרים מבחינה רפואית כשמנים – אינם מצליחים לרדת במשקל באופן משמעותי. ישנם בודדים שצולחים את המשימה ואף מצליחים להתמיד בשמירה על המשקל התקין והחדש; אולם רובם לא מצליחים להגיע למשקל גוף תקין. לחילופין – יורדים משקל מסוים, וזה יכול להיות גם 15-20 ק"ג; אולם במהלך השנה שלאחר מכן חוזרים למשקל הקודם.
במהלך תהליך ההשמנה חל שינוי בוויסות מנגנון התיאבון. אצל בעלי משקל עודף מנגנון התיאבון התנוון ולכן אנשים שמנים אוכלים הרבה יותר; אוכלים מהר יותר ורעבים יותר מאנשים במשקל תקין. לכן קשה להם להתמיד בשמירה על המשקל והם נלחמים מלחמה תמידית ברצון האכילה. למרות הרצון לקשור את ההשמנה לתורשתיות קרוב לוודאי אין קשר בין הדברים. הסיבה המשמעותית יותר נעוצה במנהגי האכילה בגיל הילדות, שמרגילים את הילדים לרדיפה אחרי האוכל.
קשה להיגמל מהרגל שנכנס, כי הוא הופך לטבע. הטיפול החשוב והיעיל ביותר להשמנה הוא למנוע אותה. בשום אופן לא לרדוף אחרי ילדים שיאכלו. ילד צריך לאכול בכמות שהוא מרגיש שזקוק לה. ילד שאוכל הרבה – צריך גם לדעת לעצור אותו; אך בוודאי שאין צורך לעודד ילדים לאכול. זה מיותר לחלוטין. אפשר ללמד את חוש הטעם בגיל הצעיר ליהנות מאוכל בריא ולאהוב אותו. לאכול ירקות, אוכל פחות שומני ובמתיקות מוגבלת. הרגל זה ייטמע בילדים וישפיע עליהם לכל החיים.
בנוסף, חייבים להפריד הפרדה מוחלטת בין אוכל לפרס. אוכל הוא צורך, כמו שינה. ממתק כפרס למי שמסיים את מנתו יוצר התנייה ומשפיעה גם בגיל המבוגר. כך גם הבטחה למסיימי הצלחת (אם תסיים את הכריך – תוכל לצאת לשחק). צריך לזכור, שהאוכל הוא לא פרס ולא פיצוי. כך יישמר מנגנון התאבון מווסת ומשקל הגוף תקין. ילד עם הרגלי אכילה מקולקלים גדל כמבוגר שמן.
לפני שנים ערכנו מחקר, הנחקרים היו ילדים בגילאי 9-10. שקלנו ומדדנו את הערכים הרלוונטיים, וכעבור עשרים שנים בדקנו את הנתונים שוב. התוצאה הייתה החלטית. כל הילדים שהיו שמנים בזמנו – סבלו ממשקל עודף גם בגיל שלושים. אדם ששמן בגיל שלושים – כמעט בהכרח שיסבול מכך כל החיים. לכן חשוב לחשוב על העובדות הללו כשהילדים עוד בגיל הגן.
הבעיה היא, במקרים הללו, של ההורים. הילדים צעירים מכדי להיות אחראים על התזונה שלהם, והאחריות מוטלת על המבוגרים שדואגים לכך. ילד שמתרגל כי אוכל הוא פרס ופיצוי, או שיש לאכול בכמויות – הוא נעשה לילד שמנמן, מתקדם לנער מלא ועגלגל, ומהר מאוד הופך למבוגר שמן שיאלץ להתמודד עם המשא כל חייו.
יש אמנם סיבות נוספות להשמנה: גנטיקה, סביבה, חברה, סיבות פסיכולוגיות, סיבות תרבותיות, בעיות הורמונליות וחוסר בפעילות גופנית. אבל בעיקר – אכילת יתר.
פרופסור מרדכי רביד הוא מנהל בית החולים מעייני הישועה