"לכל אחד יש רגעים קשים בחייו, גם אם הוא לא מתנהל בכיסא גלגלים", מבהירה שון יורמן, בת 25 מהרצליה עם שיתוק מוחין. "בכל פעם שמציינים את יום המודעות לזכויות לאנשים עם מוגבלויות, אני ממש מתעצבנת ששוב ידברו במשך שבוע על כמה הם מסכנים ויראו עוד מישהו עם תסמונת דאון שאין לו חברים. וזה לא שזה לא נכון, זה לא שכצעירה עם מוגבלות אני לא מתחברת לעוולות, אבל פאק! איפה סיפורי ההצלחה? סתם הצלחה. לא ברמת 'גיבורים'. זה או שאנחנו מסכנים או גיבורים, אין באמצע בהקשר של אנשים עם מוגבלויות.
"הייתי 5 שנים ב'כנפיים של קרמבו', בהתחלה כחניכה ואז כחונכת, סיימתי בהצלחה את מבחני הבגרות שלי, ניהלתי כשנתיים את מועדון הבוגרים של קרמבו, וכיום אני עוד מעט מסיימת את התואר הראשון שלי בתקשורת באוניברסיטת רייכמן. וכן, את זה עשיתי עם מגבלה. מעולם לא רציתי רחמים ולא ביקשתי הקלות רק כי אני עם כיסא גלגלים, כל מה שרציתי זה נגישות. התאמות בסיסיות שאדם כמוני חייב בכל מקום שאליו הוא מגיע. והנגשה זה לא רק רמפה, זה שינוי תפיסתי. זה לאפשר לי למשל להיבחן בעל פה אם אני מתקשה בכתיבה. אז רוצים לדבר איתי על עלבון? אז הנה: להיות אדם עם מוגבלות זה לעולם לא להפסיק להיתקל בעוולות ותמיד להישאר אופטימי בניסיון לתקן אותן".
עשינו את שלנו
היום, נר שישי של חנוכה, אנחנו מציינים את היום הבינלאומי להעלאת המודעות לאנשים עם מוגבלויות. וכן, נשאלת השאלה האם באמת צריך יום כזה על מנת לחתור לשוויון זכויות. האם נכון שפעם בשנה תשומת הלב תהיה על אנשים עם מוגבלויות שנעשה להם עוול במסגרות כאלו ואחרות, אותם "גיבורים" או "מסכנים".
"בעיניי יום כזה הוא חובה", אומרת ליאל סלמן, 23, בוגרת סניף חולון של כנפיים של קרמבו, "לפני קרמבו לא חשבתי על אנשים שמתניידים בצורה שונה ממני או כאלה ששומעים פחות טוב ממני. גם כקצינה בצבא המשכתי לשמור על קשר רציף עם קורן, החניך שהיה לי בקרמבו, והעברתי הרצאות לחיילים ולאנשי חינוך על צרכים מיוחדים. לא מעט אנשים כותבים על הנושא ברשתות, ולאט לאט זה מחלחל לאזרחים שהנושא פחות פוגש אותם ביום יום. גם אם אנשים יסתכלו פתאום על רוחב דלת של בניין כדי לבדוק אם כיסא גלגלים ייכנס לשם, או יבינו את ההנגשה הקולית לעיוורים באוטובוס (זו שמצהירה על כל תחנה אליה מגיעים) במקום להתבאס על כך שהיא חופרת, אז עשינו את שלנו".
"רוצים לדבר איתי על עלבון? אז הנה: להיות אדם עם מוגבלות זה לעולם לא להפסיק להיתקל בעוולות ותמיד להישאר אופטימי בניסיון לתקן אותן"
הדור הצעיר של ימינו הוא דור בועט ואמיץ, שמשתמש בקדמה ובטכנולוגית כדי לקדם תהליכים וליצור שינוי. הדור של היום לא מפחד לאתגר את הקודמים לו, לערער, לשאול ולבעוט במוסכמות. כן, הם גם צמודים למסכי המחשב שלהם, אבל אם תשאלו אותם, שום דבר לא יכול להחליף את ההתרגשות שמגיעה פעם בשבוע - ביום הפעילות ב'כנפיים של קרמבו' - תנועת נוער שמשלבת, באופן הכי טבעי שיש, צעירים עם ובלי מוגבלויות.
"לעולם אין ברירה והוא משתנה"
מדובר ב-8,500 פעילים ב-85 סניפים ברחבי הארץ, עם יום פעילות משתנה בכל אחד מהם, שכן פעילות נגישה מחייבת מתקנים נגישים ולכן הסניפים שלהם תמיד ימוקמו בתוך בתי הספר שבעיר, באולמות הספורט ובכיתות הצמודות לו.
בקרמבו הם לומדים לשים בצד את כל הדעות הקדומות והשיפוטיות להישיר מבט ופשוט לראות את החבר שמולם בעיניים אחרות. "חבר הוא חבר", הם מסבירים. הוא בוודאי לא כיסא הגלגלים או ההליכון שהוא מתנהל אתו, לא הקולות המוזרים שאולי הוא משמיע, וגם לא התנועות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. מבחינתם עומד מולם חבר, מישהו שיתגעגעו אליו כשלא יגיע לפעולה ויתקשרו לשאול למה לא הגיע. מישהו שהקשר אתו כנראה התחיל בחששות הדדיים, אבל נבנה לאט לאט ומילא את הלב.
"מאז שאני בקרמבו הפסקתי להיות 'ההיא בכיסא הגלגלים', מה שהייתי שנים בשכבה שבה למדתי", מספרת עדן, בת 14 עם שיתוק מוחין, פעילה באחד מסניפי הדרום. "מי שלא היה במצבי והרגיש לפעמים כאילו שהוא שקוף, לא יבין את האושר להרגיש משמעותי ושייך. זאת הרגשה מטורפת".
"מאז שאני בקרמבו הפסקתי להיות 'ההיא בכיסא הגלגלים', מה שהייתי שנים בשכבה שבה למדתי"
בכל פעם שאיזה "פיל", גם אם הוא בכיסא גלגלים, מתגנב לנו לחדר, לשיח, למחשבות, לחצר בית הספר, לבדיחה מחלקתית גרועה או לסביבת העבודה שלנו, דעו שיש ביננו צבא גדול וערכי של עשרות אלפי בני נוער שממש לא מפחדים מפילים! הם קמים בכל בוקר עם הרבה טוב ואהבת חינם, ונחושים להוביל אותנו לאופק אחר, לחברה טובה וראויה יותר, בה לכל אדם, עם או בלי מוגבלות, יש מקום ומשמעות. הם בזים לדעות קדומות, לא מוכנים לחיות עם תפיסות מעוותות הנשענות על פחד מהלא מוכר, מחבקים את השוני והשינוי, ודורשים מאתנו כחברה, לחשב מסלול מחדש. ככה זה עם מהפכה חברתית. היא אף פעם לא מתרחשת ביום אחד. אבל כמו שאמר ברק אובמה: "כשבני נוער קמים בבוקר ומבקשים לשנות את העולם, לעולם אין ברירה והוא משתנה".
הכותבת הינה הדוברת של עמותת "כנפיים של קרמבו".
