"רציתי מאוד עוד ילד אחרי שנתיים של הורמונים, זריקות, טיפולים, בכי, שמחה, בכי, שמחה - וזה הגיע, קיבלתי עוד ילדה", מספרת איילת בכנר (33) ממושב מולדת, אשר נמצא ליד עפולה.
"זה היה הריון מהסרטים", היא מספרת, "רכבת הרים נחמדה. התברר שיש לילדה שלי מומים והציעו לי לשקול להפסיק הריון. התייעצנו עם לא מעט רופאים ועברנו מיליון בדיקות בלי סוף. הלב בתחתונים והנפש מחפשת את עצמה במעגלים. עמיחי ואני החלטנו שממשיכים את ההיריון. כל השליש השלישי של ההיריון מפחידים אותי שלא אגיע לשבוע 38. שיש סיכוי שהעוברית תצא עם קושי נשימה שיצטרכו לקחת אותה לטיפול נמרץ והלב משקשק בשקט. בשבוע 41 וארבעה ימים החליטו הרופאים שהם משאירים אותי לזירוז היום אבל לבתי הגדולה היה באותו יום יום הולדת, החלטתי להיות עם הבת הגדולה והגעתי ביום למחרת".
"זיהיתי שכל הגוף רפוי, העיניים מתגלגלות"
אך הקשיים לא נגמרו בלידה. "מגיל חודש נוסעים מהצפון לשניידר לבדיקות בעקבות ההיריון המאתגר", ממשיכה בכנר, "בהתחלה הוחלט שהמצב טוב בינתיים ומחכים לגיל שנתיים אחרי שהמערכת החיסונית תתחזק קצת, אך נדמה שלילה אחד שינה את הכל".
ביום שבת, ב-3 באפריל, שחר התעוררה כרגיל, תינוקת רגילה לגמרי, וניסתה להיעמד בפעם הראשונה. "חשבתי שהיא הקיאה מתוך שינה ולא רציתי להעיר אותה", היא משחזרת, "אמרתי שנעזור לה לקום. אחר כך היא הקיאה שוב. אחרי ההקאה השנייה, הערתי אותה ובדקתי מה קורה. ברגע שהרמתי אותה זיהיתי שכל הגוף רפוי, העיניים מתגלגלות, ולא הצלחנו להעיר אותה, היא הייתה מעורפלת הכרה ואז גם איבדה הכרה. נסענו למיון בבית החולים "העמק", העבירו אותה שם לחדר הלם, במיון המצב הידרדר ממש, כמעט ביצעו בה החייאה והצליחו להחזיר מדדים, שם הרדימו והנשימו אותה ואז ביצעו CT ראש וראו שיש גידול ענקי בראש. בשלב הזה כבר חיכו לה בניידת טיפול נמרץ לרמב"ם. בדיעבד המנתח סיפר שהיה צורך לחשוב אם הוא היה יכול לגעת בה או לא, הוא לא ידע אם לעשות את זה כי היא כבר נכנס לקומה. בדיעבד הוא זה שהציל לה את החיים, ביצע ניתוח חירום, הכניס נקז. נוזלים הצטברו בראש וביחד עם הגידול זה לחץ גדול על ראש, היא הייתה מאושפזת שבוע. שלושה ימים אחרי ניתוח החירום, היה ניתוח נוסף להוצאת הגידול, הצליחו להסיר את הגידול, לקחו ביופסיה ושם גילו שיש לה גידול במוח. הסרטן גילה לנו שהוא עמיד לכימו ובא לו להתפזר בגוף. היום היא תינוקת סופנית עם סרטן מוח נדיר בראש, שאוכל לה את הגוף מהר ובטוח".
קלטת מה בכלל הרופא בישר לך באותם רגעים?
"התמודדות לא קלה. כשדיברו איתנו על גידול בראש, אמרו שייקחו ביופסיה. לא חשבתי לרגע על המילה סרטן. אמרתי - יש גידול בראש, סבבה, מוציאים וממשיכים הלאה. בעצם כמה ימים אחרי זה, היינו בטיפול נמרץ לא הבנתי בכלל מה קורה, לקחו אותנו לשיחה במחלקה אונקולוגית. שם סיפרו לנו כי הסרטן אלים מאוד ונדיר מאוד, הטיפול בו הוא הכימותרפיה הכי אגרסיבית שיש, מה שאומר שאם זה לא עובר, אין משהו יותר אגרסיבי. הסבירו שהסיכויים עומדים על 30-40 אחוזים ושאין לה גרורות בגוף. עברנו לטיפול נמרץ שם ובעצם היינו מאושפזים חמישה חודשים".
ואיפה הבת הגדולה, בינתיים פה בתמונה?
"נועם בינתיים חיה אצל סבא וסבתא, כולם שם מסביבה, מאוד משתדלים שכל יום מישהו יהיה גם איתה וייקח אותה לגן בבוקר. לאורך כל התקופה הזו לא הסתרנו ממנה כלום, היא גם לא יכלה לראות את שחר. חלק מהטיפולים היא צריכה להיות בבידוד מלא. בכל החמישה חודשים היא הייתה ברמב"ם שלוש פעמים. צילמנו לה כל הזמן תמונות וניסינו להסביר כל הזמן. לנועם יש אינטליגנציה רגשית מטורפת, כל הזמן מלווים אותה, גם הפסיכולוגית של הגן, ואני מודה מאוד שיש לי עוד שנה שם. היא במקום טוב שמחבק אותה ונותן לה כל מה שהיא צריכה".
"מה שעזר לי לשמור על השפיות זה ההומור"
לאחר לילות בלי שינה, בכי מעורבב עם שמחה, החליטה איילת לפנות ולפרסם מדי פעם פוסטים עם חיוך המשולב בכאב גדול בקבוצת הנשים המצליחה "מאמאמצחיק". "אני חברה בקבוצה כבר כמה שנים, עוד כשנועם נולדה לפני חמש וחצי שנים. כמו כל אמא חיפשתי בחופשת הלידה קבוצות שיעבירו לי את הזמן או שיבינו אותי, ונכנסתי גם לקבוצה הזו. פעם אחת פרסמתי פוסט ולא אישרו לי, פעם במיליון שנה הייתי מגיבה, העברתי שתי חופשות לידה ככה. את יושבת שעות וימים, חודשים, בבית חולים ואת מחפשת לעצמך דרכים להתמודדויות וזה עזר לי מאוד, אני נכנסת בלילות. לרוב הייתי צוחקת לעצמי, והבנתי שבנוסף לכך שמרנו על האופטימיות. מה שבעצם עזר לי קצת לשמור על השפיות זה ההומור הזה"
"את נמצאת במחלקה שיוצאים משם לא פעם ילדים מתים. אני חושבת שבתור אמא אלו המראות הכי קשים שיש. זה שבר אותי לגמרי וגם זה באיזשהו שלב את מוצאת את הדרך שלך להתמודד עם כל המוות, עוד ילד בארון, זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם זה. מאמאמצחיק השאירה אותי שפויה בתקופה הזו".
התקווה עדיין קיימת?
"אין סיכוי ששחר תנצח לצערי הרב, מה שקורה אצל שחר בגוף זה לא כמו גרורות רגילות, זה נוזל בעמוד השדרה, עובר במוח. אני יודעת ששחר התינוקת הכי גיבורה בעולם והרופאים היו בשוק ולצערי זה לא תלוי בה ובנו. אנשים לא יודעים מה לומר לי אבל זה בסדר לפעמים לא להגיד כלום, השתיקה לפעמים מאוד יפה. אלו חיינו, לא בחרנו אבל כן אנחנו יכולים לבחור איך להתמודד איתם על הטוב ביותר".