הבת שלי נמצאת מסורתית באחוזון הגובה השלישי, גיב אור טייק אחוזונצ'יק. זה שם אותה על גבול הזכאות לטיפולי הורמון גדילה, אלא שבשנה שעברה למדנו משהו על האחת והיחידה שלנו: העצמות שלה יותר מבוגרות ממנה. "גיל עצמות" קוראים לזה הרופאים, וככל שהמספר שמשודך אליו גבוה יותר, ככה הגוף נמצא קרוב יותר לרגע שבו מסתיימת הצמיחה. אז כרגע היא בת 10, תלמידת כיתה ד', אבל העצמות שלה כבר הולכות למסיבות המביכות הראשונות האלה של כיתה ה'.
עידוד צמיחה הוא תחום כל כך נפוץ שכל חברת תרופות גדולה כבר מייצרת מזרק ידידותי־למשתמש משלה. אז נתנו לנו לבחור בין שלוש אפשרויות, ובסופו של דבר בחרנו בזה שמייצרת פייזר. הילדה אהבה את הכיסוי המחוכם שמסתיר לגמרי את המחט, ואבא שלה אהב את זה שהדגם האפור־צהוב נראה קצת כמו BB8, הרובוט מ"הכוח מתעורר". וכנראה שבחרנו נכון, מפני שההזרקה היומית לא כואבת לה בשום אופן ולא מסבכת אותנו בשום צורה. הברג, נעץ, לחץ, שחרר במשך 15 שניות. היא מתה על הקטע של לספור את זה ב"1 מיסיסיפי", "2 מיסיסיפי", ואילו אני נהנה לדקור את בתי פעם ביום בהוראת רופא. כל כך מעט הנאות סדידסטיות נותרו לנו כהורים.
אז לא, הורמון הגדילה זה לא סיפור. אפילו תופעות הלוואי – הקיצוניות ביותר הן כאבי ראש עזים ו/או הגברת הלחץ התוך עיני – הן כל כך נדירות שמדברים איתנו במונחים של אחד לאלף. אבל מאז הפעם הראשונה שהיא ספרה את המיסיסיפי ה־15, משהו מציק לי בקשר לתהליך כולו. משהו שאין לו שום קשר לתופעות לוואי או לביולוגיה, ואפשר לסכם אותו בחצי משפט: עם כל מיליגרם של גנוטורפין אנחנו מזריקים לבת שלנו את המסר שלהיות נמוך זה רע.
מה מפריע לנו כל כך שהבת שלנו תהיה נמוכה?
אני לא חושב ככה. ממרום 42 שנותיי ו־170 סנטימטריי, לא זכור לי מקרה אחד שבו קומתי הפריעה לי באיזשהו אופן. אשתי, שנמצאת כאמור קומה אחת למטה, היא האדם הלא־גבוה הכי לא־מתוסבך־בקשר־לזה שפגשתי מימיי. באחד הלילות הראשונים שלנו ביחד, כשעשינו את הקטע של לדבר על איזה מגניבים אנחנו ביחד, היא אפילו הודתה ש"אולי לא הייתי מתנגדת למישהו יותר גבוה". לזכותה ההיסטורית ייאמר כי בתום פאוזה סבירה היא הוסיפה: "אבל צריך להיות ריאליים".
אז מה הקטע? למה בחורה שמעולם לא הפריע לה להיות נמוכה וגבר שהרבה יותר מדאיג אותו התרחיש של להיות שמן מכניסים את הבת היחידה שלהם למשחק הזה – משחק שכל הרעיון בו הוא להגיע לתום המועד החוקי ולקבל הארכה?
חשבתי על זה הרבה ברבעון ההורמונלי שלנו, והגעתי למסקנה שמצד אחד מבאסת אותי ומצד שני מתעקשת להוכיח את עצמה שוב ושוב כנכונה: אולי אין שום דבר רע בלהיות נמוך, אבל נשקר לעצמנו ולמוטבת היחידה של צוואתנו אם לא נודה בזה שעדיף להיות גבוה.
לפני כמה ימים הופיעה ב־ynet כתבה תחת הכותרת "אני הרווק הנמוך שאתן ממהרות לפסול". התחלתי לקרוא אותה, ומהר מאוד הבנתי שאין טעם לצלוח אפילו את השורה הראשונה. הרי הדבר הכי חשוב נמצא מעליה, בקרדיט של הכותב: "מר רווק". לא שם, לא שם משפחה. כאילו שלהיות משכמך ומטה זאת בושה כל כך גדולה ששומה עליך להסוות את זהותך (ועזבו עכשיו את השאלה מה ההיגיון בהסוואה הזאת כשכל בת דעת יכולה פשוט לראות שאתה לא בדיוק עולה בחמישייה).
יכול להיות שהטקסט ההוא היה בדוי. יכול להיות שהכותב לא רוצה להיות מזוהה ככישלון בתחום ההוא. זה לא באמת משנה; הנקודה היא שהטקסט הזה פורסם וגרר עשרות תגובות, רובן ככולן מזדהות. כלומר, מ.ש.ל: עדיף להיות גבוה.
את המסר הכי חשוב בהקשר הזה קיבלתי דווקא בבית. זה היה ממש בהתחלה, עוד בשלבים הביורוקרטיים (כן, מה אתם יודעים, קבלת הורמון גדילה במימון קופת החולים זה דבר שכרוך בביורוקרטיה): בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה, אשתי הביעה משהו מלבד שלוות נפש בנושא הוורטיקלי. זה נמשך אולי חמש דקות, רגע של משבר, אבל אי אפשר היה לטעות בדמעות שבעיניים ולא היו שתי דרכים לפרש את תחושת האשמה שהיא דיברה עליה. האשמה שבמסירת מטען גנטי עם תקרת זכוכית בגובה מטר וחצי.
אין שום פסול בילד שמן אבל כל הורה יעדיף שהילד יהיה רזה
הורמון גדילה לא מבטיח כלום, או כמעט כלום. התרומה שלו לתחזית הגובה הסופי של בתי עומדת על משהו סביב ה־4 סנטימטרים, מספר שתמיד מושמע לנו עם אלף אזהרות "לא מדע מדויק". זה מסבך את סוגיית המסר, מפני שהזריקה היומית נעשתה פק"ל מוקפד יותר מצחצוח שיניים, ומכאן שהיא דבר חשוב. אבל אם חשוב להרוויח עוד כמה סנטימטרים, ואם בסופו של דבר לא נשיג אותם כי הרי "לא מדע מדויק" וכיו"ב, אז מה אנחנו בעצם אומרים פה? ועזבו את הרגע הזה, כשהטיפול בעיצומו ואפילו עושה סימנים של עובד: מה אנחנו אומרים לילדה שעשויה להסתיים בכל זאת פחות ממטר וחצי מאיפה שהיא מתחילה?
גם על זה חשבתי הרבה, והתשובה הכי טובה שלי הולכת ככה: אין שום דבר פסול בלהיות שמן, ובכל זאת אין הורה שלא מעדיף בשביל הילדים שלו שיהיו רזים. על אותו משקל – משחק מילים לא מכוון – אנחנו מקווים בשביל הבת שלנו שתהיה גבוהה. לא כי יש משהו רע בלהיות נמוך (היי ילדה, למה את חושבת שהתחתנתי עם אימא שלך?), אלא כי אנחנו מעדיפים לחסוך לה רגעים כמו קריאה של הטקסט הלא־חתום ההוא או הפעם ההיא שאיזה שנוזל עם תספורת של ניימאר יקרא לה "יא גמדה".
זאת לא ממש תשובה טובה, אני יודע. אבל כמו אלף ואחד אספקטים אחרים של ההורות, היא פשוט פשרה בין הרצוי והמצוי. בין עולם מושלם שבו אף אחד לא מטופל בהורמון גדילה מפני שסבבה להיות באיזה גובה שלא תהיה, ועולם קיים שבו רווקים נמוכים כותבים טקסטים לא חתומים על זה שהם לא מצליחים להשיג זיונים.
מישהו קרא פעם לאשתי "יא גמדה", והיא חזרה הביתה וסיפרה על זה והתפוצצה מצחוק. עכשיו, אתם יודעים מה הבנתי בתום שלושה חודשים של לספור מיסיסיפים לפני השינה? שזה לא עומד בשום סתירה עם הדמעות שעמדו לה בעיניים כשכל זה התחיל. הצחוק ההוא, הדמעות ההן – אלה פשוט שני הצדדים של הסיפור. של להזריק לבת שלך הורמון גדילה בעודך מטיף לה שזה בכלל לא משנה לאיזה גובה היא תגיע בעודך מחזיק בחשאי אצבעות שזה יהיה בצד השני של המטר וחצי.
עשר שנים אני אבא, וזה אולי הדבר הכי חשוב שלמדתי: אחרי כל הדיבורים היפים וכל האידיאלים הגדולים, ילדים גדלים בעולם האמיתי. ובעולם הזה, כששרים על הילד הכי קטן בכיתה, השיר לא נגמר בקבלת עצמך כמו שאתה. זה נגמר בהוקוס פוקוס – או כמו שקוראים לזה היום, הורמון הגדילה – שבו עברה שנה והילד כבר לא מטר ועשרה.